דברים שרואים משם, לא רואים מכאן

לפעמים אני שוכח שנקודת המבט של ילדים בני שבע אינה דומה לשלי, ולא רק בגלל היותם גמדים הנמתחים על פני מטר ועשרים.  לרובא ני לא טורח לשאול כיצד הם רואים את הדברים ולכן מפספס לראות את הפער שבינינו מבעוד מועד.  השבוע נזדמנה לי הזדמנות לחוות זאת שוב.  חשבתי שיהיה מקסים לבקש מתלמידיי לשעבר מנתניה להתכתב עם תלמידיי הנוכחים בערד.  להפגיש עולמות שונים, ערים שונות, בתי ספר שונים ( ממלכתיים ודמוקרטים ) ומצב סוציואקונומי שונה.  שיתפתי ברעיון את ידידתי, מורתם הנוכחית של התלמידים בנתניה והיא הסכימה לשתף פעולה עימי בשמחה.

אצלה, הכל התנהל כשורה.  בבית הספר הממלכתי מתקיים 'קסם' בו התלמידים כמעט ותמיד מסכימים עם הרעיונות של המורה.  להוציא מחברות, הילדים מוציאים מחברות.  היום נכתוב מכתבים, הילדים רוצים לכתוב מכתבים.  אפשר לקשט, כל התלמידים מקשטים.  הקסם שבאילוף והתנייה.  ואכן, במפגשנו הקודם קיבלתי שקית מלאה ב20 מכתבים, מקושטים ויפים, מתלמידיי כיתת ב' בנתניה.  "איזה יופי, איזה פרוייקט מרשים זה יהיה", אמרתי לעצמי.

* * *

"הבאתי לכן מכתבים מתלמידים שלי מנתניה", הסברתי ופרשתי מכתבים על השולחן בחצר.  השעה הייתה אחת עשרה, וחבורה של תלמידות צעירות הייתה שקועה בויכוח אידיאולוגי מופשט על נושא שלא הצלחתי לתפוס בבינתי הפשוטה.  מבט של חוסר עניין הופנה לכיווני.  "תראו, הם כתבו לכם על עצמם, על החיים שלהם, והם רוצים להתכתב יחד איתכן.  שכל אחת תבחר לעצמה מכתב".  למזלי, מנהיגת החבורה היא ידידה ותיקה שלי מאז שהכנו בושם מעלי נענה דחוסים במים והיא נחלצה לעזרתי.  "טוב נו", פלטה והתחילה להזיז מעטפות.

"חחחה, תראי את השמות המוזרים האלה, חח", אמרה לחברתה.  "מה כתוב פה?", שאלה אותי.

"רחל", עניתי.

"פחח, איזה שם מוזר", החלו להקרע להם מצחוק חבורת הבנות. "וזה?"

"עידן".

"פחח,  מה זה שם של בנים או בנות?", המשיכו להתגלגל.  "וזה?".

"עופר", עניתי לקול צחקוק מחודש.

"איזה שמות מוזרים יש לתלמידים שלך בנתניה", אמרו הסתכלו עליי ברחמים .

למען הסר ספק, שמותיהן של הנערות בבית הספר הדמוקרטי הם השמות המשונים ביותר שאי פעם שמעתי.  מטעמי פרטיות לא אסגיר את שמותיהן אך בצורה מכלילה אפשר לתאר את שמן כביטויי טבע מופשטים  ( כגון נגב ) או שילוב עיצורים עם כמות לא ברורה של אותיות אהוי צמודות ( לדוגמא שאהייה ).  ועדיין, מקודת מבטן רחל, עידן ונועם הם שמות חשודים עד מאוד.  והדבר הנורא ביותר מבחינתן, הוא שהן לא יודעות עם אלו בנות.  והרי, לא יעלה על הדעת שהן יכתבו לבן.

בעייה.  מנקודת מבטי לא התחשבתי בעובדה שמספר הבנים והבנות אינו מתאים.  מה זה משנה מין הכותב?  מה זה משנה מי קורא את מה שכותבים?  טעות קשה טעיתי.  כתיבה למין אחר מסתברת כפעילות מביכה, קיצונית ומעצבנת עבור חבורת בנות.  גם אחת מהן הייתה מוכנה לעשות זאת, היא לא תעשה זאת תחת עינה הבוחנות של מנהיגת השבט.  בלית ברירה, הסגרתי את שמות הבנות וחילקתי מכתבים.

