כיצד לחנך בחברה אלימה? כתב זיכוי נשי.

גבוה, רחב, מוצק.  שרירים משורגים וצוואר מנופח.  לוטן פנה אל הקהל והניף את ידיו מעלה בשאגת נצחון מאיימת וחגורתו הסגולה מתנפנפת כמו שני זנבות אימתניים.  מתחתיו היה מוטל צח.  ההטלה האחרונה הותירה אותו פצוע במרפק והמאמן והוריו רכנו מעליו לבדוק לשלומו.  אני ישבתי בשורה הראשונה משמאל, ממתין לעלות לקרב, ומנקודת התצפית של ישיבת ה'סזה' השפופה שלי, המטר וחמישה של לוטן נראו לי כמו מטר ועשרים לפחות.  נכון, הייתי אחד הלוחמים המוכשרים בחוג הג'ודו לגילאי שלוש-ארבע ואגדה בהתהוות בעיר מולדתי אבל המבט הקר והעיניים הרושפות מתחו את עצביי לקצה.  התחלתי לבכות.

* * *

בהעדר איומים מאיראן, מבחירות, או ממחאה חברתית, התקשורת בחרה להציף אותנו בשבוע האחרון בגרסא פורנוגרפית של האלימות בישראל.  מכות במגרשים, רצח נערים, רצח מבוגרים, אונס מחריד וראיונות מצמררים.  האם האלימות בשבוע זה הייתה שונה מהאלימות בכל שבוע אחר? לא.  אבל בימים בהם התקשורת פרצה במחול דמים וזרע, חשוב שמחנכים רדיקלים יסבירו כיצד הגענו למצב הזה וכיצד להשתמש בכלי חינוך בכדי לשנות את המציאות הזו.

השבוע צוטטה השופטת הרמה בייניש באומרה: " בימים אלה אנו מודאגים במיוחד מן הזילות בחיי אדם. אלימות קשה פשטה בקרבנו, והיא מאיימת על שלוותו וביטחונו האישי של כל אדם בישראל, שביתו אינו תמיד מבצרו; אנו חיים במציאות שבה כל יציאה לרחוב עלולה להיות סיכון חיים. לעתים נראה כי איבדנו את הערך המרכזי של הכבוד לאדם ולכל אדם, את הסבלנות ואת הסובלנות, את ההבנה, האמפתיה והחמלה, והיינו לחברה כוחנית מדי, איש כלפי רעהו".  דברים יפים אמרה בייניש תוך שימוש במטאפורות מגוונות וקריצה לפתגמים וביטויים בשפה העברית.  במבט ראשון, נראה שדבריה מדוייקים ושקל להזדהות איתם אולם, לא כך הם פני הדברים מכיוון ולמעל מחצית מהאוכלוסייה – הרוב הנשי., אין ולו נגיעה עם האלימות הזו.  מדוע השופטת בחרה בשיח פחדני המכליל גם את בנות מינה כאשמות אינני יודע.

למרבה המזל, את שבייניש לא השכילה לעשות,  העזה מיכל פיטובסקי.  ניצנים ראשונים למתקפה מאורגנת על המין הגברי התגלו במוסף סוף השבוע של הארץ בכתבה "בעל זבוב".  בדיאלוג מתוך ספר שכתבה ניתן למצוא את כל התורה על רגל אחת :  "את כזאת ילדה קטנה!" קולה של עפרי התקשח. "את חושבת שהם מפסיקים להרביץ? את טועה.  הם גדלים והולכים לצבא והורגים. הם רוצחים ואונסים ומתעללים בנשים שלהם ובילדים שלהם. את לא קוראת עיתונים? "שני נבוכה והתבלבלה. "מה? מי זה הם? "הבנים" ענתה עפרי.  מילים קשות לשמיעה אך אם רוצים לשנות את המצב, צריך קודם להכיר בו.  צריך להודות בכך שאין אלימות בחברה, יש אלימות של גברים בחברה.  ולמען הדיוק, יש אלימות של זכרים שעברו חינוך 'גברי' בחברה.

