מורים, מחנכים, וסטודנטים מדברים הרבה אודות מעמד המורה הרעוע, קשיים בכיתות, מאבק בתלמידים וחוסר אמון בהם ובמערכת. בתוך כל המאבקים שלהם לשכר, תנאי עבודה ואמצעים "לשליטה בתלמידים", חשוב לי שיקשיבו טוב לקול שלנו – תלמידות ותלמידים, ויבינו שלא שם הם מאבדים אותנו. הם מאבדים אותנו במקום שבו הם שוכחים שאנחנו שם, חכמים ותבוניים כמותם, רואים הכל, וקולטים יותר ממה שנראה. קולטים את ההתנשאות, הריחוק, והפיכת התלמיד לעוד אתגר תעסוקתי שמדברים עליו באופן קולקטיבי, ולא מבינים באמת מה קורה שם בפנים.
* * *
בכיתה ב’ הייתי ילדה טובה. בעצם, כל היסודי הייתי ילדה מאד טובה, במונחי המערכת. תמיד היה לי מה להגיד על כל דבר, והייתי עונה כמעט על כל שאלה. המורות אהבו אותי במיוחד. את רובן אהבתי בחזרה וחלק לא, אבל אני חושבת שבגילאים האלה הצלחתי להבין מה דרוש בשביל להיות אהובה, ולא פחדתי להשתמש בידע הזה.
היינו בית ספר יסודי מאד קטן ואינטימי באמצע תל אביב. שתי כיתות ב’ שפונות למסדרון קטן. במסדרון עמדה טלוויזיה ישנה וגדולה על שידה ניידת שאז נראתה לי מאד גבוהה . אני וחברתי נדחקנו אל הרווח שבין המדף התחתון של השידה ובין הרצפה והתערבנו אם אצליח להרים את השידה עם הטלוויזיה עליה (רק לדחוף מלמטה את המדף התחתון). כמובן שניסיתי. לא כי הייתי פרחחית ולא כי הייתי שובבה במיוחד- הייתי סתם גאוותנית. הייתי בטוחה לחלוטין שאצליח.
כצפוי, הארוע הבא להתרחש היה טלוויזיה שבורה, ואני בוכה את עצמי לדעת בשירותים. האימה שהרגשתי ברגעים אלו היתה חוויה ראשונה מסוגה. ההבנה שהפעם זה היה הדבר האמיתי, באמת אמיתי, עשיתי משהו ממש לא בסדר ומסוכן – שיתקה אותי. היתה גם תחושה, שאני מפרשת בדיעבד כעמידה של עצמי מול עצמי- ילדים "רעים" שוברים את הטלוויזיה, אני ילדה “טובה”, אני לא עושה דברים כאלה. מיד אחר כך באה החרדה שעכשיו כולם, בעיקר המורים, יחשבו שאני “ילדה רעה”. נדהמתי כמה קל לעשות משהו שהוא לכאורה “רע” כשאני פועלת על ידי דחפים הישגיים שהייתי בטוחה שהם “טובים". לקחתי ברצינות רבה מדי את מסרי ה"אם תרצה מספיק חזק, תצליח" שהעבירו לנו.
לבסוף הצליחו לשכנע אותי לצאת מהשירותים. נכנסתי לכיתה שלי, קווים של דמעות על הפנים, בעוד כולם ישובים במקומות הקטנים שלהם בשקט. המורה עמדה ליד הלוח, ומה שהיא בחרה לעשות, מכל האפשרויות שעמדו לפניה, היה לחבק אותי ולהגיד בקול רם: "זה לא באשמתך, זה בגלל הילדים שרצים ככה במסדרון". היא לא צעקה עלי, היא לא כעסה עלי. היא פשוט שיקרה. היא שיקרה בשבילי, ואני ידעתי את זה. אבל כמובן שלא אמרתי שום דבר. רק הרגשתי הקלה שהיא עדיין "זוכרת" שאני ילדה טובה.
* * *
כיתה ו'. מחנכת שלישית ביסודי. הראשונה עזבה לפנסיה לאחר כיתה ב', השנייה לאחר כיתה ד', ואת השלישית אנחנו עזבנו בעצמנו כשעלינו לחטיבה. תמיד צחקנו שהמורים לא מחזיקים איתנו מעמד, מישהו חייב לעזוב. כשחושבים אחורה, זו אמירה די מרירה. אולי אפילו ביקורת בלתי מודעת של ילדים על ההחלפה של שלוש דמויות סמכותיות בזמן יחסית קצר.
היינו בשיעור תנ"ך. שיעור מסוים שכל אחד זוכר מהיסודי שלו- ספר יהושע פרק ב, המרגלים מתחבאים אצל רחב הזונה. על כל הפרצופים גיחוכים לא מוסווים, ואצלי במוח קונפליקט מטורף בין אמונה אחת לאחרת. כמובן שהרבה יותר הגיוני שזונה היא זונה. כתוב בפירוש זונה. אבל הרגע המורה אמרה לי שהיא מכרה מזון, ואפילו חזרה על זה בביטחון כמה וכמה פעמים מול הילדים המגחכים. אין זה הגיוני שהיא תשקר. "אנחנו ילדים גדולים, וכבר מספיק בוגרים. אם רחב היתה זונה באמת, היא היתה אומרת לנו!" התווכחנו בהפסקה. בשלב זה עדיין הסכמתי להאמין למורה.
קפיצה קדימה לזכרון מעומעם בחטיבת הביניים, אחרי עוד מעבר בין שתי מחנכות, אנחנו עומדים בחבורה מתרפקים על נוסטלגיות מהיסודי ומדברים על השיעור ההוא שכולם זוכרים, על הגיחוך. רק אז יורד לי האסימון ואני בהלם. מעצמי, מהסיטואציה, מהמורה. עולה תחושה של בגידה, והבנה מרירה שבעצם מורה לא יותר טובה מכל אחד אחר, לא אז ביסודי ולא בחטיבה. פתאום ברור לי לחלוטין שאת ההלם הזה שאני קיבלתי באותו היום, ילדים אחרים חוו הרבה לפני. אולי אפילו באותו רגע בכיתה ב' כשהמורה שיקרה בשבילי מול כל הכיתה, מפנה את האשמה אליהם במקום אלי.
* * *
אני לא יודעת באמת איך המורים רואים אותנו, אם כגוף ענק ומאיים או כאינדיווידואליים, אני רק יודעת שמורים צריכים להתחיל ולשקול את טיב המרחק בין המורה לתלמיד. אחרי הכל "כבוד" "חינוך" "מהלך שיעור" הן בסך הכל מילים ריקות. מורים לא יכולים ללמד אותנו מה היא אמת ובאותו הזמן לשקר, זה פשוט לא הולך יחדיו. בלתי ניתן לצפות שנאמין שאכפת למורים כשכל האינטראקציה בינינו היא בכיתה ואתם לא יכולים לדבר על תנועת ההשכלה ובמשפט הבא להוציא תלמיד מהכיתה כי הוא צייר במחברת. אתם לא יכולים להגיד ל מאתיים ילדים "אני אוהב כל אחד ואחת ממכם כאילו הייתם הילדים שלי". בחייאת, אנחנו לא מפגרים. תפסיקו לשקר לנו.
פדגוגיה של שחרור 