"תקריא לי", ביקשה ממני הסמכות העליונה.  "אני רק בכיתה ב', למה אתה חושב שאני יודעת לקרוא?".  שיט.  שכחתי שבבית ספר הדמוקרטי הם לומדים לקרוא רק כשמתחשק להם ולרוב זה לא קורה כל כך מוקדם.  בזמן שבנתניה הם למדו לקרוא כשאנחנו רצינו, פה הדברים מתרחשים מתוך נקודת מבטם.  כששאלתי את אחת הבוגרות מתי הם מתחילים לקרוא לרוב אז היא הסבירה לי שזה תלוי.  "תלוי במה?", שאלתי.  "פעם בכמה זמן מישהו מביא ספר של הארי פוטר, ואז כל הצעירים שמסביב לומדים לקרוא כדי שיוכלו לקרוא בעצמם".  וואלה.  ואני חשבתי שיש דפוס מדעי על בסיס התפתחות הקוגניציה.  הבורות שבנקודת מבטי הזקנה על החיים.

"תכתוב אני אוהבת לצייר", אמרה לי זאטוטה אחרת.  כתבתי.  "עכשיו תקריא לי", פקדה.  הקראתי.

"רגע, מה זה?"

"כאן כתוב אוהבת".

"וזה?".

"אני".

"וזה?".

"די, המילים לא משתנות, כתוב אני אוהבת לצייר", אמרתי בקוצר רוח.  היא הפסיקה לשאול אבל הביטה בי במבט חשדני שאומר – אני לא תמימה אני יודעת שאותיות יכולות להשתנות.  אף פעם לא העלתי בדעתי שילדים כל כך חשדניים כלפי הציורים הלא ברורים האלה שמבוגרים אוהבים כל כך.

לאחר מספר דקות של עבודה, כתיבה, וקישוט ביקשה ממני אחת התלמידות לחכות לה בזמן שהיא הולכת להביא דף כדי להכין מעטפה.  "אין בעייה", עניתי לתומי והילדה החלה לרוץ לכיוון בניין בית הספר.  חלפו חמש דקות.  חלפו עשרים דקות.  בטח מצאה משהו אחר לעשות, חשבתי לעצמי, והתחלתי להתקפל.  סידרתי הכל חזרה לתיק ונכנסתי פנימה.  שעה אחר כך, בפתאומיות, זינקה עליי התלמידה.  "הנה, למה זזתם?", אמרה, רצה לכיוון אחר ולא חיכתה לתשובה.  למה זזנו?  עברה יותר משעה..

שעה או זמן, למען הסר ספק אינו דבר קיים עבור ילדים.  אך תמיד אני שוכח את זה.  הסיטואצייה הנפוצה מכל היא שאני מדבר עם תלמיד, ולפתע מגיח תלמיד אחר וקורא לי.  "חכה דקה, אני באמצע שיחה", אני טורח לומר כל פעם מחדש רק כדי לקבל קריאה חוזרת אחרי עשר שניות.  "ביקשתי שתחכה בסובלנות דקה, אני מדבר עם אביב", אני אומר בתגובה תמיד רק כדי לקבל את המשפט המוכר : "מהה, אני מחכה פה כבר מלא זמן".  מורים רבים רואים בתלמידהם חוצפנים ומציקנים אבל אני יכול להשבע שכנראה שהזמן מנקודת מבטם הוא מושג ערטילאי לחלוטין.

* * *

לבסוף חזרתי הבייתה עם שק מכתבים.  מאושר כמו דוור צעיר בתום יומו הראשון.  גאה בכך שגרמתי לילדים להשתמש במכתבים אמיתיים ולא להתכתב במחשב.  אז מה אם אומר שקצב תחלופת המכתבים התארך פי עשר או שהם לא יוכלו להמשיך בהתכתב בלעדיי או העובדה שהם לא התלהבו יותר מדי.  ילדים אוהבים לקבל מכתבים יותר מלקבל מיילים.  כן כן.  נקודת מבטי הנחרצת נשענה לאחור וטפחה על ביטנה, מרוצה מעצמה כרגיל.  ילדים אוהבים לקבל מכתבים.  אתה צודק.  אתה תמיד צודק.  אתה המורה.  אתה יודע מה טוב להם.  אתה יודע מה טוב.  אתה יודע מה.  אתה יודע.  אתה.  אתה ואתה ואתה.   אני.

2 מחשבות על “דברים שרואים משם, לא רואים מכאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s