דברים שרואים משם, לא רואים מכאן

לפעמים אני שוכח שנקודת המבט של ילדים בני שבע אינה דומה לשלי, ולא רק בגלל היותם גמדים הנמתחים על פני מטר ועשרים.  לרובא ני לא טורח לשאול כיצד הם רואים את הדברים ולכן מפספס לראות את הפער שבינינו מבעוד מועד.  השבוע נזדמנה לי הזדמנות לחוות זאת שוב.  חשבתי שיהיה מקסים לבקש מתלמידיי לשעבר מנתניה להתכתב עם תלמידיי הנוכחים בערד.  להפגיש עולמות שונים, ערים שונות, בתי ספר שונים ( ממלכתיים ודמוקרטים ) ומצב סוציואקונומי שונה.  שיתפתי ברעיון את ידידתי, מורתם הנוכחית של התלמידים בנתניה והיא הסכימה לשתף פעולה עימי בשמחה.

אצלה, הכל התנהל כשורה.  בבית הספר הממלכתי מתקיים 'קסם' בו התלמידים כמעט ותמיד מסכימים עם הרעיונות של המורה.  להוציא מחברות, הילדים מוציאים מחברות.  היום נכתוב מכתבים, הילדים רוצים לכתוב מכתבים.  אפשר לקשט, כל התלמידים מקשטים.  הקסם שבאילוף והתנייה.  ואכן, במפגשנו הקודם קיבלתי שקית מלאה ב20 מכתבים, מקושטים ויפים, מתלמידיי כיתת ב' בנתניה.  "איזה יופי, איזה פרוייקט מרשים זה יהיה", אמרתי לעצמי.

* * *

"הבאתי לכן מכתבים מתלמידים שלי מנתניה", הסברתי ופרשתי מכתבים על השולחן בחצר.  השעה הייתה אחת עשרה, וחבורה של תלמידות צעירות הייתה שקועה בויכוח אידיאולוגי מופשט על נושא שלא הצלחתי לתפוס בבינתי הפשוטה.  מבט של חוסר עניין הופנה לכיווני.  "תראו, הם כתבו לכם על עצמם, על החיים שלהם, והם רוצים להתכתב יחד איתכן.  שכל אחת תבחר לעצמה מכתב".  למזלי, מנהיגת החבורה היא ידידה ותיקה שלי מאז שהכנו בושם מעלי נענה דחוסים במים והיא נחלצה לעזרתי.  "טוב נו", פלטה והתחילה להזיז מעטפות.

"חחחה, תראי את השמות המוזרים האלה, חח", אמרה לחברתה.  "מה כתוב פה?", שאלה אותי.

"רחל", עניתי.

"פחח, איזה שם מוזר", החלו להקרע להם מצחוק חבורת הבנות. "וזה?"

"עידן".

"פחח,  מה זה שם של בנים או בנות?", המשיכו להתגלגל.  "וזה?".

"עופר", עניתי לקול צחקוק מחודש.

"איזה שמות מוזרים יש לתלמידים שלך בנתניה", אמרו הסתכלו עליי ברחמים .

למען הסר ספק, שמותיהן של הנערות בבית הספר הדמוקרטי הם השמות המשונים ביותר שאי פעם שמעתי.  מטעמי פרטיות לא אסגיר את שמותיהן אך בצורה מכלילה אפשר לתאר את שמן כביטויי טבע מופשטים  ( כגון נגב ) או שילוב עיצורים עם כמות לא ברורה של אותיות אהוי צמודות ( לדוגמא שאהייה ).  ועדיין, מקודת מבטן רחל, עידן ונועם הם שמות חשודים עד מאוד.  והדבר הנורא ביותר מבחינתן, הוא שהן לא יודעות עם אלו בנות.  והרי, לא יעלה על הדעת שהן יכתבו לבן.

בעייה.  מנקודת מבטי לא התחשבתי בעובדה שמספר הבנים והבנות אינו מתאים.  מה זה משנה מין הכותב?  מה זה משנה מי קורא את מה שכותבים?  טעות קשה טעיתי.  כתיבה למין אחר מסתברת כפעילות מביכה, קיצונית ומעצבנת עבור חבורת בנות.  גם אחת מהן הייתה מוכנה לעשות זאת, היא לא תעשה זאת תחת עינה הבוחנות של מנהיגת השבט.  בלית ברירה, הסגרתי את שמות הבנות וחילקתי מכתבים.

"תקריא לי", ביקשה ממני הסמכות העליונה.  "אני רק בכיתה ב', למה אתה חושב שאני יודעת לקרוא?".  שיט.  שכחתי שבבית ספר הדמוקרטי הם לומדים לקרוא רק כשמתחשק להם ולרוב זה לא קורה כל כך מוקדם.  בזמן שבנתניה הם למדו לקרוא כשאנחנו רצינו, פה הדברים מתרחשים מתוך נקודת מבטם.  כששאלתי את אחת הבוגרות מתי הם מתחילים לקרוא לרוב אז היא הסבירה לי שזה תלוי.  "תלוי במה?", שאלתי.  "פעם בכמה זמן מישהו מביא ספר של הארי פוטר, ואז כל הצעירים שמסביב לומדים לקרוא כדי שיוכלו לקרוא בעצמם".  וואלה.  ואני חשבתי שיש דפוס מדעי על בסיס התפתחות הקוגניציה.  הבורות שבנקודת מבטי הזקנה על החיים.

"תכתוב אני אוהבת לצייר", אמרה לי זאטוטה אחרת.  כתבתי.  "עכשיו תקריא לי", פקדה.  הקראתי.

"רגע, מה זה?"

"כאן כתוב אוהבת".

"וזה?".

"אני".

"וזה?".

"די, המילים לא משתנות, כתוב אני אוהבת לצייר", אמרתי בקוצר רוח.  היא הפסיקה לשאול אבל הביטה בי במבט חשדני שאומר – אני לא תמימה אני יודעת שאותיות יכולות להשתנות.  אף פעם לא העלתי בדעתי שילדים כל כך חשדניים כלפי הציורים הלא ברורים האלה שמבוגרים אוהבים כל כך.

לאחר מספר דקות של עבודה, כתיבה, וקישוט ביקשה ממני אחת התלמידות לחכות לה בזמן שהיא הולכת להביא דף כדי להכין מעטפה.  "אין בעייה", עניתי לתומי והילדה החלה לרוץ לכיוון בניין בית הספר.  חלפו חמש דקות.  חלפו עשרים דקות.  בטח מצאה משהו אחר לעשות, חשבתי לעצמי, והתחלתי להתקפל.  סידרתי הכל חזרה לתיק ונכנסתי פנימה.  שעה אחר כך, בפתאומיות, זינקה עליי התלמידה.  "הנה, למה זזתם?", אמרה, רצה לכיוון אחר ולא חיכתה לתשובה.  למה זזנו?  עברה יותר משעה..

שעה או זמן, למען הסר ספק אינו דבר קיים עבור ילדים.  אך תמיד אני שוכח את זה.  הסיטואצייה הנפוצה מכל היא שאני מדבר עם תלמיד, ולפתע מגיח תלמיד אחר וקורא לי.  "חכה דקה, אני באמצע שיחה", אני טורח לומר כל פעם מחדש רק כדי לקבל קריאה חוזרת אחרי עשר שניות.  "ביקשתי שתחכה בסובלנות דקה, אני מדבר עם אביב", אני אומר בתגובה תמיד רק כדי לקבל את המשפט המוכר : "מהה, אני מחכה פה כבר מלא זמן".  מורים רבים רואים בתלמידהם חוצפנים ומציקנים אבל אני יכול להשבע שכנראה שהזמן מנקודת מבטם הוא מושג ערטילאי לחלוטין.

* * *

לבסוף חזרתי הבייתה עם שק מכתבים.  מאושר כמו דוור צעיר בתום יומו הראשון.  גאה בכך שגרמתי לילדים להשתמש במכתבים אמיתיים ולא להתכתב במחשב.  אז מה אם אומר שקצב תחלופת המכתבים התארך פי עשר או שהם לא יוכלו להמשיך בהתכתב בלעדיי או העובדה שהם לא התלהבו יותר מדי.  ילדים אוהבים לקבל מכתבים יותר מלקבל מיילים.  כן כן.  נקודת מבטי הנחרצת נשענה לאחור וטפחה על ביטנה, מרוצה מעצמה כרגיל.  ילדים אוהבים לקבל מכתבים.  אתה צודק.  אתה תמיד צודק.  אתה המורה.  אתה יודע מה טוב להם.  אתה יודע מה טוב.  אתה יודע מה.  אתה יודע.  אתה.  אתה ואתה ואתה.   אני.

מה שתראו עכשיו, אינו קשור למציאות

סרטון מושקע של בני נוער משכונת דורה בנתניה על גזענות סמויה וגלויה כלפי אתיופים.  סרט שיכול לשמש מורים ומחנכים שמחפשים לפתוח שיחה וחשיבה עם תלמידים על גזענות בישראל כלפי אתיופים, שחורים, ערבים רוסים ועוד.

בעוד יומיים, מאמר המשך לסרטון.  צפו, שתפו והעבירו הלאה.

הוראת מתמטיקה דרך הימורים – ראוי או פסול?

מורים מוצאים מקורות השראה לא צפויים, והנה עוד אחד מהם.  5 דקות מהעונה הרביעית של 'הסמויה' על הוראת מתמטיקה והימורים שהיו השראה להוראת המתמטיקה שלי ביפו – עד שקיבלתי הוראה  חד משמעית להפסיק לאלתר כל שימוש בקלפים, שש בש והימורים בשיעורי המתמטיקה שלי.

