שיר מדהים, שאינו קשור, מתחיל בשורה : "המוסר לא בא כמו דוד עם סוכריות". גם רגעים חינוכיים אינם באים כמו דודות עם סוכריות. הם נדירים, ואמנות החינוך היא זיהוי הרגע, ניצולו, ועיצוב אופי הילד לעד. פיספסת את הרגע, ונשארת דמות מבוגרת נוספת חסרת משמעות בחייהם של הילדים.
הבוקר , ישבתי במזכירות בית ספר אליו הגעתי לראיון עבודה. המזכירות הייתה ריקה, הרי יום שישי אינו יום לימודים ( כולנו יודעים את זה, הגיע הזמן להודות. אף אחד לא מלמד בשישי, אף אחת לא לומדת בשישי. ו12 היא השעה האהובה על כל אדם בישראל ). ובכן, אני יושב במזכירות ריקה, רגל מקופלת על השנייה במיקום אופטימלי המשדר סדר ורוגע, ובידי סמרטפון ישן המשווה לי מראה עכשווי.
בעודי יושב בכסאי ועומל על הפוזה המתוחכמת בא אמצא לכשיקראו לי לראיון העבודה, פרץ ילד מייבב אל חדר המזכירות, כשידיו ורגליו מוכתמות בדם. פרץ פנימה, והחל לרוץ אל קצה המזכירות. לרגע, שקלתי לשאול אם הכל בסדר. אבל, מכיוון ואיני חובב שאלות רטוריות מאז הצבא, ויתרתי על השאלה, ועברתי להערכת מצב קצרה. הילד ככל הנראה נפל, השתפשף במפרקים, קם, ורץ מרחק גדול מאוד מאזור הנפילה אל אזור המזכירות. הילד בסדר. חזרתי לשחק בטלפון בעוד הילד נעלם במסדרונות המזכירות.
רעשי הייבוב ככל הנראה הפריעו לפגישה בחדר המנהלת, שיצאה החוצה לראות מה קורה. חמש דקות לאחר מכן, כשיצאה מהחדר בו נעלם הילד המדמם, הביטה בי ושאלה האם אני יכול לדאוג לו, ונכנסה חזרה לחדרה. קמתי מישיבתי האצילית והנינוחה, וצעדתי אל החדר בקצה. שם, נגלה לי מראה מפחיד. הילד הקטן הפך למומיית טישו ודם. חשוב לציין, שאיני נמנה עם חסידי השיטה הידועה בחינוך הממלכתי הנקראת 'לך שטוף את זה בברזייה', טיפול מסורתי הידוע בהצלחתו המסחררת לטפל בחתכים, שברים, חום, כאבים, דימומים וכשל מערכות פנימיות. ועדיין, לא הצלחתי להבין איך חבישת חתך קטן ומדמם קלות, בעזרת טישו הגדול בשטחו פי 20 מהפצע, ומאפשר התפשטות הצבע האדום בקלילות, עוזר בהרגעת הילד, או הכאב.
התיישבתי ליד הפרעון החנוט, ותהיתי. האם אותה פדגוגיית חום ואהבה, שהתפתחה כנגד פדגוגיית הניכור הבית ספרית הישנה, אכן עוזרת לילדים? באיזו קלות אנחנו לוקחים את העצמאות מהם? מה יותר בסיסי מלדאוג לגוף של עצמך? התחלתי לדמיין. סיטואצייה של תלמיד שנכנס מדמם למזכירות. והמנהלת אומרת לו, אני רואה שנפלת ויש לך שפשוף קל ונבהלת. הילד עונה נכון. ואז המנהלת שואלת : " אתה יודע איך לטפל בעצמך? אם לא, בקופסא שם יש יוד. תנקה קצת את השפשוף עם מים, ושים קצת יוד. אם יש בעייה, תקרא לי אני פה ליד".
הסתכלתי על הטישו המייבב לצידי, ואמרתי : " נפלת ונבהלת ". הוא ענה, "נכון". מעולה חשבתי לעצמי והמשכתי. " אתה יכול להוריד את הטישו, ולהסתכל איך העור שלך בנוי ". הילד הסתכל בי בעיניים מבועתות. אדם זר חושק לחקור את גופו המצולק. לפתע, בקול שמחה, צצה מורה עליזה עם תרסיס חשוד בידה. " מה קורה חמוד, נפצעת? הבאתי ספריי זה יחטא את הפצע, ואז יתקשה אחרי כמה שניות ויהפוך לפלסטר". עוד הספקתי לתהות אילו כימקלים קטלניים הופכים מגז לפלסטר ועל התועלת הבריאותית בהחדרתם לגופו, לפני שהילד התחיל לצרוח. אהההה, זה שורף, שורף. " מעולה, זה עובד, עכשיו תביא לי את הפצע השני", אמרה והצביעה על המרפק. "לא לא לא ", הוא צעק והחל להחלץ מאחיזתה.
הילד צריך לשרוד חברת ילדים מופקרת 12 שנים, מערכת חינוך קשה, מבחנים וקשיים, גזענות, מלחמות, ניצול בעבודה ומאבק קיומי ומעמדי. מישהו צריך לספר לו, שמי שלא דואגים לעצמם, אף אחד אחר לא ידאג להם. האם עכשיו זה הרגע? האם זהו הוא ה-הרגע?
פדגוגיה של שחרור 
הרגע היה, לפני רגע. את שיעור המורה הצורבת, הוא כבר קיבל. עכשיו הוא יודע לדאוג לעצמו. איך אני יודע? מתגובתו ודרך טיפולו בפצע השני. מנוסה מהמורה והסתדרות (ותודה להסתדרות המורים)
שיעור המורה הצורבת.. כותרת יפיפיה למאמר. 🙂 מה שכן, אני לא בטוח שכל אותם תלמידים שעברו את שיעור המורה הצורבת בחיי בית הספר למדו לדאוג לעצמם, ולא פשוט לאבד אמון במערכות החינוך. כפי שנמשל מחיי הזוגיות, שאף שנאה יוקדת לאקסית, לא הביאה אהבה חדשה..
הבת שלי נולדה עם חוסר אמון במערכת החינוכית:) אתה חושב שזה מולד או בגלל האמא שלה?
אני חושב שבית הספר דאג לסיים,את מה שמה שהביולוגיה ואמא לא עשו עד הסוף. המאמר האחרון שעלה הוא של תלמידה שמדברת בדיוק על זה. אולי זאת הבת שלך?