'הסמויה' – מה חושבת הסדרה הטובה בעולם על שיח הבגרויות הבינוני באינטרנט

"זה המשחק, או שתשחק אותו או שישחקו בך", הסמויה, פרק 8, עונה ראשונה.

בחודשים האחרונים, בין גל אלימות אחד לאחר, עולה מחדש סוגיית הבגרויות.  חידוש השיח בתקשורת החל במחאת הקיץ שהעלתה מחדש את מצוקת מערכות החינוך, הוראת הקבלן וע"י הקמת פלטפורמות שונות כגון ח' חינוך וועדת החינוך של רוטשילד;  תוספת מפתיעה לנושא התקבלה ע"י הקמפיין של יאיר לפיד לראשות משרד החינוך והצלתו ע"י צמצום מערכת החינוך לשלושה מקצועות.

המאמרים משכנעים, הסרטונים יפים, ואכן רוב הציבור ופעילי החינוך משוכנעים עמוקות שהבגרויות הן העצם המרכזית בגרונה של מערכת החינוך.  אולם, השיח הכתוב והתקשורתי מובל כמעט וכולו ע"י אקדמאים, אנשי משרד החינוך, ומורי תיכון המגיעים מתחום דעת 'גבוה' אך לא מלימודי החינוך.  אלו אנשים טובים אך מיעוט קטן וקולני.

אנחנו, מורי בתי הספר היסודיים ומורי החטיבות מהווים את הרוב המוחלט של מערכת החינוך ואחראים על מרבית שנות החינוך.  לנו, אין שום נגיעה לבגרויות.  אפילו המיצב, המככב במספר מאמרים אינו מרגש אותנו באף שלב מלבד שלושה חודשים מכיתה ה'.  האם החינוך בעשר השנים הראשונות במערכת החינוך הוא חסר דופי?  חינוך משכיל, נעים, ערכי, מרתק ומפתח?  כמובן שלא.  ואין לכך קשר לבגרויות אלא לסיבות רבות ואחרות.  ועדיין, חשוב להבין לעומק מדוע יכשלו הרפורמות האלו בכדי לשכנע מורים רדיקלים לאמץ שיח אחר לגמרי סביב הבגרויות ומבחנים.

* * *

בארצות הברית בדקו מדוע כל רפורמות החינוך בחמשת העשורים האחרונים כשלו.  אחת המסקנות הייתה שהדינאמיקה הבית ספרית של המורים והתלמידים לא משתנה בעקבות הרפורמות אלא מתאימה את עצמה מחדש ולכן ממשיכה להוליד את אותה מערכת יחסים, צורת הוראה הישגים נחותים וכשלים חינוכיים.  אלו מילים גבוהות וחשוב להדגים אותם דרך שלושת כיווני הרפורמות המרכזיים, בכדי להבין את התופעה.

"לצמצם את הבגרויות" – אבי הכה אתכם בשוטים, ואני אכה אתכם בעקרבים.

בזכות ידידנו איש החינוך הידוע יאיר לפיד ובזכות סרטון של 5 דקות ששודר על פינלנד, צמצום הבגרויות הפך ללהיט החדש.  על פי תאוריה זו – אם תלמידי ישראל יוכלו להתרכז במקצועות בעלי ההישגים הנמוכים ( מתמטיקה, אנגלית, לשון ) ואולי לבלות שעות בנוסף לקיימות במערכת, רמתם והישגיהם יעלו.  טענה זו מניחה שהסיבה לכשלון הוא פיזור התלמידים ופיזור הכוח המקצועי ומניחה שבבית ספר מתקיימת דינמיקה של למידה ולא של מאבק.