עוד מקרה בו מצאתי את עצמי מתלבט האם המערכת צדקה שזה פסול, או שזו דרך נוספת למנוע גישה פשוטה לנערים בשכונות מצוקה אל תחום המתמטיקה במסווה של מוסריות.  לשיפוטכם.

'הסמויה' – מה חושבת הסדרה הטובה בעולם על שיח הבגרויות הבינוני באינטרנט

"זה המשחק, או שתשחק אותו או שישחקו בך", הסמויה, פרק 8, עונה ראשונה.

בחודשים האחרונים, בין גל אלימות אחד לאחר, עולה מחדש סוגיית הבגרויות.  חידוש השיח בתקשורת החל במחאת הקיץ שהעלתה מחדש את מצוקת מערכות החינוך, הוראת הקבלן וע"י הקמת פלטפורמות שונות כגון ח' חינוך וועדת החינוך של רוטשילד;  תוספת מפתיעה לנושא התקבלה ע"י הקמפיין של יאיר לפיד לראשות משרד החינוך והצלתו ע"י צמצום מערכת החינוך לשלושה מקצועות.

המאמרים משכנעים, הסרטונים יפים, ואכן רוב הציבור ופעילי החינוך משוכנעים עמוקות שהבגרויות הן העצם המרכזית בגרונה של מערכת החינוך.  אולם, השיח הכתוב והתקשורתי מובל כמעט וכולו ע"י אקדמאים, אנשי משרד החינוך, ומורי תיכון המגיעים מתחום דעת 'גבוה' אך לא מלימודי החינוך.  אלו אנשים טובים אך מיעוט קטן וקולני.

אנחנו, מורי בתי הספר היסודיים ומורי החטיבות מהווים את הרוב המוחלט של מערכת החינוך ואחראים על מרבית שנות החינוך.  לנו, אין שום נגיעה לבגרויות.  אפילו המיצב, המככב במספר מאמרים אינו מרגש אותנו באף שלב מלבד שלושה חודשים מכיתה ה'.  האם החינוך בעשר השנים הראשונות במערכת החינוך הוא חסר דופי?  חינוך משכיל, נעים, ערכי, מרתק ומפתח?  כמובן שלא.  ואין לכך קשר לבגרויות אלא לסיבות רבות ואחרות.  ועדיין, חשוב להבין לעומק מדוע יכשלו הרפורמות האלו בכדי לשכנע מורים רדיקלים לאמץ שיח אחר לגמרי סביב הבגרויות ומבחנים.

* * *

בארצות הברית בדקו מדוע כל רפורמות החינוך בחמשת העשורים האחרונים כשלו.  אחת המסקנות הייתה שהדינאמיקה הבית ספרית של המורים והתלמידים לא משתנה בעקבות הרפורמות אלא מתאימה את עצמה מחדש ולכן ממשיכה להוליד את אותה מערכת יחסים, צורת הוראה הישגים נחותים וכשלים חינוכיים.  אלו מילים גבוהות וחשוב להדגים אותם דרך שלושת כיווני הרפורמות המרכזיים, בכדי להבין את התופעה.

"לצמצם את הבגרויות" – אבי הכה אתכם בשוטים, ואני אכה אתכם בעקרבים.

בזכות ידידנו איש החינוך הידוע יאיר לפיד ובזכות סרטון של 5 דקות ששודר על פינלנד, צמצום הבגרויות הפך ללהיט החדש.  על פי תאוריה זו – אם תלמידי ישראל יוכלו להתרכז במקצועות בעלי ההישגים הנמוכים ( מתמטיקה, אנגלית, לשון ) ואולי לבלות שעות בנוסף לקיימות במערכת, רמתם והישגיהם יעלו.  טענה זו מניחה שהסיבה לכשלון הוא פיזור התלמידים ופיזור הכוח המקצועי ומניחה שבבית ספר מתקיימת דינמיקה של למידה ולא של מאבק.

אך המציאות היא אחרת והרפורמה לעולם לא תתרחש.  ראשית, ההתנגדות תגיע מחבריי מורי התיכונים שיגידו שבלי השוט, הם לא יוכלו ללמד.  זה לא שהם אוהבים את השוט. הם היו שמחים ללמד בצורה חופשית ומעניינת אבל הם יודעים שהם כבר השניאו את הלימודים ושתלמידיהם לא יתנו סיכוי לסגנון הוראה חדש.  ללא איום הבגרויות, התלמידים לא יגיעו לשיעורים.  במהרה, אותם מורי מקצועות הרוח, שדוחפים היום לשינוי שיטת הבגרויות וההערכה ימצאו את עצמם מגיניה.  במילים אחרות:  אנחנו מבקשים רפורמה שתיתן לנו חופש – לא לתלמידים!  זה לטובתם.

אך גם אם תעבור הרפורמה את התנגדות המורים, היא תתבטל בצורה סמויה בתוך בתי הספר.  התלמידים נכשלים בגלל שנאה למקצוע ושיטת ההוראה; שלושת המקצועות המדוברים עוסקים באיתור תבניות ושינונן בתרגול אינסופי בניגוד לעיסוק האינטואיטיבי בחיים.  תלמידים יעדיפו ללמוד תשעה מקצועות נוספים, לרוץ מסביב לבית ספר כל בוקר, להתנדב בניקוי מחראות ציבוריות ולנקות שיניים תותבות לסבתות קשישות מאשר לשבת בעוד שיעורים של חמש יחידות מתמטיקה ואנגלית ולהרגיש מטומטמים.  תגבורים, חיזוקים ושיפורים שהתווספו בשנים האחרונות לא הוסיפו טיפת ידע.

רפורמה שכזו, בתוך דינמיקת חוסר העניין של תלמידים בחומר, רק תעצים את מלחמת ההתשה בין המורים לתלמידים.  הרפורמה תתבטל ע"י 'ביטול סמוי' של שיעורים בתוך המערכת כך שסך שעות הלימוד האפקטיבי ישאר נמוך.  'ביטול סמוי' אצלנו נעשה ע"י הפניית שיעורים להכנת שיעורי בית, הודעת הודעות, זמן פעילות חופשי בכיתה תחת כותרת "עבודה בחוברת" בזמן שאנחנו ממלאים טפסים ובדרכים נוספות ויצרתיות.  כבר היום, שעות הלימוד במקצועות אלו רבות מדי ובתוך גילדת המורים שלנו מתבצע 'ביטול סמוי' של שיעורים ומורים המקבלים תלמידים בשעות השישית, שביעית ושמינית לא מנסים ללמד דבר.  התלמידים יודעים את זה.  המורים יודעים את זה.  כולם יודעים את זה.

 " להחליף את הבגרויות בשיטות הערכה רב שנתיות" – מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח.

שיח אחר ונפוץ הוא הרחבת מנגנון השליטה על התלמידים לאורך שנים רבות יותר ופיצול הבגרות למספר מבחנים כפי שכבר נעשה בפיצול הבגרות ביב' למספר שאלונים על פני שנות התיכון.  מילא העובדה שפיצול שאלוני הבגרות לא תרם דבר בשנים האחרונות מלבד הרס שנתיים נוספות במערכת החינוך.  הסיבה שרפורמה זו היא חסרת משמעות היא המפלצת יורקת האש הידועה בכינוייה – ילד בכיתה ז'.

מי שדיבר, שיחק או היה בחברתם של בנים בגיל בו אוננות היא הבילוי המרכזי והסוגייה השכלתנית ביותר עימה הם מתמודדים יודע שזאת בדיחה.  להגיד לילד בגיל 12 שאם הוא לא ישתף פעולה עם שיעורים משמימים אזי בגיל 24 הוא יתקשה להתקבל לאוניברסיטה זה כמו להגיד לבוגר מעשן בן 20 שאם לא יפסיק לעשן הוא יהיה חולה יותר בגיל 80.  העתיד כל כך רחוק, מופשט ולא רלוונטי שהוא אינו נתפס.  מהרגע שמורים ומנהלים יגלו במבחנים רשמיים בחטיבות את חוסר הידע של התלמידים יתחיל מהלך רמאות מתוכנן כפי שקורה אצלנו היום סביב מבחני המיצב וכפי שמתכונות הפכו לאמצעי המרכזי של מורים ומנהלים לשחק עם המספרים והממוצעים.  ההוראה לא תשתפר והנתונים לא יתנו מידע אמין יותר.  רק עוד טפסים.  ועוד טפסים.  ואנחנו המורים שונאים טפסים.

"לחפש שיטות הערכה אלטרנטיביות" – אם זה הולך כמו ברווז, ונשמע כמו ברווז, זה ברווז.

שיח נוסף בנושא שאני נתקל בו נוגע לשיטות הערכה אלטרנטיביות.  מורים סולדים מההערכות המספריות בגלל חוסר רלוונטיות אובייקטיבית או חינוכית ומחפשים דרכים אחרות כגון הערכה מילולית, כתיבת הערכה משותפת ועוד.  לצערם, נסיונות שכאלה יעצרו על ידי הפיקוח מלמעלה.

