סוף שנה בתיכון ציבורי – קומדיה בסי מאז'ור

"זה ספר על פתגמים ומטבעות לשון באנגלית. זה טוב מאוד". הוא שלף שתי חוברות מצומקות מתיק-מזוודת המורים שלו, עטופות בפלסטיק ורוד וכעור, והניח אותם על השולחן.

"מה אתה רוצה בדיוק שאני אעשה איתם?" תהיתי בעיניים מכווצות.

"אתה מלמד בעוד בית ספר, לא? תראה את זה למורה לאנגלית, אולי היא תרצה לקנות את זה".

"אבל אני לא מכיר את המורה לאנגלית שם". למה השיחה הזו עדיין לא נפסקה? אני לעולם לא הולך לשבת עם הנס-קפה הדלוח שלי לידך.

הוא מיקד את שני העיניים הזבוביות שלו בי, כאילו הוא מנסה לירות בי איזה קרן לייזר מהמצח שלו. בזז. בזז.

"תקשיב, תגיד לה שלום שלום, תראה לה את זה. תגיד לה שאני אעשה לה מחיר. שלושים שקלים לחוברת".

השפלתי את מבטי בחזרה לחוברת, מנסה לברוח מהמבט המתחנן שלו. מנסה להגות מפלט מהסיטואציה המביכה הזו. פתחתי את החוברת, החלתי לדפדף. מלא מילים. מלא מילים קטנות וצפופות, רודפות אחת אחר השנייה. לא משאירות מקום לנשימה, לחשיבה, ליצירתיות. חוברות ללימוד אנגלית שנוצרו על ידי רובוטים חסרי לב.

"אתה לא חושב שהחוברת מעט, אממ, עמוסה?" אולי אם אערער לו את הביטחון העצמי הוא יפסיק לנסות לשדל אותי כאילו אני איזו פיסת בשר שתלויה על קרס.

"זה לא לרמה של הבית ספר פה, זה לרמה גבוהה יותר". טוב, אז מסתבר שחדוות הלמידה היא אינה נחלתם של תלמידי חמש יחידות לאנגלית.

"תשמע, אני אשאיר את החוברות האלו אצלך. תעשה מה שאתה יכול".

הנהנתי בהסכמה חסרת ברירה, ותחבתי את החוברות בתיק-מזוודת המורים שלי.

"בוריס", זהו המורה לאנגלית במשרה מלאה והמעאכר במשרה חלקית, "מה אתה עושה פה בכלל?".

"מה זאת אומרת?"

"מה אתה עושה פה כרגע בחדר המורים. אתה לא מלמד?"

"הגשתי לבגרות שבוע שעבר. מאז לקחו לי את כל השעות וחילקו אותם למקצועות אחרים אשר ניגשים בהם לבגרות כרגע"

"אז מה אתה עושה פה בבית ספר?"

"אני עדיין צריך לשהות פה. חלק מהזמן אני מעביר כאן ולפעמים אני פשוט הולך הביתה".

"ומה אתה חושב על זה? אני מניח שהיית שמח לקבל תוספת של שעות עבור כיתה שאתה מלמד לפני בגרות"

"זה לא בדיוק ככה. אנגלית זו שפה, לא לומדים במכה לפני בגרות. זה לא היסטוריה או ספרות שאפשר לעשות מרתון. בלימוד אנגלית, בלימוד שפה, חייב להיות אלמנט של קביעות. בלי ההמשכיות הלימוד לא שווה כלום."

"ומה בית ספר חושב על זה?"

משך כתפיו, כיווץ שפתיו, חייך חיוך נוגה.

"זה מה יש".

***

אווירת סוף שנה. אם אתה אחד מהמורים אשר מגיש לבגרות ביוני, נידונת להתקוטט על שעות עם שאר המורים, מגרד מה שאתה יכול עבור התלמידים שלך.  לעומת זאת, אם הגשת לבגרות במאי, או בחורף, או אתה בכלל מלמד כיתות שאינן ניגשות לבגרות באותה שנה, אתה יכול לצאת לפנסיה מוקדמת ולהתחיל לתכנן את תוכניות הקיץ שלך. לצוף על פני ים סוף? לארוז פקלאותיך ולטייל ברחבי הארץ? לצאת למסע בהרי גיאורגיה? הכל אתה יכול בחופש הגדול. ואם אתה מורה במשרד החינוך אז יש לך חודש שלם להרהר בכך.