אך המציאות היא אחרת והרפורמה לעולם לא תתרחש.  ראשית, ההתנגדות תגיע מחבריי מורי התיכונים שיגידו שבלי השוט, הם לא יוכלו ללמד.  זה לא שהם אוהבים את השוט. הם היו שמחים ללמד בצורה חופשית ומעניינת אבל הם יודעים שהם כבר השניאו את הלימודים ושתלמידיהם לא יתנו סיכוי לסגנון הוראה חדש.  ללא איום הבגרויות, התלמידים לא יגיעו לשיעורים.  במהרה, אותם מורי מקצועות הרוח, שדוחפים היום לשינוי שיטת הבגרויות וההערכה ימצאו את עצמם מגיניה.  במילים אחרות:  אנחנו מבקשים רפורמה שתיתן לנו חופש – לא לתלמידים!  זה לטובתם.

אך גם אם תעבור הרפורמה את התנגדות המורים, היא תתבטל בצורה סמויה בתוך בתי הספר.  התלמידים נכשלים בגלל שנאה למקצוע ושיטת ההוראה; שלושת המקצועות המדוברים עוסקים באיתור תבניות ושינונן בתרגול אינסופי בניגוד לעיסוק האינטואיטיבי בחיים.  תלמידים יעדיפו ללמוד תשעה מקצועות נוספים, לרוץ מסביב לבית ספר כל בוקר, להתנדב בניקוי מחראות ציבוריות ולנקות שיניים תותבות לסבתות קשישות מאשר לשבת בעוד שיעורים של חמש יחידות מתמטיקה ואנגלית ולהרגיש מטומטמים.  תגבורים, חיזוקים ושיפורים שהתווספו בשנים האחרונות לא הוסיפו טיפת ידע.

רפורמה שכזו, בתוך דינמיקת חוסר העניין של תלמידים בחומר, רק תעצים את מלחמת ההתשה בין המורים לתלמידים.  הרפורמה תתבטל ע"י 'ביטול סמוי' של שיעורים בתוך המערכת כך שסך שעות הלימוד האפקטיבי ישאר נמוך.  'ביטול סמוי' אצלנו נעשה ע"י הפניית שיעורים להכנת שיעורי בית, הודעת הודעות, זמן פעילות חופשי בכיתה תחת כותרת "עבודה בחוברת" בזמן שאנחנו ממלאים טפסים ובדרכים נוספות ויצרתיות.  כבר היום, שעות הלימוד במקצועות אלו רבות מדי ובתוך גילדת המורים שלנו מתבצע 'ביטול סמוי' של שיעורים ומורים המקבלים תלמידים בשעות השישית, שביעית ושמינית לא מנסים ללמד דבר.  התלמידים יודעים את זה.  המורים יודעים את זה.  כולם יודעים את זה.

 " להחליף את הבגרויות בשיטות הערכה רב שנתיות" – מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח.

שיח אחר ונפוץ הוא הרחבת מנגנון השליטה על התלמידים לאורך שנים רבות יותר ופיצול הבגרות למספר מבחנים כפי שכבר נעשה בפיצול הבגרות ביב' למספר שאלונים על פני שנות התיכון.  מילא העובדה שפיצול שאלוני הבגרות לא תרם דבר בשנים האחרונות מלבד הרס שנתיים נוספות במערכת החינוך.  הסיבה שרפורמה זו היא חסרת משמעות היא המפלצת יורקת האש הידועה בכינוייה – ילד בכיתה ז'.

מי שדיבר, שיחק או היה בחברתם של בנים בגיל בו אוננות היא הבילוי המרכזי והסוגייה השכלתנית ביותר עימה הם מתמודדים יודע שזאת בדיחה.  להגיד לילד בגיל 12 שאם הוא לא ישתף פעולה עם שיעורים משמימים אזי בגיל 24 הוא יתקשה להתקבל לאוניברסיטה זה כמו להגיד לבוגר מעשן בן 20 שאם לא יפסיק לעשן הוא יהיה חולה יותר בגיל 80.  העתיד כל כך רחוק, מופשט ולא רלוונטי שהוא אינו נתפס.  מהרגע שמורים ומנהלים יגלו במבחנים רשמיים בחטיבות את חוסר הידע של התלמידים יתחיל מהלך רמאות מתוכנן כפי שקורה אצלנו היום סביב מבחני המיצב וכפי שמתכונות הפכו לאמצעי המרכזי של מורים ומנהלים לשחק עם המספרים והממוצעים.  ההוראה לא תשתפר והנתונים לא יתנו מידע אמין יותר.  רק עוד טפסים.  ועוד טפסים.  ואנחנו המורים שונאים טפסים.