למרות שמורים והורים רבים מסרבים להודות שתפקיד מערכת החינוך הוא להכשיל את מרבית התלמידים ולסנן את ילדי הבורגנות משאר התלמידים, עמוק בפנים הם יודעים שמשרד החינוך הקיים לא יאפשר שיטת הערכה שלא מאפשרת סינון עדיף לשכבות העשירות.  אבל גם אם היה ניתן לעשות רפורמה שכזו, חשוב לציין שהיא חסרת טעם.  בבית ספר יש חברת ילדים עצמאית עם חוקים משלה והם למדו שהם נמדדים אחד מול השני ולא מול עצמם.  תלמידיי ביפו היו משווים אורך של שורות בהערכה מילולית, כמות חזרה על מילים מסויימות, או סוג הצורה הגרפית הנוצרת בכדי לגלות מי יותר טוב ממי; דוגמא נוספת אני יכול למצוא בסיפור ששמעתי השבוע. מורה לתאטרון  סיפרה לי שהיא נותנת לתלמידיה שלושה ציונים – 100,98,97; ולמרות זאת, תלמידה שקיבלה 97 פרצה בבכי והיסטריה מכיוון ובדינאמיקה הקיימת לא הציון האבסולוטי הוא החשוב אלא מקומך במערכת המיון והסינון.

כפי שאנחנו לא רואים כמורים תועלת בהערכה מילולית של שלוש שורות בסוף שנת עבודתנו כך לתלמידים אין תועלת שבכך.  בתוך הדינמיקה הבית ספרית, כל אמצעי הערכה הוא אמצעי שאינו תורם ללמידה אלא רק לפיקוח, השוואה ושליטה ולכן כל חיפוש אחר שיטות הערכה אלטרנטיביות הוא חיפוש סרק מיותר.

הדרך היחידה להתמודד עם סוגיית ההערכה היא להעריך ולהוציא את ערכה של ההערכה באותו זמן.  הכיצד?

* * *

בסדרת המופת 'הסמויה', בעונה השלישית,  מתבקשת המשטרה להוריד את אחוזי הפשיעה בעיר ויהי מה.  במסכת אירועים ופרקים שהינם חובה לכל מחנך רדיקלי להבנת דינמיקה של מערכות ציבוריות בחברה קפיטליסטית, נראים קציני המשטרה המחוזיים עושים מאמצים חסרי יעילות להורדת המספרים הכוללים הרחבת שעות העבודה ( אופק חדש ), העברת כוחות ממקום למקום ( צמצום בגרויות ) ועוד. כצפוי, הפשע לא יורד וההישגים המספריים מתקבלים ע"י משחק 'עדין' עם הדיווחים. ,'שחק עם המספרים' (fix the numbers) נקראת התופעה הדומה בצורה מפחידה למתרחש בכל בתי הספר היסודיים בתקופת המיצבים.  אבל, במחוז אחד מתרחש אירוע שונה.  'באני', מפקד המחוז על סף פרישה, בוחר לתחום אזור בו סחר הסמים הוא חוקי ובפיקוח המשטרה בתנאי ששאר אזורי העיר הופכים להיות נקיים מסחר.  תוך שבועות ספורים הפשע, האלימות והמספרים נופלים בצורה דרסטית.  זוהי ככל הנראה הדרך בה מורים בבתי הספר ובעיקר בתיכונים צריכים ללכת בה כל עוד המערכת הכללית והמדינית לא משתנה.

כפי שבאני הפריד תחילה בין אזור הפשע ואזור החיים, אנחנו כמורים צריכים להפריד בין שעות ללמידה מעניינת ושעות ההכנה למבחן.  בשעות הלמידה ועל שעות הלמידה, לא צריך לקיים נסיונות הערכה של הידע.  ובמקביל, כפי שבאני אינו יוצא כנגד גורמי הפשע באזור המותר, כך אנחנו צריכים לאפשר ללא דאגה בשעות ההכנה למבחנים את חוסר ההבנה והכשלון העתידי במבחן.  מה יהיו התוצאות של מהלך שכזה?

כאשר לימדתי חשבון ביפו ניסיתי ליישם את השיטה ושעות ההוראה הופרדו בגלוי לשעות מתמטיקה ושעות הכנה למבחן.  בדומה למתרחש במחוז של 'באני', כך התרחש בכיתתי.  הדינמיקה של המאבק פסקה ובמקומה נולדו תופעות מעניינות.  ראשית, שעות המתמטיקה הפכו למהנות ומקצוע החשבון השנוא הפך לאחד המקצועות האהובים.  אני כמורה הרגשתי שאני מלמד דברים משמעותיים, והתלמידים חיכו לשיעורים אלו, למשימות, לאתגרים ולצחוק.  ואילו בשיעורי ההכנה למבחן הייתה הכנה נקודתית וקוד התנהגות קשוח שלא גרם לי להרגיש מדכא.  אלו שלא ידעו דבר לא הסתירו את חוסר הידע שלהם ויכולתי לנסות ולעזור להם ( כפי שבאני יכל לתת לארגוני גמילה לעבוד בצורה יעילה במרכז סחר הסמים ), אלו שלא רצו ללמוד למבחן יכלו לצאת 'לשירותים' ולא לחזור, והתלמידים שרצו ללמוד למבחן למדו אליו בצורה מדויקת.  את הידע, החוויות והיכולות שנרכשו בשיעורי הלמידה לא יכולתי ולא התייסרתי בלמדוד, ואילו כשנדרשתי לתת ציון יכולתי לעשות זאת ללא נקיפות מצפון כולל ציונים חד ספרתיים.  התלמידים מצידם, התייחסו לציונים כציון על הכנתם למבחן, ולא על עצמם או הידע שלהם מאחר ויחס השיעורים היה 5 ל – 1 לטובת שיעורי המתמטיקה המהנים, כאשר הלמידה למבחן התרכזה במרתון בשבועיים שלפני המבחן עצמו, פעמיים בשנה.

תופעה אחרונה ומעניינת הייתה שבהשוואה לשנים עברו גם ההישגים והמספריים עלו.  ככל הנראה בגלל שכולנו הגענו רעננים למרתון ההכנה למבחן, הדינמיקה של אמון ועניין משיעורי המתמטיקה חדרה לשיעורי ההכנה למבחן והקשר ביני לבינם התהדק כך שיכולתי לדעת בדיוק היכן הם עומדים בכל שלב בימים שלפני המבחן.

* * *

"המשחק מכור, אבל אתה לא יכול להפסיד בו אם אתה לא משחק אותו ", הסמויה, פרק 2, עונה ראשונה.

וכיתתו חניתותיהם למתמטיקה / גל חן

יאיר לפיד תפס שוב את הכותרות, עם הכרזתו לפיה במידה וימונה לשר החינוך יבטל את כלל בחינות הבגרות, למעט מתמטיקה, אנגלית והבנת הנקרא – והקבלה לאוניברסיטאות תהיה מותנית במבחנים. את הרציונל מאחורי אמירה זו הסביר בסטטוס ארוך שכתב, איך לא, בעמוד הפייסבוק שלו. עד רגע כתיבת מילים אלו קיבל לפיד 827 לייקים, ואף 213 אנשים חלקו את הסטטוס. זה קרה תוך שעה מרגע הפרסום, באמצע הלילה. אני מניחה שעד מחר המספרים יהיו גדולים באופן ניכר.

בפוסט מתאר לפיד את מערכת החינוך בפינלנד, בה מנהיגים מדיניות דומה, לדבריו. הוא גורס כי הבעייה האמיתית במערכת החינוך היא חוסר האמון במורים, בעקבותו מנהיג משרד החינוך מדיניות של בחינות "קלות", שיעלו את הממוצע הארצי ואת סיכוייהם של תלמידים רבים יותר להיות זכאים לתעודת בגרות.

בפברואר הקרוב תהיה בגרות בתושב"ע – תורה שבעל פה – לדרוזים! תהיה בגרות ב"לקט מצוות", יש דבר כזה, בגרות ברוסית, בגרות בפסיכולוגיה, בגרות באמנות, האם אתם מודעים לזה שיש שתי בגרויות בחקלאות – בגרות בחקלאות הצומח ובגרות בחקלאות בעלי החיים (נשבע לכם!), בגרות באמנות התיאטרון, בגרות בתקשורת המונים, הם יעשו בגרות על "האח הגדול". . יש בגרות במלונאות, בגרות בשֶפיות – הם לומדים לעשות עוגיות – יש בגרות בשיט ומדעי הים. בתיכון מילטון בבת-ים פגשתי תלמידים שרקדו סלסה בחצר, ואמרתי "איזה יופי שהם רוקדים בהפסקה", ואמרו לי "לא, הם לא לא הפסקה, הם מתכוננים לבגרות בסלסה." הם רוקדים סלסה, זו הבגרות שלהם.

אני רוצה להבהיר, אני לא נגד זה שילדים ילמדו סלסה. בחינוך מודרני הרעיון הוא שכל ילד יפתח את מה שנקרא 'אזור החוזק' שלו. זה מקסים ונכון. הבעיה מתחילה כשמישהו מנצל את איזורי החוזק של הילדים שלנו כדי להעלות את אחוזי הזכאות לבגרות שלו, או כדי לשפר את יחסי הציבור של משרד החינוך.

הוא ממשיך ומגולל סיפור שכתב קן רובינסון בספרו אודות חינוך, על ילדה שציירה את אלוהים. הוא מדבר על דמיון, ועל הדרך בה עודף הפיקוח ומתן הציונים במערכת החינוך הורגת אותו, כאשר אינה נותנת אמון בתלמידים ובמורים. הוא כותב יפה, וכחלילן מהמלין גורר אחריו גדוד מעריצים השבויים בקסמו.

