"שמה" – בין אוטופיה חינוכית לחינוך ציבורי.

"עץ תותים", עומר תפסה את ידי ומשכה בעוצמה חסרת פרופורציה לזרועותייה הזאטוטות.  הפנתי את עיניי לכיוונה במבט מבולבל והרחבתי את פי כהכנה לצליל תמיהה.  "אהה?", המהמתי בעייפות.  "בוא איתי לעץ תותים, אני רוצה לצאת לבוסתן ואני צריכה לקחת איתי מבוגר אחראי", היא המשיכה בצורה עניינית שגרמה לי לתהות האם אכן אני הוא האחראי.  כך החל יום עבודתי היחיד בשבוע בבית הספר הפתוח.

לקחתי את המפתח לשער בית הספר וניגשתי אל המנעול.  סיבוב, עוד סיבוב, המנעול סרב להגיב.  "תן לי אני אראה לך", אמרה וחטפה ממני את צרור המפתחות.  צ'קליק והמנעול נפתח, "צריך לדחוף את זה פה, ולהרעיד את זה כאן".  מחוץ לבית הספר ישנו בוסתן קטן ונעים המונה כעשרה עצים. לפני כמה שנים שתלו פה כמה תלמידים ואחד המורים את הבוסתן הזה", אמרה והצביעה על אזור בו חלפתי מספר פעמים ללא התייחסות.  " זה עץ שסק, אבל הציפורים אוכלות את הפירות הבשלים, זה עץ תאנה הענפים שלו מאוד גמישים אז אנחנו משתמשים בהם בתור נדנדה, הנה אני אראה לך".  בינתיים הצטרפו אלינו עוד מספר תלמידים ותלמידות.  "להוריד לכם תותים?", שאלתי והתנשאתי עליהם ממרומי שני העשורים הנוספים שלי. "לא צריך", ענו לי בכנות וזינקו לתוך עץ התותים במבנה מאורגן.  שניים זינקו מעלה על שני פיצולים גבוהים של הגזע, מתחתיהן נעמדה תלמידה נשענת על תחילת פיצול ומתחתיה שני ילדים, אחד אוסף את התותים העודפים ואחד שומר על שלושה גושי פלסטיק.  מה זה הפלסטיק הזה? ומהי שיטת חלוקת התותים הבשלים? תהיתי וניגשתי לחקור וללמוד.  ראשית, שיטת חלוקת התותים מתבססת על עקרון ההיזון החוזר.  אלו שלמעלה שמים תות בפה ובעודו מתמוסס בפיהם ממשיכים לקטוף תותים גבוהים אותם הם מעבירים לתלמידה שמתחת, שמכניסה תות לפה, ומעבירה הלאה לתלמיד שלמטה בכדי לפנות את ידיה לקבלת תותים נוספים.  התלמיד שלמטה, מכניס תות ואוגר את העודפים.  מערכת חלוקה בעלת יעילות וצדק מקסמילי בין חבריה.

"תגיד אחמד, מה זה הפלסטיק הזה שאתה שומר עליו?", שאלתי בתמיהה.  "זאת חרב אור", ענה לי והמשיך לבהות בחבריו ובתותים.  "חרב אור?", חזרתי על דבריו בטון הולך וגובהה.  "כן נו, כמו במלחמת הכוכבים, הנה תראה".  ענה ותפס בגוש הפלסטיק.  בשילוב של לחיצה על כפתור מוסתר ותנועה שליפה מהירה נחשפו שרשרת צינורות פלסטיק שיצאו אחד מן השני והפכו לפתע לחרב.  אז, להפתעתי הרבה, הילד הצעיר החל לנוע עם החרב בתנועות סיבוב ואקרובטיקה כמו בסרט.  זה היה כל כך מרשים שנפלט לי, "אתה חייב ללמד אותי את זה..".

* * *

לא פעם ולא פעמיים שמעתי סטודנטים ומורים מתקדמים לכאורה חוזרים בקול על סיסמאות כמו ללמוד מהתלמידים, דיאלוג המפרה את שני הצדדים או שיח לימודי רב משתתפים.   בנוסף לעדות השמיעה, יצא לי גם לחזות בביצוע השקר מספר פעמים בחינוך הפורמלי וגם בזה של תנועות הנוער.  ניהול שיעור בתחום ידע שאינו קשור לעולמם של התלמידים, הכולל בקשה מהם לתת דוגמאות משלהם או הבעת דעה סובייקטיבית אך דלה ולא משכילה על נושא זר אינו תהליך למידה הדדי.  יוצא לי לשבת במעגלים עצובים של מורים שמספרים כיצד הם מתרגשים ללמוד מהתלמידים ונותנים דוגמאות קטנות כגון תלמיד שסיפר בשיעור שבמרד גטו וארשה היו 53 אחוז נשים, ושסבו והוריו עדיין כותבים בכתב אשורי.