* * *

אני חוזר למזרן האימונים הכחול ורואה שוב את לוטן ואת עצמי ממרר בבכי ותוהה כיצד היה נראה להוריי המשכילים והבורגנים הגיוני לשלוח ילד בן ארבע לתת ולקבל מכות.  יכול להיות שהוריי היו ועודם פסיכופטים חובבי דם אבל הסבר זה לא מספיק בכדי להסביר את עשרות ההורים הבורגנים הנוספים שהקיפו אותנו.  מעבר לכך,  אם בגיל ארבע כבר הייתי לוחם מיומן ומחוסר אמפטיה ליריביי, זה אומר שכבר הספקתי לעבור הכשרה מנטלית ופיסית למשימה.  מתי הם הספיקו לעשות לי את זה?

טירונות חלק א' – צבעי הסוואה.

ככל הנראה, החינוך לאלימות החל כבר מרגע הלידה.  בהתחלה לקחו ממני את כל הצבעים היפים והותירו לי את שפע הצבעים בולעי האור הנמצאים על הקשת שבין כחול לשחור עם היתר חריג לצבע שמח אחד – הריהו האדום, סמל לדם שעליי להוריק ואת שעליי לגבות מיריביי הזכריים.  ההיגיון מאחורי עיקור המראה, זהה לטכניקה של גזיזת זנבות בקרב רוטוויילרים וקיצור אוזניים לבוקסרים.  כפי שמונעים מן הגורים הצעירים יכולת ויזואלית להביע עניין, משחק, כניעה ושמחה מבני מינם ובכך מסלילים אותם לבדידות, ניכור, שנאה ואלימות. כך מנעו ממני את היכולת להשיג חיוך, שמחה או התלהבות בתגובה למראי במפגשים אנושיים שרירותיים.  תגובה שהייתה עלולה, חס ושלום, לעורר אצלי רגשות נעימים.  חשוב לציין, שלמרות שניסו לרסן את עליזותי ע"י דיקטטורת צבעים, פרצתי את הגבולות ובגיל מסויים התווסף לכחול כהה, אפור כהה, אדום כהה ושחור כהה גם הירוק כהה.

טירונות חלק ב' – שבוע שבי ואימון הגוף.

לאחר מכן, הם החלו במסע התעלמות מחינניות גופי ועדינותי .  בכל פעם שהושטתי את ידיי לחבק את הדודה היא דאגה לצעוק בקול רם : "תראו אותו, איך הוא מניף את זרועותיו, בריון שכמותך".  מה? זה בכלל לא מה שהתכוונתי.  ומהרגע שיכולתי לנוע לבדי, נגזרה עלי סופית גלות מכל מגע וקירבה אנושית.  מאותו הרגע, לא חיבוק, לא עריסה ידנית, לא כלום.  יאללה לעמוד, יאללה לצעוד, יאללה ללכת.  הצלחת? הלאה, לך תביא כדור.  תופסת.  גלגולים.

הנורא מכל האימונים הללו, היה תרגיל החמור והגזר :  אני צועד לכיוון אבי, עורג לקירבתו, אהבתו וחום גופו אך הוא מתרחק ממני בצעד בכל פעם שאני כמעט ומגיע.  כך זה חזר, נפילה אחר נפילה, עד שלמדתי את השיעור – אף אחד לא יתפוס אותך אם תיפול, אל תסמוך על אף אחד, כל מה שיש לך בעולם זה הכוח שלך.  עם התבגרותי, ראיתי פעמים אין ספור ילדים מחזיקים עצם באוויר, ובכל פעם שכלבם כמעט ומגיע – הם מעלים את ידם מעלה.  מעולם לא ראיתי ילדה מתעללת כך בכלבתה האהובה.

טירונות חלק ג' – מכות, הטרדות מיניות ושוב מכות.