"לחפש שיטות הערכה אלטרנטיביות" – אם זה הולך כמו ברווז, ונשמע כמו ברווז, זה ברווז.

שיח נוסף בנושא שאני נתקל בו נוגע לשיטות הערכה אלטרנטיביות.  מורים סולדים מההערכות המספריות בגלל חוסר רלוונטיות אובייקטיבית או חינוכית ומחפשים דרכים אחרות כגון הערכה מילולית, כתיבת הערכה משותפת ועוד.  לצערם, נסיונות שכאלה יעצרו על ידי הפיקוח מלמעלה.

למרות שמורים והורים רבים מסרבים להודות שתפקיד מערכת החינוך הוא להכשיל את מרבית התלמידים ולסנן את ילדי הבורגנות משאר התלמידים, עמוק בפנים הם יודעים שמשרד החינוך הקיים לא יאפשר שיטת הערכה שלא מאפשרת סינון עדיף לשכבות העשירות.  אבל גם אם היה ניתן לעשות רפורמה שכזו, חשוב לציין שהיא חסרת טעם.  בבית ספר יש חברת ילדים עצמאית עם חוקים משלה והם למדו שהם נמדדים אחד מול השני ולא מול עצמם.  תלמידיי ביפו היו משווים אורך של שורות בהערכה מילולית, כמות חזרה על מילים מסויימות, או סוג הצורה הגרפית הנוצרת בכדי לגלות מי יותר טוב ממי; דוגמא נוספת אני יכול למצוא בסיפור ששמעתי השבוע. מורה לתאטרון  סיפרה לי שהיא נותנת לתלמידיה שלושה ציונים – 100,98,97; ולמרות זאת, תלמידה שקיבלה 97 פרצה בבכי והיסטריה מכיוון ובדינאמיקה הקיימת לא הציון האבסולוטי הוא החשוב אלא מקומך במערכת המיון והסינון.

כפי שאנחנו לא רואים כמורים תועלת בהערכה מילולית של שלוש שורות בסוף שנת עבודתנו כך לתלמידים אין תועלת שבכך.  בתוך הדינמיקה הבית ספרית, כל אמצעי הערכה הוא אמצעי שאינו תורם ללמידה אלא רק לפיקוח, השוואה ושליטה ולכן כל חיפוש אחר שיטות הערכה אלטרנטיביות הוא חיפוש סרק מיותר.

הדרך היחידה להתמודד עם סוגיית ההערכה היא להעריך ולהוציא את ערכה של ההערכה באותו זמן.  הכיצד?

* * *

בסדרת המופת 'הסמויה', בעונה השלישית,  מתבקשת המשטרה להוריד את אחוזי הפשיעה בעיר ויהי מה.  במסכת אירועים ופרקים שהינם חובה לכל מחנך רדיקלי להבנת דינמיקה של מערכות ציבוריות בחברה קפיטליסטית, נראים קציני המשטרה המחוזיים עושים מאמצים חסרי יעילות להורדת המספרים הכוללים הרחבת שעות העבודה ( אופק חדש ), העברת כוחות ממקום למקום ( צמצום בגרויות ) ועוד. כצפוי, הפשע לא יורד וההישגים המספריים מתקבלים ע"י משחק 'עדין' עם הדיווחים. ,'שחק עם המספרים' (fix the numbers) נקראת התופעה הדומה בצורה מפחידה למתרחש בכל בתי הספר היסודיים בתקופת המיצבים.  אבל, במחוז אחד מתרחש אירוע שונה.  'באני', מפקד המחוז על סף פרישה, בוחר לתחום אזור בו סחר הסמים הוא חוקי ובפיקוח המשטרה בתנאי ששאר אזורי העיר הופכים להיות נקיים מסחר.  תוך שבועות ספורים הפשע, האלימות והמספרים נופלים בצורה דרסטית.  זוהי ככל הנראה הדרך בה מורים בבתי הספר ובעיקר בתיכונים צריכים ללכת בה כל עוד המערכת הכללית והמדינית לא משתנה.