נכון,  התלמידים מוסיפים פתיתי ידע חדשים למורה ולכיתה אבל בכמויות שוליות עד כי זו צביעות לכנות זאת למידה.  מורים שעושים כך משפילים את התאוריה בדבר למידה הדדית לכדי תהום.  הלמידה ההדדית נועדה לשבור את יחסי הכוח ולתת כבוד לזהותם ועולמם המדוכאים של הילדים, לא לאפשר להם לתת עוד אסטרטגיה עלובה לפתרון חיבור ארוך.  ללמוד מהתלמידים ניתן רק כאשר מאפשרים להם להביא את עולמם לאורך זמן משמעותי בצורה חופשית או כאשר מתארחים בעולמם.  לצערי, זוהי תובנה שמחנכים לא יוכלו להבין מבלי שביקרו בבית ספר פתוח.

יום בשבוע, כאשר אני מגיע לבית הספר הפתוח, הידע הממלכתי ה'עצום' שלי בחישובים הוא כמעט שולי מול הידע האדיר בקרב הילדים במשחקי קופסא, קלפים, גינון, ניהול פינת חי, בנייה בחומר, הכנת תפאורות ועוד.  כאן יש מרחב למידה הדדי מובנה המאפשר לעבור שעות מעולמו של המורה אל זה של התלמיד, ובזמנים מוצלחים גם לשלב בינהם במקביל.

* * *

האוטופיה החינוכית של בית הספר הפתוח מדהימה, אבל לא מאתגרת אותי.  ההפוגה מהחינוך הציבורי שנתתי לעצמי למשך שלושה חודשים מגיעה לסופה ובקרוב אחזור למסדרונות האפלים.  גם אם אנסה לרכך את הנפילה בבית ספר דמוקרטי, עדיין מדובר על שמיים וארץ.  שוב כיתות, מסדרונות, שכבות, לוח זמנים וילדים שמופרדים מלאכותית מסביבתם וממבוגרים.  אם לפני שנה יכולתי לשכנע את עצמי בקלות שהדברים שאני עושה בכיתתי הם מתקדמים ומאפשרים למידה הדדית, עכשיו אאלץ לעשות רפורמות רציניות יותר.

בבית הספר הפתוח התלמידים מוקפים בסביבה המותאמת להם : משחקים, מרחב, צמחייה וחפצים לא מוגמרים; בשילוב עם שעות חופשיות רבות הם יכולים להביא את עולמם, כישוריהם ומשחקיהם מהבית אל בית הספר.  הידע העצום הזה שמגיע מהבתים והשכונה ומנותק ממסגרת בית הספר מאפשר למידה הדדית אינסופית.  אבל הכיתה הציבורית שלי היא מדבר בטון ואם זה לא מספיק, אז המדבר הזה גם משובץ בחומות דמויות שולחן המונעות כל תנועה אנושית;  בנוסף לכל אלו יש לו"ז בלתי פוסק המונע כל זמן חופשי מינימלי.

כנראה שאאלץ להתחיל בביטול שיעורי מערכת.  כמובן שלא אוכל לעשות זאת בצורה רשמית אבל לא יהיה לי קושי רב להדביק כותרת מתמטית מאיימת לשיעורים – פעילות אתגר באלגוריתמים מתמטיים ע"י חיפוש תבניות בפעילויות יומיומיות,  ולבקש מהתלמידים לכתוב מחברת תיעוד בסוף יום למה שעשו.  התיעוד ישרת אותי, אותם, את יכולות הכתיבה שלהם ואת הכסת"ח.  חוץ מזה, שאם יש דבר קבוע בכל בית ספר הוא אימת הצוות מכל התערבות בשיעורי מתמטיקה העלולים לחשוף בורות.