המערכת משדרת מסר והתלמידים מבינים אותו היטב.  משחקים, משחקים, וכשיש בגרויות עוטים את פרצוף המשחק ויוצאים לקרב. אחרי חג האפיקומנים, אם אתה לא מגיש לבגרות אתה אבק.

השבוע הגעתי ללמד, חמוש בתוכנית – לכבד את אווירת סוף השנה אך לא לוותר על ההזדמנות להכין אותם לאחת המשימות שלהם במקצוע לשנה הבאה.  התלמידים שלי היו אמורים להמשיך עבודת חקר שהתחילו בחדר המחשבים הממוזג.  בעוד אני פוסע במסדרונות הכלא הצרים, הגיחה רכזת השכבה, ורד, מן הצללים. "השיעור שלך מבוטל". הודיעה, "תוכל להיכנס לי'4 במקום?".

מופתע-אך-לא-מופתע, כן התרגלתי כבר להנחתות האלו, ניסיתי לברר מה קרה.

"מעכשיו ועד סוף השנה השיעורים שלך עם הכיתה הזו מבוטלים".

"מה?!"

"הכיתה הזו היא כיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל. האירוניה.), ועל כך היא מקבלת תקציבים מיוחדים מאגף שח"ר (שירותי רווחה וחינוך. בירוקרטיה כלשהי שאחראית כביכול לקידום אוכלוסיות חלשות) במשרד החינוך."

"אוקיי, זה עדיין לא מסביר לי למה השיעורים שלי מבוטלים"

"קיבלנו הודעה מאגף שח"ר שהכיתה הזו צריכה לגשת לשאלון 803 עוד שבועיים וחצי"

"ולא ידעתם על זה עד עכשיו?"

"לא"

"אז אתם הולכים להגיש את הכיתה הזו לשאלון בגרות אשר הם לא למדו אליו מעולם. עוד שבועיים וחצי. בזמן שהם לומדים לעוד מספר בגרויות בו זמנית. בגלל שאגף שח"ר אמר". אמרתי בחיוך שחשף סט שיניים מלא.

"כן. בגלל זה אנחנו לוקחים כמה שיותר שעות מכל המורים"

"טוב. אז לאן רצית שאני אלך בדיוק?"

"לי'4. לקחנו להם את המורה למתמטיקה שלהם אז אין שם אף אחד. תלמד אותם אזרחות."

"ללמד אותם אזרחות? לעשות להם שיעור אזרחות ראשון, בלי שום קשר לכלום, בלי שהכנתי כלום, חודש לפני סוף הלימודים?"

"כן." היא הסתכלה עליי, לא מבינה את הפליאה שלי, ועונה בפליאה משל עצמה. "אתה צריך ספר?"

טיפסתי לי4, דפקתי על הדלת ברכות, ונכנסתי לכיתה. שישים עיניים כוונו אליי במכה.  הסתכלתי על שולחן המורה, שם ישבה מורה אחרת. "את מלמדת כאן?" שאלתי. "כן" ענתה בבהירות. "אבל אמרו לי להיכנס לכאן". זכיתי בתגובה למבט. כולנו בבית הספר מכירים את המבט. המבט אומר – גם אנחנו היינו שם. המבט אומר – אותו החרא, יום אחר.

חזרתי לחדר המורים שם ישבה ורד. ניגשתי בזהירות. "יש מורה בי'4".

"באמת" סיננה את המילה בטון חסר אמפתיה.

"אז תכנס לי'5".  איך היא הספיקה לענות כל כך מהר?  "כנס לשם. למד אותם היסטוריה".

"אבל אני מורה לאזרחות"

"נו, תלמד אותם היסטוריה יש להם חוברות".

נכנסנו יחד לכיתה.  התלמידים קמו כאחד ועמדו כמו חיילים טובים במסדר.  אני בטוח שיש מקומות בהם המנהג הזה מקובל,  צפון קוריאה למשל, ועדיין אני חש בחילה קלה שמורים נאלצים לנקוט בטקטיקות אימה כדי לשרוד את היום.  "תוציאו חוברות" , קראה במעין צווחת קרב סמוראית. "יש להם בגרות עוד שבועיים", אמרה תוך כדי ששברה את מבטה אליי. "תחזרו על החומר".