רגע, רגע, רגע

בואו נקרא שוב את מה שאמר לפיד, ברשותכם, והפעם באופן ביקורתי יותר. לפיד אמר שמערכת החינוך מעניקה לתלמידים שחוזקי הלמידה שלהם אינם מתמטיקה, אנגלית והבנת הנקרא, אלא, רחמנא ליצלן, תיאטרון או חקלאות, יתרון לא הוגן. למה הוא לא הוגן? כי לא הוגן שיהיה משקל כלשהו לתיאטרון, בעולם בו אנחנו יכולים ללמוד מתמטיקה. אדם שחזק בתיאטרון זה אחלה, אבל לא בבית ספרנו. אם הוא לא חזק במתמטיקה, הוא לא אמור ללמוד באוניברסיטה. בטח יש להם מכללות משלהם, לאלה.

וואלה.

נמשיך.

היתה פה ועדה – ועדת שושני – עמד בראשה שמשון שושני, שהוא היום מנכ"ל משרד החינוך, והוועדה הציעה להפעיל תקן דיפרנציאלי לתלמיד, לפי 'מדד שטראוס', להעלות את אחוז התקציב שמיועד לאפליה מתקנת ל-26%. תשארו איתי… זו בסך הכל עברית מסובכת להגיד שילד שההורים שלו לא יכולים לממן לו שיעורים פרטיים, או לקנות לו ספרי עזר, והם לא יודעים אנגלית ואין להם בגרות במתמטיקה, ואין לו חדר משלו בשביל לעשות שיעורי בית – אז תפקידה של המדינה לעזור לו לסגור פערים. היא צריכה להקדיש לו 26% יותר תקציב כדי שהוא יוכל לסגור את הפערים.
אבל אתם יודעים מה קרה? משרד החינוך של דוקטור שמשון שושני, קרא את הדו"ח של דוקטור שמשון שושני – והוא לא קיבל אותו! אז היום אחוז התקציב המיועד לאפליה מתקנת הוא בערך 5%, שזה לא רק נשמע כלום, זה באמת כלום.

אוקיי, אז כל קודם, בשם הדיפלומטיה, זה לא "אפליה מתקנת", אלא העדפה מתקנת. אולי זה נשמע כמו קטנוניות סמנטית, אבל מטריד אותי שצמצום פערים בין אוכלוסיות מכונה "אפליה". חוצמזה, האקדמיה לעברית אמרה. אחרי שהבהרנו את הנקודה הזו, בואו נחזור לשמשון שושני, שהזכיר לי שאול אמסטרדמסקי שבניגוד לתיאורו של לפיד אותו, כבר חדל להיות מנכ"ל משרד החינוך לפני מספר חודשים. שושני מוכר גם כאחד מאבותיה המייסדים של ההפרטה במערכת החינוך בישראל ומתומכיה הגדולים עד עצם היום הזה. אותו שמשון שושני, אגב, הנהיג מדיניות של מדידה ופיקוח. לדבריו, "ללא יעדים מדידים לא ניתן לחולל תהליכי שיפור ושינוי […] תוכניות עבודה שמבוססות על סטנדרטים, יעדי ביצוע והצלחה הן הדרך לשיפור המערכת החל מכיתת הלימודים בבית הספר היסודי". מוזמנים לקרוא עוד על החבר באתר עבודה שחורה. שושני, בניגוד למה שלפיד טוען כאן, גם דוגל בפה מלא ב"עידוד המצוינות", מכבסת מילים לשיטה דיפרנציאלית לפיה החזקים "ימשכו את החלשים" – או במילים אחרות, החזקים יתעלמו מהחלשים שינבלו בצד. לפי התוכנית שיזמה ועדת שושני, יינתנו מעט יותר שעות לימוד לתלמידים מאוכלוסיות עניות, אולם הפיקוח עליהם רק יגבר. מדיניות זו סותרת בתכלית את טענתו של לפיד אודות עודף פיקוח במערכת החינוך, ומחזקת את טענתו הנגדית. יותר מזה, לפי ועדת שושני תוספת התקציב לילדים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך תרד מדי שנה מעת החלתה, עד שכעבור כחמש שנים ההבדל יהיה מינורי בלבד.

אח, יאיר.

מאחר ובוודאי הלאיתי אתכם בפוסט הזה, אקפוץ ישירות לפסקת הסיום של הסטטוס שכתב לפיד, האהובה עלי, באופן אישי.

לפי כל המדדים שמשרד החינוך כל כך אוהב, צעירים ישראלים בני שבע עשרה הם מטומטמים, ואותם צעירים בדיוק, כשהם בני עשרים וארבע, הופכים לגאונים.
בגיל 17 הם מהמקומות האחרונים בעולם המערבי במתמטיקה, באנגלית, במחשבים, בפיזיקה.
ובגיל 24 – אותם אנשים – מקימים יותר סטרט-אפים, כותבים יותר מחקרים מדעיים, מקבלים יותר תוארים אקדמאים, עושים יותר אקזיטים, ממציאים יותר אלגוריתמים וזוכים ביותר פרסים מכל קבוצה אחרת עלי אדמות.
מה קורה באמצע?
אנחנו יודעים את התשובה. הצבא. החבר'ה האלה הולכים לצבא. ובצבא קורים שני דברים: אל"ף – הם עושים קורסים שהם פי-אלף יותר תובעניים, יותר דחוסים, יותר קשים, עם אפס-הקלות, בתנאים לא נוחים, ופתאום מתברר להם, קודם כל, שהם מסוגלים. פתאום מתברר שילדינו המתוקים, שמגיל שמונה כבר יושבים אצל היועצת ובוכים על מר גורלם, בהחלט מסוגלים ללמוד כשמישהו מעיז לתבוע מהם ללמוד בלי פשרות.
והדבר השני הוא שהצבא בא אליהם ואומר להם: אני מאמין בכם. אני סומך עליכם. אני כל כך מאמין בכם שאני מפקיד בידיכם את הדבר הכי חשוב שתעסקו פה אי פעם בחייכם – את בטחונם וחייהם של שבעה וחצי מיליון בני אדם.
וזה הופך אותם לאנשים אחרים. כי מאותו רגע ואילך הם הופכים להיות אנשים שהאמינו בהם. ואנשים שמאמינים בהם יכולים לעשות הכל.

והנה לנו, חברים, התשובה לפערים במערכת החינוך, לעובדה שחלק עצום מן המורים מועסקים דרך קבלן, לצפיפות בכיתות הלימוד ולרדוקציה המחשבתית שעושה מערכת החינוך – הצבא! הצבא הוא זה שנותן לילדינו תחושת ערך, כאשר נותן להם את הזכות האדירה לעבוד בחינם במשך שנתיים-שלוש שנים מחייהם, לבלות שעות ארוכות בשמירה על חלקות אדמה, לבהות בקירות המשרדים ולירות בנשק חם. כך ילדי ישראל מקבלים תחושת ערך עצמי.  האמת, למה שרק בגיל 18 הם יקבלו ערך עצמי? אולי נחליף את שיעורי החינוך הגופני במטווחים, את תולדות התיאטרון בדקלום דיאלוגים שהם עתידים לנהל במחסומים, ואת שיעורי החקלאות הארורים באיתור יעדי שדה?

לפיד מתעלם בדבריו לחלוטין מהפערים בחברה הישראלית, ומהעובדה שאותם אנשי הייטק של היום הם (לרוב) אלו שזכו לחינוך יסודי ותיכוני טוב. ממוצע בגרות ומעמד כלכלי מכתיבים גם את התפקיד הצבאי, את סיכויי הקבלה לאוניברסיטאות, את החופש שיהיה לאותם ילדים בקבלת החלטות. הוא שוגה בחלומות על הצבא ככור ההיתוך של החברה הישראלית, ושוכח שבמודיעין כולם אשכנזים ובגבעתי מזרחים. אחר כך החבר'ה שהגיעו למודיעין ילכו לאוניברסיטאות ויקימו חברות הייטק, והחבר'ה שהיו בגבעתי יהיו מאבטחים. מעבר לטיעון המיליטריסטי במהותו, ההתעלמות מהשעתוק המעמדי בחברה הישראלית, שמתקיימת בכל שלב שעתיד לעבור ילד בחייו, בלתי נסבלת בעיני. השטחיות שבהסתכלות על הצבא מתוך האתוס של "כור ההיתוך של החברה הישראלית", תוך התעלמות מהריבוד בתוכו, בלתי נסבלת בעיני. אפילו אם הוא לא היה צבא, על כלל המשמעויות הנלוות מכך. אותם הילדים שבגיל 17 נשרו מבתי הספר לא יפתחו חברות הייטק בגיל 24. הילדים שעשו בגרות מלאה במדעים ובאו מיישובים מבוססים אולי כן.

להוריד את הבגרות הנלוזה בחקלאות היא לא הפתרון להצלת מערכת החינוך. הייתי מציעה למר לפיד לשבת וללמוד את הנושא, לקרוא דו"חות שלמים ולא ערכים חסרים בוויקיפדיה, להבין מה הוא אומר לפני שהוא ממהר לשטוח טיעוניו על דפי הפייסבוק. עד אז, שאלוהים יעזור לי, אני מעדיפה כבר את גדעון סער. לפחות כשהוא מפריט את מערכת החינוך, אנחנו יודעים את זה.

* לשם הגילוי הנאות, הכותבת מתנגדת נחרצות לשיטת בחינות הבגרות והמבחנים באופן כללי. פשוט לא ככה.

(הפוסט פורסם במקור ב15 במרץ בבלוג של גל חן – תחפושת מבריקה. ראינו לנכון לפרסם אותו שוב ולחלוק אותו עם קהל הקוראים של הבלוג שלנו)

"שמה" – בין אוטופיה חינוכית לחינוך ציבורי.