לאחר מכן, אהיה חייב להפטר מהשולחנות והכיסאות.  מי משתמש בשולחן גם ככה, באיזו מאה אנחנו חיים בדיוק.  ללא יוצא מהכלל, כל הילדים מעדיפים לכתוב בשכיבה על שטיח, במיטה או בישיבה בדיוק כמו שאנחנו המבוגרים אוהבים לשבת עם הלפטופ כמעט בכל מקום מלבד שולחן העבודה.  מכיוון ולא אוכל לשרוף אותם אני מניח שאצטרך להצמיד את חלקם לקירות ואת הנותרים להפוך לפסל סביבתי מעניין.  בטח אוכל לכנות את הפסל פעילות לבניית מבנים גאומטרים מורכבים בסביבה תלת מימדית.  מי יודע, אולי אפילו ישלמו לי במשרד החינוך על בניית מערכי מתמטיקה חדשים בתחום הנדסת המרחב.

לבסוף אצטרך לבקש מהילדים להפוך את המדבר בטון למקום חי.  עם כמות מספיקה של בדים, צעצועים, משחקים, כדורים, כריות, מזרונים, שטיחים ענפים וגרוטאות שיגיעו או יזרקו מהבתים, אני מאמין שאוכל להפיח חיים במקום.  וילונות לבנים רחבים שיסתירו את סורגי הכלא בשילוב עם פנסים סיניים שיכניסו חום באורות הניאון המשרדיים, וכמות נכבדת של צמחים חיים, ירקות ופירות; ואני מאמין שניתן לייצר מגרש גרוטאות וצמחים איכותי.  כמובן, שאאלץ לבסוף להתמודד עם המשוכה הגובהה מכולן – שומרת הסדר הקיים, הישן, הטוב והמדכא.  אחותי החורגת למעמד העובדים.  המנקה.  אבל מי שמאמין לא מפחד, כדברי אייל גולן.

האם זה יספיק?  האם אתמודד עם הרעש העצום שייווצר?  האם לא אצטרך להשאר כל יום שעות לסדר ולנקות? האם המערכת תתערב ותאסור עליי להשתמש בפדגוגיה משחררת?  שאלות רבות לפני, בינתיים נחזור לרגע של שלווה באוטופיה הקסומה.

* * *

"שמה".  "הנה, שמה, תסתכל בסבלנות", עומר ניסתה לכוון אותי אל תות שחום ובשל.  "שמה זה לא מושג מדויק עומר, ימין שמאל, למעלה למטה?", עניתי בתסכול.  "זה שמה", היא חזרה והתעקשה.  בסוף מצאתי את זה שמה.

3 מחשבות על “"שמה" – בין אוטופיה חינוכית לחינוך ציבורי.

  1. השימוש ב"למידה מ…" הוא מושג שחוק, ולא רק בתחום החינוך. ההתייחסות ליחסי הכוחות מחדדת מאוד את ההבחנה בין למידה אמיתית בה מורה מאפשר לעצמו להיות תלמיד לבין פסבדו-למידה בה יחסי הכוחות לא מופרים אפילו לא לרגע. מאוד נהנתי לקרוא את הרשומה, שמעוררת מחשבה לא רק על מערכת החינוך, אלא גם על הורות, פוליטיקה, כלכלה, רפואה, פסיכותרפיה…

  2. אמר שדיאלוג אמיתי דורש מהמשתתפים נכונות אמיתית להשתנות במהלכו, באופן שאינו צפוי מראש. קשה להיות מוכן להשתנות במערכת המבוססת על סמכות המבוגר. במיוחד כשאני המבוגר. אובדן סמכות נחשב סכנה קיומית במערכת החינוך הישראלית ובחברה בכלל. הרי ההשרדות שלנו מבוססת על עקרון ההרתעה וגיבויו הכוחני במידת הצורך. אז איך אהיה נכון לשינוי, חשוף, חלש? שרשרת ה"מה יקרה" בראשי עוברת דרך התפרקות השיעור, כאוס בכיתה, צרחות, צעקות, אלימות, אובדן שליטה וחוסר אונים. כל זה, כמובן, ישקף ישירות את חוסר יכולותי כמחנך וכאדם. קל להיות שיוויוני ומכבד כאשר הילד מולי (מנומס ומחונך) מקבל את עמדתי כמבוגר עליון לו, או לפחות מרשה לי להמשיך לאחוז בה. הבעיה עולה כמובן כאשר אותו ילד (עכשיו חוצפן ועבריין לעתיד) מעז להניח שיוויון זכויות ומערער על עליונותי. שם נופל כיסוי הליברליות ויוצא הרודן (הלא נאור במיוחד). ברגע אחד נחשפו מערומי ומיד אני מתכסה בכיסוי הקרוב ביותר- כבודו (הרמוס) של הילד. אחח, קשה להיות נכון להשתנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s