למעשה כבר בשלב זה, בסביבות גיל שנתיים,  הייתי מוכן רגשית להפוך לייצור האלים אליו כיוונו אותי.  החומר היה מתאים אולם את הצורה עוד נותר להם לעצב.  נכות רגשית וכוח פיסי אינם הופכים ישירות לפשע, תקיפה ואונס.  לשם כך, גייסו את מיטב המדיות הזמינות – ספרי הילדים.  נסיך אחד מנשק יפיפיה חסרת הכרה ונסיך שני מנשק בחורה חיוורת מחנק תפוח ללא רשותה.  אלו ואלו, מודות להן ונישאות להן באושר ועושר.  האמנם זהו האידיאל בעקבותיו רצוי שאלך אמא?  ואולי אלו דמויות הציידים הרצחניות שמגשימות את הצדק על ידי הטבעת/דקירת/הריגת הזאב?  לא ולא, האידיאל הוא האב שמגרש את אשתו המרושעת מביתו לאחר שניסתה להביא את צמד ילדיו אל מותם בבית ממתקים בכדי להשיג את כל רכושו.

תוך מספר חודשים נוספים, כבר התעצבתי מחדש כאנס ( נסיך ), רוצח ( רודף צדק ) ובעל מכה ( אב אוהב ) והחל תהליך הגלוריפיקציה באמצעות סדרות הילדים.  עשרות דמויות גבריות אלימות מכות עשרות דמויות גבריות מרושעות אך ללא דם, ללא צרחות כאב וללא הרס של המשפחות.  אולם בניגוד לדעה הרווחת, שטיפת המוח אינה נמצאת במה שהם עושים, אלא בעיקר בפעולות האנושיות היומיומיות שאינם עושים.    אבירי האור, צבי הנינג'ה, אקסמן, רובוטריקים או אופנוברים – הם לא מדברים אחד עם השני על החיים, לא מטיילים יחדיו, לא מבלים עם הילדים, לא מתחבקים ולא הולכים יד ביד.  כך גם אתה תהיה בני יקירי – בגיר אלים נכה ריגשית.

* * *

אבל לוטן מפחיד ואני בוכה.  במציאות זה יותר מסובך ואני לא מרגיש הנאה בפנים כשאני מכאיב לחברים שלי.  בגיל ארבע זה עוד התקבל בצורה מסוייגת, שנתיים אחרי זה התנהגות שמחוץ למגדר כבר זיכתה אותי בכינוי גנאי ( תינוקת, ילדה ), כינוי גבול מגדרי ( הומו ) או באלימות מחנכת.  גדלתי בבית ממעמד בינוני בשכונה טובה והייתי חלק בכל יום, כפוגע, צופה או קורבן, באלימות גברית קלה בשכונה ובבית הספר היסודי.  מהגו'דו עברתי לקראטה, מהקראטה לאגרוף תילאנדי, מאגרוף תיאלנדי לג'יו ג'יטסו, ומשם להכשרה לנשק אוטומטי ורימונים.  למען הסר ספק, אני אחד הדגמים הכי שיגרתיים ועדינים שנוצרו במפעל האלימות הגברי הישראלי.

סוף לאלימות הוא סוף המגדר הגברי.  לכאורה, משימת המחנכים היא להעתיק את החינוך והיחס הגלוי והסמוי לנשים אל בעלי האיבר הזכרי. כלומר, לקחת את דפוסי החינוך המופנים כלפי ילדות, נערות ונשים, ולהשתמש בהם באינטרקציה החינוכית עם ילדים, נערים וגברים. כך, בנים יגדלו ללא המטען האגרסיבי והאלים היושב עליהם ועל החברה כאבני ריחיים. אולם, האם תפיסה זו אינה פזיזה מדי? לא אחראית? מעבר לכך שבנים מחונכים להתנהגות אלימה וזוכים לעידוד מהסביבה שלהם על היותם גברים-גברים, אל לנו לשכוח שבחברה שלנו, בראש ובראשונה, האלימות מופנית ברמה יומיומית כלפינו. בנים ובנות, נשים וגברים, עובדים ועובדות.  אולי אני מגונן על המין שלי מהכחדה ואולי אני תוצר של חינוך זה, אבל מנקודת המבט החינוכית-גברית שלי, לקחת מילדים באחריותי את היכולת להגן על עצמם מול מדינת ישראל, על שוטריה, חייליה ובעלי ההון שלה, היא  עוול.  המשימה שלי היא לנתב את האלימות, למסד אותה ולהפוך אותה לכוח משחרר עבור תלמידיי.