הרכזת יצאה מהכיתה והשאירה אותי עם הכיתה הזרה. לקחתי חוברת מאחד התלמידים ושאלתי אותם על מה הם רוצים לחזור.  מישהו צעק הרצל; טוב, הרצל שיהיה.  הסתכלתי על החומר, כתבתי להם שאלה על החומר.  התחלתי לעבור בין התלמידים ובמהרה שמתי לב שאווירת האימה שהייתה מקודם התפוגגה, והתלמידים לא מתכוונים לחזור על החומר.  כמו חול ים שנוזל בין האצבעות, כך התלמידים חזרו לעיסוקיהם.  משום מה זה הרגיז אותי.  משום מה עצבן אותי שהכיתה הזרה הזו מתעלמת מהשאלה שכתבתי על הלוח והבקשה של ורד לחזור על החומר.  בכל זאת, בגרות.  זיהיתי מספר גורמים מפריעים בכיתה וביקשתי מהם להפסיק. כשלא נענו לי, יצאתי אל ורד שלימדה בכיתה סמוכה. "נתתי להם שאלה אך מספר תלמידים שם לא לומדים ומפריעים לשאר. אני אפילו לא יודע איך קוראים להם. מה אתה רוצה שאני אעשה איתם?"

"מי שלא רוצה לחזור שלא יחזור".  זה מה שהיא אמרה, תוך כדי שטרקה לי את הדלת בפרצוף.  אך זה לא מה שהיא באמת התכוונה אליו, וכמו המבט אשר למדתי להכיר, גם את העיניים המתגלגלות קלות למדתי להכיר. אלו עיניים שבאות לומר דבר אחד פשוט.  לא אכפת לי. מעולם לא היה אכפת לי. אם אי פעם חשבת שאכפת לי – אז זו רק הייתה העמדת פנים ארעית. תעזוב אותי בשקט. תעשה מה שאתה רוצה.

חזרתי לכיתה. ישבתי בשולחן המורה, אדיש. סוף שנה. עכשיו נזכרת להתמרמר? תחשוב על החופש הגדול. הכל אפשרי בחופש הגדול. אם נעמי שמר אמרה זאת אז זה בטוח נכון.  צלצול. שאלתי את הכיתה מה יש להם עכשיו והם ענו שיש מתמטיקה.  בדיוק נכנסה הרכזת לכיתה. "מה יש לכם עכשיו". מתמטיקה, חזרו שוב.

* * *

בחזרה לחדר המורים. אני נכנס ואני שומע מישהי אומרת את שמי אך לא קוראת לי. אני מתקרב ורואה את לאה המזכירה האדמיניסטרטיבית אומרת שאני נמצא כעת בי'5.  עמדתי מאחוריה וחייכתי.

"אז איפה אני נמצא כרגע?" עניתי בחכמולוגיות מיותרת.

"אתה לא בי5?"

"כמו שאת רואה, לא. הם אמרו לי ולורד שיש להם מתמטיקה". תוך כדי שפלטתי את המילים ראיתי אותה מנענעת את ראשה לצדדים ומגניבה חיוך קטן.  פירשתי בקלות את שפת הגוף.

"הם עבדו על שנינו? מרשים".

לא הספקתי להתרווח בכסא בו התיישבתי ואף לא למתוח את רגליי ולאה כבר ספק ביקשה ספק ציוותה עליי להיכנס לט6. אפילו לא התעניינתי הפעם.  גררתי את עצמי מחוץ לחדר המורים והתחלתי לטפס, בפעם השלישית היום, לכיתה שאני לא מכיר. החלטתי שלפני שאכנס לכיתה אעבור אצל כיתת האזרחות שנשדדה ממני ואאחל להם בהצלחה.

התקרבתי לעבר הכיתה וראיתי שהדלת פתוחה למחצה. הצצתי ומחזה מוזר למדי התגלה בפני עיניי.  בכיתה היו ארבעה תלמידים בלבד, והמורה לספרות היא זו שעמדה מולם. "מה את עושה כאן?" ניסיתי בחוסר הצלחה להסוות עד כמה אני המום. "ביקשו ממני להיכנס." היא ענתה.

איך לא ניחשתי זאת לבד.