"עץ תותים", עומר תפסה את ידי ומשכה בעוצמה חסרת פרופורציה לזרועותייה הזאטוטות.  הפנתי את עיניי לכיוונה במבט מבולבל והרחבתי את פי כהכנה לצליל תמיהה.  "אהה?", המהמתי בעייפות.  "בוא איתי לעץ תותים, אני רוצה לצאת לבוסתן ואני צריכה לקחת איתי מבוגר אחראי", היא המשיכה בצורה עניינית שגרמה לי לתהות האם אכן אני הוא האחראי.  כך החל יום עבודתי היחיד בשבוע בבית הספר הפתוח.

לקחתי את המפתח לשער בית הספר וניגשתי אל המנעול.  סיבוב, עוד סיבוב, המנעול סרב להגיב.  "תן לי אני אראה לך", אמרה וחטפה ממני את צרור המפתחות.  צ'קליק והמנעול נפתח, "צריך לדחוף את זה פה, ולהרעיד את זה כאן".  מחוץ לבית הספר ישנו בוסתן קטן ונעים המונה כעשרה עצים. לפני כמה שנים שתלו פה כמה תלמידים ואחד המורים את הבוסתן הזה", אמרה והצביעה על אזור בו חלפתי מספר פעמים ללא התייחסות.  " זה עץ שסק, אבל הציפורים אוכלות את הפירות הבשלים, זה עץ תאנה הענפים שלו מאוד גמישים אז אנחנו משתמשים בהם בתור נדנדה, הנה אני אראה לך".  בינתיים הצטרפו אלינו עוד מספר תלמידים ותלמידות.  "להוריד לכם תותים?", שאלתי והתנשאתי עליהם ממרומי שני העשורים הנוספים שלי. "לא צריך", ענו לי בכנות וזינקו לתוך עץ התותים במבנה מאורגן.  שניים זינקו מעלה על שני פיצולים גבוהים של הגזע, מתחתיהן נעמדה תלמידה נשענת על תחילת פיצול ומתחתיה שני ילדים, אחד אוסף את התותים העודפים ואחד שומר על שלושה גושי פלסטיק.  מה זה הפלסטיק הזה? ומהי שיטת חלוקת התותים הבשלים? תהיתי וניגשתי לחקור וללמוד.  ראשית, שיטת חלוקת התותים מתבססת על עקרון ההיזון החוזר.  אלו שלמעלה שמים תות בפה ובעודו מתמוסס בפיהם ממשיכים לקטוף תותים גבוהים אותם הם מעבירים לתלמידה שמתחת, שמכניסה תות לפה, ומעבירה הלאה לתלמיד שלמטה בכדי לפנות את ידיה לקבלת תותים נוספים.  התלמיד שלמטה, מכניס תות ואוגר את העודפים.  מערכת חלוקה בעלת יעילות וצדק מקסמילי בין חבריה.

"תגיד אחמד, מה זה הפלסטיק הזה שאתה שומר עליו?", שאלתי בתמיהה.  "זאת חרב אור", ענה לי והמשיך לבהות בחבריו ובתותים.  "חרב אור?", חזרתי על דבריו בטון הולך וגובהה.  "כן נו, כמו במלחמת הכוכבים, הנה תראה".  ענה ותפס בגוש הפלסטיק.  בשילוב של לחיצה על כפתור מוסתר ותנועה שליפה מהירה נחשפו שרשרת צינורות פלסטיק שיצאו אחד מן השני והפכו לפתע לחרב.  אז, להפתעתי הרבה, הילד הצעיר החל לנוע עם החרב בתנועות סיבוב ואקרובטיקה כמו בסרט.  זה היה כל כך מרשים שנפלט לי, "אתה חייב ללמד אותי את זה..".

* * *

לא פעם ולא פעמיים שמעתי סטודנטים ומורים מתקדמים לכאורה חוזרים בקול על סיסמאות כמו ללמוד מהתלמידים, דיאלוג המפרה את שני הצדדים או שיח לימודי רב משתתפים.   בנוסף לעדות השמיעה, יצא לי גם לחזות בביצוע השקר מספר פעמים בחינוך הפורמלי וגם בזה של תנועות הנוער.  ניהול שיעור בתחום ידע שאינו קשור לעולמם של התלמידים, הכולל בקשה מהם לתת דוגמאות משלהם או הבעת דעה סובייקטיבית אך דלה ולא משכילה על נושא זר אינו תהליך למידה הדדי.  יוצא לי לשבת במעגלים עצובים של מורים שמספרים כיצד הם מתרגשים ללמוד מהתלמידים ונותנים דוגמאות קטנות כגון תלמיד שסיפר בשיעור שבמרד גטו וארשה היו 53 אחוז נשים, ושסבו והוריו עדיין כותבים בכתב אשורי.

נכון,  התלמידים מוסיפים פתיתי ידע חדשים למורה ולכיתה אבל בכמויות שוליות עד כי זו צביעות לכנות זאת למידה.  מורים שעושים כך משפילים את התאוריה בדבר למידה הדדית לכדי תהום.  הלמידה ההדדית נועדה לשבור את יחסי הכוח ולתת כבוד לזהותם ועולמם המדוכאים של הילדים, לא לאפשר להם לתת עוד אסטרטגיה עלובה לפתרון חיבור ארוך.  ללמוד מהתלמידים ניתן רק כאשר מאפשרים להם להביא את עולמם לאורך זמן משמעותי בצורה חופשית או כאשר מתארחים בעולמם.  לצערי, זוהי תובנה שמחנכים לא יוכלו להבין מבלי שביקרו בבית ספר פתוח.

יום בשבוע, כאשר אני מגיע לבית הספר הפתוח, הידע הממלכתי ה'עצום' שלי בחישובים הוא כמעט שולי מול הידע האדיר בקרב הילדים במשחקי קופסא, קלפים, גינון, ניהול פינת חי, בנייה בחומר, הכנת תפאורות ועוד.  כאן יש מרחב למידה הדדי מובנה המאפשר לעבור שעות מעולמו של המורה אל זה של התלמיד, ובזמנים מוצלחים גם לשלב בינהם במקביל.

* * *

האוטופיה החינוכית של בית הספר הפתוח מדהימה, אבל לא מאתגרת אותי.  ההפוגה מהחינוך הציבורי שנתתי לעצמי למשך שלושה חודשים מגיעה לסופה ובקרוב אחזור למסדרונות האפלים.  גם אם אנסה לרכך את הנפילה בבית ספר דמוקרטי, עדיין מדובר על שמיים וארץ.  שוב כיתות, מסדרונות, שכבות, לוח זמנים וילדים שמופרדים מלאכותית מסביבתם וממבוגרים.  אם לפני שנה יכולתי לשכנע את עצמי בקלות שהדברים שאני עושה בכיתתי הם מתקדמים ומאפשרים למידה הדדית, עכשיו אאלץ לעשות רפורמות רציניות יותר.

בבית הספר הפתוח התלמידים מוקפים בסביבה המותאמת להם : משחקים, מרחב, צמחייה וחפצים לא מוגמרים; בשילוב עם שעות חופשיות רבות הם יכולים להביא את עולמם, כישוריהם ומשחקיהם מהבית אל בית הספר.  הידע העצום הזה שמגיע מהבתים והשכונה ומנותק ממסגרת בית הספר מאפשר למידה הדדית אינסופית.  אבל הכיתה הציבורית שלי היא מדבר בטון ואם זה לא מספיק, אז המדבר הזה גם משובץ בחומות דמויות שולחן המונעות כל תנועה אנושית;  בנוסף לכל אלו יש לו"ז בלתי פוסק המונע כל זמן חופשי מינימלי.

כנראה שאאלץ להתחיל בביטול שיעורי מערכת.  כמובן שלא אוכל לעשות זאת בצורה רשמית אבל לא יהיה לי קושי רב להדביק כותרת מתמטית מאיימת לשיעורים – פעילות אתגר באלגוריתמים מתמטיים ע"י חיפוש תבניות בפעילויות יומיומיות,  ולבקש מהתלמידים לכתוב מחברת תיעוד בסוף יום למה שעשו.  התיעוד ישרת אותי, אותם, את יכולות הכתיבה שלהם ואת הכסת"ח.  חוץ מזה, שאם יש דבר קבוע בכל בית ספר הוא אימת הצוות מכל התערבות בשיעורי מתמטיקה העלולים לחשוף בורות.

לאחר מכן, אהיה חייב להפטר מהשולחנות והכיסאות.  מי משתמש בשולחן גם ככה, באיזו מאה אנחנו חיים בדיוק.  ללא יוצא מהכלל, כל הילדים מעדיפים לכתוב בשכיבה על שטיח, במיטה או בישיבה בדיוק כמו שאנחנו המבוגרים אוהבים לשבת עם הלפטופ כמעט בכל מקום מלבד שולחן העבודה.  מכיוון ולא אוכל לשרוף אותם אני מניח שאצטרך להצמיד את חלקם לקירות ואת הנותרים להפוך לפסל סביבתי מעניין.  בטח אוכל לכנות את הפסל פעילות לבניית מבנים גאומטרים מורכבים בסביבה תלת מימדית.  מי יודע, אולי אפילו ישלמו לי במשרד החינוך על בניית מערכי מתמטיקה חדשים בתחום הנדסת המרחב.