ברכט כתב פעם ש"הזרם הגורף נקרא אלים, אבל לאפיק המצר אותו איש לא יקרא אלים". כשילדים זורקים כיסאות מהחלון בבית הספר הם נתפסים כברוטאלים, דמונים קטנים ומרושעים שאינם יודעים מוסר וערך. אך על האלימות שהמערכת מפנה כלפיהם אף אחד לא מדבר. על לימודים בכפייה, על השפלות חוזרות ונישנות, על הפעלת מכבש שלם של מערכת כדי להביא לציות. בחדר המורים בו אני יושב אני שומע תדירות "לא תוכל להיכנס לשיעור בלי שההורים שלך יתייצבו פה", "לא אגיש אותך לבגרות אם לא תעשה כך וכך". תלמידים זוכים לעקב הברזל של המערכת על הפרצוף שלהם על כל חריגה ולו הקטנה ביותר שלהם מהנורמות. כשהם מתגוננים, או פורקים עול, הם נתפסים, ולא פעם בצדק, כאלימים. ניתן לרכך את האגרסיביות הזו על ידי מתן חינוך דמוקרטי ונעים יותר, אך האם לא נפתור כך עוול אחד ביצית עוול אחר?

ברכט המשיך וכתב בפואמה שלו, "הסופה המכופפת את עצי הלבנה נחשבת אלימה. אבל מה בדבר הסופה המכופפת את גבות פועלי הכביש"? התלמידים שלנו יסיימו את בית הספר ויגלו עולם שאינו דמוקרטי, סובלני ופלורליסטי. הם יגיעו למקומות עבודה תובעניים ומעייפים, שיקחו מחלקם את הכוח הפיזי ומאחרים את הכוח הנפשי. הם יחזרו הביתה תשושים עם כמה מעות בארנקם, ויגלו שהכסף הזה לא קונה את השחרור שלהם. כיצד הם יוציאו את התסכול הזה? לאן תופנה האלימות שתצטבר? וכיצד היא תתפרק? כאן יש לנו הזדמנות כמחנכים, מגיל צעיר, במיוחד עם הבנים אך לא רק איתם, ללמד כיצד מתנהלים עם דחפים אלימים, כיצד בוחנים את הלגיטמיות שלהם, לאן מפנים אותם. ללמד אותם שאת האלימות שהמערכת מפנה אליהם צריך להפנות בחזרה אליה, ולא לסובבים אותנו או לחלשים מאיתנו. צריך ללמד אותם שהגוף שלהם הוא נשק, וכמו שאנו לא מחלקים רובים טעונים כמו ממתקים, אנו חייבים להקנות בעזרת אלו המומחים בדבר את האמצעים לשליטה על הגוף שלנו ופוטנציאל ההרס שלו. אלימות היא דבר איום ונורא כאשר היא חסרת הבחנה ודכאנית. אך כל עוד היא מופנית אלינו ואל התלמידים שלנו, אנו חייבים לדעת להקנות את השימוש בה ככלי חינוכי.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “כיצד לחנך בחברה אלימה? כתב זיכוי נשי.

  1. יצירה היא הרס, הרס הוא יצירה.
    אלימות היא כוח ההרס, ובלי אלימות תחנק היצירה ותיעלם.
    יש להרוס את הרע, ואת המגבלות על היצירה הטובה.

    בסביבה של שפע, האלימות תופעל רק לעתים נדירות, כאשר נתקלים במחסור מקומי וזמני.
    בחברה של מחסור, אי אלימות תופעל רק לעתים נדירות, ברגעים של שפע מקומי.

    בימינו, משחקי מחשב אלימים, חוגי ג'ודו וכו', מקטינים את האלימות בחברה.

  2. פינגבק: שמירה ממסורת « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s