כפי שבאני הפריד תחילה בין אזור הפשע ואזור החיים, אנחנו כמורים צריכים להפריד בין שעות ללמידה מעניינת ושעות ההכנה למבחן.  בשעות הלמידה ועל שעות הלמידה, לא צריך לקיים נסיונות הערכה של הידע.  ובמקביל, כפי שבאני אינו יוצא כנגד גורמי הפשע באזור המותר, כך אנחנו צריכים לאפשר ללא דאגה בשעות ההכנה למבחנים את חוסר ההבנה והכשלון העתידי במבחן.  מה יהיו התוצאות של מהלך שכזה?

כאשר לימדתי חשבון ביפו ניסיתי ליישם את השיטה ושעות ההוראה הופרדו בגלוי לשעות מתמטיקה ושעות הכנה למבחן.  בדומה למתרחש במחוז של 'באני', כך התרחש בכיתתי.  הדינמיקה של המאבק פסקה ובמקומה נולדו תופעות מעניינות.  ראשית, שעות המתמטיקה הפכו למהנות ומקצוע החשבון השנוא הפך לאחד המקצועות האהובים.  אני כמורה הרגשתי שאני מלמד דברים משמעותיים, והתלמידים חיכו לשיעורים אלו, למשימות, לאתגרים ולצחוק.  ואילו בשיעורי ההכנה למבחן הייתה הכנה נקודתית וקוד התנהגות קשוח שלא גרם לי להרגיש מדכא.  אלו שלא ידעו דבר לא הסתירו את חוסר הידע שלהם ויכולתי לנסות ולעזור להם ( כפי שבאני יכל לתת לארגוני גמילה לעבוד בצורה יעילה במרכז סחר הסמים ), אלו שלא רצו ללמוד למבחן יכלו לצאת 'לשירותים' ולא לחזור, והתלמידים שרצו ללמוד למבחן למדו אליו בצורה מדויקת.  את הידע, החוויות והיכולות שנרכשו בשיעורי הלמידה לא יכולתי ולא התייסרתי בלמדוד, ואילו כשנדרשתי לתת ציון יכולתי לעשות זאת ללא נקיפות מצפון כולל ציונים חד ספרתיים.  התלמידים מצידם, התייחסו לציונים כציון על הכנתם למבחן, ולא על עצמם או הידע שלהם מאחר ויחס השיעורים היה 5 ל – 1 לטובת שיעורי המתמטיקה המהנים, כאשר הלמידה למבחן התרכזה במרתון בשבועיים שלפני המבחן עצמו, פעמיים בשנה.

תופעה אחרונה ומעניינת הייתה שבהשוואה לשנים עברו גם ההישגים והמספריים עלו.  ככל הנראה בגלל שכולנו הגענו רעננים למרתון ההכנה למבחן, הדינמיקה של אמון ועניין משיעורי המתמטיקה חדרה לשיעורי ההכנה למבחן והקשר ביני לבינם התהדק כך שיכולתי לדעת בדיוק היכן הם עומדים בכל שלב בימים שלפני המבחן.

* * *

"המשחק מכור, אבל אתה לא יכול להפסיד בו אם אתה לא משחק אותו ", הסמויה, פרק 2, עונה ראשונה.