לבסוף אצטרך לבקש מהילדים להפוך את המדבר בטון למקום חי.  עם כמות מספיקה של בדים, צעצועים, משחקים, כדורים, כריות, מזרונים, שטיחים ענפים וגרוטאות שיגיעו או יזרקו מהבתים, אני מאמין שאוכל להפיח חיים במקום.  וילונות לבנים רחבים שיסתירו את סורגי הכלא בשילוב עם פנסים סיניים שיכניסו חום באורות הניאון המשרדיים, וכמות נכבדת של צמחים חיים, ירקות ופירות; ואני מאמין שניתן לייצר מגרש גרוטאות וצמחים איכותי.  כמובן, שאאלץ לבסוף להתמודד עם המשוכה הגובהה מכולן – שומרת הסדר הקיים, הישן, הטוב והמדכא.  אחותי החורגת למעמד העובדים.  המנקה.  אבל מי שמאמין לא מפחד, כדברי אייל גולן.

האם זה יספיק?  האם אתמודד עם הרעש העצום שייווצר?  האם לא אצטרך להשאר כל יום שעות לסדר ולנקות? האם המערכת תתערב ותאסור עליי להשתמש בפדגוגיה משחררת?  שאלות רבות לפני, בינתיים נחזור לרגע של שלווה באוטופיה הקסומה.

* * *

"שמה".  "הנה, שמה, תסתכל בסבלנות", עומר ניסתה לכוון אותי אל תות שחום ובשל.  "שמה זה לא מושג מדויק עומר, ימין שמאל, למעלה למטה?", עניתי בתסכול.  "זה שמה", היא חזרה והתעקשה.  בסוף מצאתי את זה שמה.

בימים של גזענות, תיעוד עבודה רדיקלית של מחנכת

כל מחנך מהפכן, אך גם מחנך ליברלי תוהה בימים אלו כיצד להתמודד עם אמירות, מחשבות ותגובות של תלמידיו וחניכיו לשיח המתלהם והגזעני כלפי בני אדם שהוריהם מיבשת אפריקה.

ל'שמחתנו', הגזענות לא נולדה היום ולכן אפשר ללמוד ממחנכים עתיקים מאיתנו על ניסיונות רדיקלים להתמודד עם התופעה.  ג'ון אליוט בתיעוד מקורי של העבודה הנדירה שעשתה בכיתות שלה.  אם לא לחיקוי אז לפחות מקור להשראה.  יש מה לעשות ומותר לצאת מתבניות.  חובה לצפות כאשר יש ברשותכם לפחות 10 דקות שלוות.  פיסה של גאונות

כיצד לחנך בחברה אלימה? כתב זיכוי נשי.

גבוה, רחב, מוצק.  שרירים משורגים וצוואר מנופח.  לוטן פנה אל הקהל והניף את ידיו מעלה בשאגת נצחון מאיימת וחגורתו הסגולה מתנפנפת כמו שני זנבות אימתניים.  מתחתיו היה מוטל צח.  ההטלה האחרונה הותירה אותו פצוע במרפק והמאמן והוריו רכנו מעליו לבדוק לשלומו.  אני ישבתי בשורה הראשונה משמאל, ממתין לעלות לקרב, ומנקודת התצפית של ישיבת ה'סזה' השפופה שלי, המטר וחמישה של לוטן נראו לי כמו מטר ועשרים לפחות.  נכון, הייתי אחד הלוחמים המוכשרים בחוג הג'ודו לגילאי שלוש-ארבע ואגדה בהתהוות בעיר מולדתי אבל המבט הקר והעיניים הרושפות מתחו את עצביי לקצה.  התחלתי לבכות.

* * *

בהעדר איומים מאיראן, מבחירות, או ממחאה חברתית, התקשורת בחרה להציף אותנו בשבוע האחרון בגרסא פורנוגרפית של האלימות בישראל.  מכות במגרשים, רצח נערים, רצח מבוגרים, אונס מחריד וראיונות מצמררים.  האם האלימות בשבוע זה הייתה שונה מהאלימות בכל שבוע אחר? לא.  אבל בימים בהם התקשורת פרצה במחול דמים וזרע, חשוב שמחנכים רדיקלים יסבירו כיצד הגענו למצב הזה וכיצד להשתמש בכלי חינוך בכדי לשנות את המציאות הזו.

השבוע צוטטה השופטת הרמה בייניש באומרה: " בימים אלה אנו מודאגים במיוחד מן הזילות בחיי אדם. אלימות קשה פשטה בקרבנו, והיא מאיימת על שלוותו וביטחונו האישי של כל אדם בישראל, שביתו אינו תמיד מבצרו; אנו חיים במציאות שבה כל יציאה לרחוב עלולה להיות סיכון חיים. לעתים נראה כי איבדנו את הערך המרכזי של הכבוד לאדם ולכל אדם, את הסבלנות ואת הסובלנות, את ההבנה, האמפתיה והחמלה, והיינו לחברה כוחנית מדי, איש כלפי רעהו".  דברים יפים אמרה בייניש תוך שימוש במטאפורות מגוונות וקריצה לפתגמים וביטויים בשפה העברית.  במבט ראשון, נראה שדבריה מדוייקים ושקל להזדהות איתם אולם, לא כך הם פני הדברים מכיוון ולמעל מחצית מהאוכלוסייה – הרוב הנשי., אין ולו נגיעה עם האלימות הזו.  מדוע השופטת בחרה בשיח פחדני המכליל גם את בנות מינה כאשמות אינני יודע.

למרבה המזל, את שבייניש לא השכילה לעשות,  העזה מיכל פיטובסקי.  ניצנים ראשונים למתקפה מאורגנת על המין הגברי התגלו במוסף סוף השבוע של הארץ בכתבה "בעל זבוב".  בדיאלוג מתוך ספר שכתבה ניתן למצוא את כל התורה על רגל אחת :  "את כזאת ילדה קטנה!" קולה של עפרי התקשח. "את חושבת שהם מפסיקים להרביץ? את טועה.  הם גדלים והולכים לצבא והורגים. הם רוצחים ואונסים ומתעללים בנשים שלהם ובילדים שלהם. את לא קוראת עיתונים? "שני נבוכה והתבלבלה. "מה? מי זה הם? "הבנים" ענתה עפרי.  מילים קשות לשמיעה אך אם רוצים לשנות את המצב, צריך קודם להכיר בו.  צריך להודות בכך שאין אלימות בחברה, יש אלימות של גברים בחברה.  ולמען הדיוק, יש אלימות של זכרים שעברו חינוך 'גברי' בחברה.

* * *

אני חוזר למזרן האימונים הכחול ורואה שוב את לוטן ואת עצמי ממרר בבכי ותוהה כיצד היה נראה להוריי המשכילים והבורגנים הגיוני לשלוח ילד בן ארבע לתת ולקבל מכות.  יכול להיות שהוריי היו ועודם פסיכופטים חובבי דם אבל הסבר זה לא מספיק בכדי להסביר את עשרות ההורים הבורגנים הנוספים שהקיפו אותנו.  מעבר לכך,  אם בגיל ארבע כבר הייתי לוחם מיומן ומחוסר אמפטיה ליריביי, זה אומר שכבר הספקתי לעבור הכשרה מנטלית ופיסית למשימה.  מתי הם הספיקו לעשות לי את זה?

טירונות חלק א' – צבעי הסוואה.

ככל הנראה, החינוך לאלימות החל כבר מרגע הלידה.  בהתחלה לקחו ממני את כל הצבעים היפים והותירו לי את שפע הצבעים בולעי האור הנמצאים על הקשת שבין כחול לשחור עם היתר חריג לצבע שמח אחד – הריהו האדום, סמל לדם שעליי להוריק ואת שעליי לגבות מיריביי הזכריים.  ההיגיון מאחורי עיקור המראה, זהה לטכניקה של גזיזת זנבות בקרב רוטוויילרים וקיצור אוזניים לבוקסרים.  כפי שמונעים מן הגורים הצעירים יכולת ויזואלית להביע עניין, משחק, כניעה ושמחה מבני מינם ובכך מסלילים אותם לבדידות, ניכור, שנאה ואלימות. כך מנעו ממני את היכולת להשיג חיוך, שמחה או התלהבות בתגובה למראי במפגשים אנושיים שרירותיים.  תגובה שהייתה עלולה, חס ושלום, לעורר אצלי רגשות נעימים.  חשוב לציין, שלמרות שניסו לרסן את עליזותי ע"י דיקטטורת צבעים, פרצתי את הגבולות ובגיל מסויים התווסף לכחול כהה, אפור כהה, אדום כהה ושחור כהה גם הירוק כהה.

טירונות חלק ב' – שבוע שבי ואימון הגוף.

לאחר מכן, הם החלו במסע התעלמות מחינניות גופי ועדינותי .  בכל פעם שהושטתי את ידיי לחבק את הדודה היא דאגה לצעוק בקול רם : "תראו אותו, איך הוא מניף את זרועותיו, בריון שכמותך".  מה? זה בכלל לא מה שהתכוונתי.  ומהרגע שיכולתי לנוע לבדי, נגזרה עלי סופית גלות מכל מגע וקירבה אנושית.  מאותו הרגע, לא חיבוק, לא עריסה ידנית, לא כלום.  יאללה לעמוד, יאללה לצעוד, יאללה ללכת.  הצלחת? הלאה, לך תביא כדור.  תופסת.  גלגולים.

הנורא מכל האימונים הללו, היה תרגיל החמור והגזר :  אני צועד לכיוון אבי, עורג לקירבתו, אהבתו וחום גופו אך הוא מתרחק ממני בצעד בכל פעם שאני כמעט ומגיע.  כך זה חזר, נפילה אחר נפילה, עד שלמדתי את השיעור – אף אחד לא יתפוס אותך אם תיפול, אל תסמוך על אף אחד, כל מה שיש לך בעולם זה הכוח שלך.  עם התבגרותי, ראיתי פעמים אין ספור ילדים מחזיקים עצם באוויר, ובכל פעם שכלבם כמעט ומגיע – הם מעלים את ידם מעלה.  מעולם לא ראיתי ילדה מתעללת כך בכלבתה האהובה.