אמרתי כל טוב והלכתי משם.  מה מצפה לי כעת? אני אפתח את הכיתה ואגלה כיתה רדופת שדים ופיות/לפרקונים קסומים/מסיבת קוקטייל עם מוזיקה של פעם? המנהל והמפקחת ירקדו את הצ'ה-צ'ה? חזרתי לגרם המדרגות והגעתי למסדרון של שכבת ט'.  כל המסדרונות בבית הספר הזה נראים זהה. כולם באותו צבע בית חולים דהוי ומדכא.

פתחתי את הכיתה ואיך לא, היו שם רק שלוש תלמידות. חייכתי, לא בפעם הראשונה היום. הם הסתכלו אליי בעניין מועט. "היי, ביקשו ממני להיכנס לכיתה שלכם. איפה הכיתה שלכם?".

"הם בפרויקט טוב"

"מה זה פרויקט טוב"

"זה פרויקט טוב"

"מה זה אומר שזה פרויקט טוב. מה טוב בו?"

"לא, זה פרויקט טו"ב".

"אוקי. מה זה פרויקט טו"ב?"

"אין לנו מושג".

בהערת שוליים, פרוייקט טו"ב הוא פרוייקט שהמטרה שלו להגדיל את מספר התלמידים שמסיימים את התיכון עם תעודת בגרות. כלומר, לעשות את מה שמערכת החינוך אמורה לעשות.  זה פרויקט שמערכת החינוך מפעילה שאמור למלא את התפקיד של מערכת החינוך. אם תהיו בשקט תשמעו בת צחוק של מדען בכותונת משוגעים.  נשענתי על אחד השולחנות וגירדתי בפדחת שלי, מנסה לפענח מה לעשות עם עצמי.  אני צריך בכל מקרה לבדוק מיילים ויש לי את המפתחות לחדר המחשבים. לפעמים אחד ועוד אחד זה באמת שתים.

"רוצות ללכת לחדר מחשבים?" הצעתי.

"כן!" ועיניהן נפערו באושר.

תוך כדי שאנו הולכים לחדר המחשבים, חדתי להם חידה –

"אתן בשעשועון. כמו עשינו עסק אם אתן זוכרות. יש שלוש דלתות. המנחה אומר לכם שמאחורי אחת מהן יש אוטו, ומאחורי השתיים האחרות עז. אם תבחרו את הדלת שמאחוריה יש מכונית אז תזכו בה. אם תבחרו באחת מן השתיים האחרות, לא תזכו בדבר.

בחרתן את דלת מספר 1. אחרי שבחרתם בה, המנחה אומר לכם שהאוטו בטוח לא נמצא מאחורי דלת 3, ושואל אתכן אם תרצו להחליף את הבחירה שלכן לדלת מספר 2, או להישאר עם הבחירה המקורית שלכן. מה תעשו? מה יתן לכן יותר סיכויים לפתוח את הדלת ולמצוא שם אוטו חדש ונוצץ ולא עז?"

בזמן שאני מגולל את חידת השעשועון הגענו למעבדת המחשבים. הבנות חשבו על החידה והתיישבו כל אחת מול מחשב. גם אני.  המחשבים נדלקו ואור בקע מן המסך. לאחר שניות ספורות מערכת ההפעלה עלתה ומיד לאחר מכן שולחן העבודה.

"המורה, האינטרנט לא עובד".

כמה מפתיע. למה ציפיתי שמשהו פה ילך כשורה?

***

הקהל הריע בטירוף. אורות צבעוניים השתוללו לכל עבר באולפן. דוגמנית כושלת בתלבושת צעקנית וחושפת טפחיים חצתה את הבמה בצעדי רדיפה, נושאת שלט שכתוב עליו – מחיאות כפיים!

"חזרנו מהפסקת הפרסומות ועכשיו נחשוף מה נמצא מאחורי הדלת שבחרת", המנחה צעק לי באוזן למרות שעמדתי במרחק של לא יותר מכמה סנטימטרים ספורים ממנו. "אתה מתרגש?". כן כן, אני מתרגש, נו, תראה כבר מה יש מאחורי הדלת. "קהל נכבד, באולפן ובבית, בואו נחשוף מה מסתתר מאחורי הדלת בה בחרת!"

יש שם עז.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s