טירונות חלק ג' – מכות, הטרדות מיניות ושוב מכות.

למעשה כבר בשלב זה, בסביבות גיל שנתיים,  הייתי מוכן רגשית להפוך לייצור האלים אליו כיוונו אותי.  החומר היה מתאים אולם את הצורה עוד נותר להם לעצב.  נכות רגשית וכוח פיסי אינם הופכים ישירות לפשע, תקיפה ואונס.  לשם כך, גייסו את מיטב המדיות הזמינות – ספרי הילדים.  נסיך אחד מנשק יפיפיה חסרת הכרה ונסיך שני מנשק בחורה חיוורת מחנק תפוח ללא רשותה.  אלו ואלו, מודות להן ונישאות להן באושר ועושר.  האמנם זהו האידיאל בעקבותיו רצוי שאלך אמא?  ואולי אלו דמויות הציידים הרצחניות שמגשימות את הצדק על ידי הטבעת/דקירת/הריגת הזאב?  לא ולא, האידיאל הוא האב שמגרש את אשתו המרושעת מביתו לאחר שניסתה להביא את צמד ילדיו אל מותם בבית ממתקים בכדי להשיג את כל רכושו.

תוך מספר חודשים נוספים, כבר התעצבתי מחדש כאנס ( נסיך ), רוצח ( רודף צדק ) ובעל מכה ( אב אוהב ) והחל תהליך הגלוריפיקציה באמצעות סדרות הילדים.  עשרות דמויות גבריות אלימות מכות עשרות דמויות גבריות מרושעות אך ללא דם, ללא צרחות כאב וללא הרס של המשפחות.  אולם בניגוד לדעה הרווחת, שטיפת המוח אינה נמצאת במה שהם עושים, אלא בעיקר בפעולות האנושיות היומיומיות שאינם עושים.    אבירי האור, צבי הנינג'ה, אקסמן, רובוטריקים או אופנוברים – הם לא מדברים אחד עם השני על החיים, לא מטיילים יחדיו, לא מבלים עם הילדים, לא מתחבקים ולא הולכים יד ביד.  כך גם אתה תהיה בני יקירי – בגיר אלים נכה ריגשית.

* * *

אבל לוטן מפחיד ואני בוכה.  במציאות זה יותר מסובך ואני לא מרגיש הנאה בפנים כשאני מכאיב לחברים שלי.  בגיל ארבע זה עוד התקבל בצורה מסוייגת, שנתיים אחרי זה התנהגות שמחוץ למגדר כבר זיכתה אותי בכינוי גנאי ( תינוקת, ילדה ), כינוי גבול מגדרי ( הומו ) או באלימות מחנכת.  גדלתי בבית ממעמד בינוני בשכונה טובה והייתי חלק בכל יום, כפוגע, צופה או קורבן, באלימות גברית קלה בשכונה ובבית הספר היסודי.  מהגו'דו עברתי לקראטה, מהקראטה לאגרוף תילאנדי, מאגרוף תיאלנדי לג'יו ג'יטסו, ומשם להכשרה לנשק אוטומטי ורימונים.  למען הסר ספק, אני אחד הדגמים הכי שיגרתיים ועדינים שנוצרו במפעל האלימות הגברי הישראלי.

סוף לאלימות הוא סוף המגדר הגברי.  לכאורה, משימת המחנכים היא להעתיק את החינוך והיחס הגלוי והסמוי לנשים אל בעלי האיבר הזכרי. כלומר, לקחת את דפוסי החינוך המופנים כלפי ילדות, נערות ונשים, ולהשתמש בהם באינטרקציה החינוכית עם ילדים, נערים וגברים. כך, בנים יגדלו ללא המטען האגרסיבי והאלים היושב עליהם ועל החברה כאבני ריחיים. אולם, האם תפיסה זו אינה פזיזה מדי? לא אחראית? מעבר לכך שבנים מחונכים להתנהגות אלימה וזוכים לעידוד מהסביבה שלהם על היותם גברים-גברים, אל לנו לשכוח שבחברה שלנו, בראש ובראשונה, האלימות מופנית ברמה יומיומית כלפינו. בנים ובנות, נשים וגברים, עובדים ועובדות.  אולי אני מגונן על המין שלי מהכחדה ואולי אני תוצר של חינוך זה, אבל מנקודת המבט החינוכית-גברית שלי, לקחת מילדים באחריותי את היכולת להגן על עצמם מול מדינת ישראל, על שוטריה, חייליה ובעלי ההון שלה, היא  עוול.  המשימה שלי היא לנתב את האלימות, למסד אותה ולהפוך אותה לכוח משחרר עבור תלמידיי.

ברכט כתב פעם ש"הזרם הגורף נקרא אלים, אבל לאפיק המצר אותו איש לא יקרא אלים". כשילדים זורקים כיסאות מהחלון בבית הספר הם נתפסים כברוטאלים, דמונים קטנים ומרושעים שאינם יודעים מוסר וערך. אך על האלימות שהמערכת מפנה כלפיהם אף אחד לא מדבר. על לימודים בכפייה, על השפלות חוזרות ונישנות, על הפעלת מכבש שלם של מערכת כדי להביא לציות. בחדר המורים בו אני יושב אני שומע תדירות "לא תוכל להיכנס לשיעור בלי שההורים שלך יתייצבו פה", "לא אגיש אותך לבגרות אם לא תעשה כך וכך". תלמידים זוכים לעקב הברזל של המערכת על הפרצוף שלהם על כל חריגה ולו הקטנה ביותר שלהם מהנורמות. כשהם מתגוננים, או פורקים עול, הם נתפסים, ולא פעם בצדק, כאלימים. ניתן לרכך את האגרסיביות הזו על ידי מתן חינוך דמוקרטי ונעים יותר, אך האם לא נפתור כך עוול אחד ביצית עוול אחר?

ברכט המשיך וכתב בפואמה שלו, "הסופה המכופפת את עצי הלבנה נחשבת אלימה. אבל מה בדבר הסופה המכופפת את גבות פועלי הכביש"? התלמידים שלנו יסיימו את בית הספר ויגלו עולם שאינו דמוקרטי, סובלני ופלורליסטי. הם יגיעו למקומות עבודה תובעניים ומעייפים, שיקחו מחלקם את הכוח הפיזי ומאחרים את הכוח הנפשי. הם יחזרו הביתה תשושים עם כמה מעות בארנקם, ויגלו שהכסף הזה לא קונה את השחרור שלהם. כיצד הם יוציאו את התסכול הזה? לאן תופנה האלימות שתצטבר? וכיצד היא תתפרק? כאן יש לנו הזדמנות כמחנכים, מגיל צעיר, במיוחד עם הבנים אך לא רק איתם, ללמד כיצד מתנהלים עם דחפים אלימים, כיצד בוחנים את הלגיטמיות שלהם, לאן מפנים אותם. ללמד אותם שאת האלימות שהמערכת מפנה אליהם צריך להפנות בחזרה אליה, ולא לסובבים אותנו או לחלשים מאיתנו. צריך ללמד אותם שהגוף שלהם הוא נשק, וכמו שאנו לא מחלקים רובים טעונים כמו ממתקים, אנו חייבים להקנות בעזרת אלו המומחים בדבר את האמצעים לשליטה על הגוף שלנו ופוטנציאל ההרס שלו. אלימות היא דבר איום ונורא כאשר היא חסרת הבחנה ודכאנית. אך כל עוד היא מופנית אלינו ואל התלמידים שלנו, אנו חייבים לדעת להקנות את השימוש בה ככלי חינוכי.

מהו חינוך? – ברגע, לדעת לנצל את הרגע.

שיר מדהים, שאינו קשור, מתחיל בשורה : "המוסר לא בא כמו דוד עם סוכריות".  גם רגעים חינוכיים אינם באים כמו דודות עם סוכריות.  הם נדירים, ואמנות החינוך היא זיהוי הרגע, ניצולו, ועיצוב אופי הילד לעד.  פיספסת את הרגע, ונשארת דמות מבוגרת נוספת חסרת משמעות בחייהם של הילדים.

הבוקר , ישבתי במזכירות בית ספר אליו הגעתי לראיון עבודה.  המזכירות הייתה ריקה, הרי יום שישי אינו יום לימודים ( כולנו יודעים את זה, הגיע הזמן להודות.  אף אחד לא מלמד בשישי, אף אחת לא לומדת בשישי.  ו12 היא השעה האהובה על כל אדם בישראל ).  ובכן, אני יושב במזכירות ריקה, רגל מקופלת על השנייה במיקום אופטימלי המשדר סדר ורוגע, ובידי סמרטפון ישן המשווה לי מראה עכשווי.

בעודי יושב בכסאי ועומל על הפוזה המתוחכמת בא אמצא לכשיקראו לי לראיון העבודה, פרץ ילד מייבב אל חדר המזכירות, כשידיו ורגליו מוכתמות בדם.  פרץ פנימה, והחל לרוץ אל קצה המזכירות.  לרגע, שקלתי לשאול אם הכל בסדר.  אבל, מכיוון ואיני חובב שאלות רטוריות מאז הצבא, ויתרתי על השאלה, ועברתי להערכת מצב קצרה.  הילד ככל הנראה נפל, השתפשף במפרקים, קם, ורץ מרחק גדול מאוד מאזור הנפילה אל אזור המזכירות.  הילד בסדר.  חזרתי לשחק בטלפון בעוד הילד נעלם במסדרונות המזכירות.

רעשי הייבוב ככל הנראה הפריעו לפגישה בחדר המנהלת, שיצאה החוצה לראות מה קורה.  חמש דקות לאחר מכן, כשיצאה מהחדר בו נעלם הילד המדמם, הביטה בי ושאלה האם אני יכול לדאוג לו, ונכנסה חזרה לחדרה.  קמתי מישיבתי האצילית והנינוחה, וצעדתי אל החדר בקצה.  שם, נגלה לי מראה מפחיד.  הילד הקטן הפך למומיית טישו ודם.  חשוב לציין, שאיני נמנה עם חסידי השיטה הידועה בחינוך הממלכתי הנקראת 'לך שטוף את זה בברזייה', טיפול מסורתי הידוע בהצלחתו המסחררת לטפל בחתכים, שברים, חום, כאבים, דימומים וכשל מערכות פנימיות.  ועדיין, לא הצלחתי להבין איך חבישת חתך קטן ומדמם קלות, בעזרת טישו הגדול בשטחו פי 20 מהפצע, ומאפשר התפשטות הצבע האדום בקלילות, עוזר בהרגעת הילד, או הכאב.

התיישבתי ליד הפרעון החנוט, ותהיתי.  האם אותה פדגוגיית חום ואהבה, שהתפתחה כנגד פדגוגיית הניכור הבית ספרית הישנה, אכן עוזרת לילדים?  באיזו קלות אנחנו לוקחים את העצמאות מהם?  מה יותר בסיסי מלדאוג לגוף של עצמך?  התחלתי לדמיין.  סיטואצייה של תלמיד שנכנס מדמם למזכירות.  והמנהלת אומרת לו, אני רואה שנפלת ויש לך שפשוף קל ונבהלת.  הילד עונה נכון.  ואז המנהלת שואלת :  " אתה יודע איך לטפל בעצמך? אם לא, בקופסא שם יש יוד.  תנקה קצת את השפשוף עם מים, ושים קצת יוד.  אם יש בעייה, תקרא לי אני פה ליד".

הסתכלתי על הטישו המייבב לצידי, ואמרתי :  " נפלת ונבהלת ".  הוא ענה, "נכון".  מעולה חשבתי לעצמי והמשכתי.  " אתה יכול להוריד את הטישו, ולהסתכל איך העור שלך בנוי ".  הילד הסתכל בי בעיניים מבועתות.  אדם זר חושק לחקור את גופו המצולק.  לפתע, בקול שמחה, צצה מורה עליזה עם תרסיס חשוד בידה.  " מה קורה חמוד, נפצעת?  הבאתי ספריי זה יחטא את הפצע, ואז יתקשה אחרי כמה שניות ויהפוך לפלסטר".  עוד הספקתי לתהות אילו כימקלים קטלניים הופכים מגז לפלסטר ועל התועלת הבריאותית בהחדרתם לגופו, לפני שהילד התחיל לצרוח.  אהההה, זה שורף, שורף.  " מעולה, זה עובד, עכשיו תביא לי את הפצע השני", אמרה והצביעה על המרפק.   "לא לא לא ", הוא צעק והחל להחלץ מאחיזתה.

הילד צריך לשרוד חברת ילדים מופקרת 12 שנים, מערכת חינוך קשה, מבחנים וקשיים, גזענות, מלחמות, ניצול בעבודה ומאבק קיומי ומעמדי.  מישהו צריך לספר לו, שמי שלא דואגים לעצמם, אף אחד אחר לא ידאג להם.  האם עכשיו זה הרגע?  האם זהו הוא ה-הרגע?

אמנות ההוראה – פרק שתיים

אז מה היה? בפרק הראשון, טענתי בגסות רוח שהוראה וחינוך אינם מקצוע בישראל, ושכלל המערכת מלמעלה עד למטה רוויה באנשים בעלי הכשרה מינימלית או חסרי כל הכשרה.  עכשיו מתחיל תהליך של פירוק והרכבה של שרשרת החובבנות הנקראת מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל.  המתודה בה אשתמש, תהיה פשוטה.  אני אשוב ואחזור על הקבלה בין אנשים שאנו מזהים כאנשי מקצוע ( רופאים, חשמלאים וכד' ), לבין אנשים העוסקים בענף החינוך וההוראה.

מהם מורים מקצוענים?

רופא צריך לדעת איך לרפא.  חשמלאי צריך לדעת לסדר מערכות חשמל.  מורה צריך לדעת איך ליצור ידע.  כשרופאה סובלת מבעייה רפואית, היא יודעת איך לאבחן את עצמה, איזה טיפול נדרש, ובמי להעזר.  כשהחשמל נופל בבית של חשמלאית, היא יודעת אילו בדיקות לעשות, איזה תיקון נדרש, ובמי להעזר.  מורה שרוצה להחזיק ידע חדש, אמור לדעת לזהות את נקודת המוצא שלו, לדעת כיצד לבנות לעצמו תהליך לימוד מתאים, ובמה להעזר.  משעמם כמה שהדברים שלי באנליים.

לפני 3 שנים, כשהתחלתי ללמוד בסמינר הקיבוצים, חשבתי שאין לי מה לקבל.  כל כך הרבה שנים בתנועות הנוער, כל כך הרבה ספרים שקראתי, אני יודע הכל.  בשבוע הראשון, המשכתי להרגיש כך.  בשבוע השני, המרצה שלי לפדגוגיה טענה שבסוף כיתה יב', היא בקושי סיימה בגרות באנגלית, אבל אחרי שעברה הכשרה בהוראה ביקורתית, ועשור וחצי אחרי, היא דוברת 12 שפות.

12 שפות?!  המים ירדו לי במקום.  אסימונים עלו, ירדו, עלו, השתוללו.  נתקלתי לראשונה בדמות מקצועית שמשאירה אותי בצילה ללא ספק.  לכאורה, כל מורה בישראל אמור לנחור מולי בזלזול : " חחחרר..  ברור זה שטויות.  הרי אני יוצר ידע  לאחרים כל יום, אתה חושב שיש לי בעייה ליצור לעצמי ידע?  אני צריך 3 חודשים ברגוע בכדי ללמוד שפה, כרגע אני דובר 7 שפות, בוא עוד שנה וחצי, אני דובר 12 שפות".  ולהוסיף עוד נחירת זלזול.

האם זה כך?  האם כל סטודנטית/מורה לחינוך שקוראת זאת חשה כך?  כמובן שלא.  מעולם לא סיפרו לנו מהי השיטה/שיטות המהירות, איכותיות, ואמינות ביותר ליצור ידע.  לו ידענו זאת, היינו מקבלים ציונים מושלמים בכל הקורסים שלנו בתואר.  יותר מכך, אפילו לא היינו צריכים להתאמץ, מכיוון ואם המורים שלנו מלמדים אותנו כיצד ללמד בצורה הנכונה, בוודאי והם היו מיישמים את הדרך, ומפלסים את דרכנו בקלילות אל הציון המושלם.  ויותר מכך, לו ידענו כיצד ללמד וללמוד, היינו כולנו ( מורים ) גם נגנים, ציירים, פסלים, ועוד.  היכולת ללמוד כל דבר שעולה בדמיוננו תוך זמן פעוט הייתה הופכת אותנו לאנשים מגוונים וצבעוניים ביותר.

אומרים, שבנים מאומנים לחשיבה אסוציטיבית חלשה ולכן חייבים לארגן מחדש את המידע בראשם בתבניות שוב ושוב.  ניסיתי לפרוץ את הקיבעון, אך לבסוף נותרתי שוב ושוב עם שתי אפשרויות :  מדע הלמידה לא קיים, ולכן לא סיפרו לנו.  מדע הלמידה קיים, ולא סיפרו לנו.  בספר "למה ילדים נכשלים", טוענים שכל המורים, וכל המרצים, יודעים – שהם אינם מצליחים ללמד דבר.  ויודעים שלו יבחנו את תלמידהם בפתאומיות, כולם יכשלו, ויחשף כי הם אינם יודעים ליצור ידע.  ולכן, הם דואגים להודיע על המבחנים מראש, ולתת בצורה מרומזת יותר או פחות, את שאלות המבחן הנדרשות בכדי לעבור אותו.  מאז שקראתי את הספר, בדקתי שוב ושוב את התאורייה בקרב סטודנטים וגיליתי עשרות דרכים מופלאות ושונות בהן המרצה דואג שמחצית משאלות המבחן יהיו ידועות לתלמידים ( לדוגמא : "שחזור" מבחנים, חזרה שיטתית על מאגר שאלות, מבחן לדוגמא המהווה דוגמא למופת, חזרה על חלקים מעבודות שנבדקו ונשלחו אליהן תשובות ועוד ).

בעצם, לא כולם יכשלו אלא כמעט כולם.  מערך ההוראה מייצר ידע גבוה אצל אחוז קטן מהאוכלוסיה דור אחר דור. בעצם, אם נקרא לילד בשמו ולא נשתמש בסיסמא שלימדו את המורים להגיד – החינוך בישראל במצב קשה, אין משאבים, אין זמן וכו', אפשר לראות בצורה ברורה שיש שיטת הוראה מדוייקת ואמינה שמייצרת ידע גבוה אצל אחוז קטן מתוך האוכלוסייה, ומורים מקבלים הכשרה ללמד באמצעותה ולא באמצעות אחרת.

מהי אותה שיטה בהרחבה, מהי שיטת הלמידה האחרת שמרצתי התעקשה ללמד אותנו, ואיך כל זה קשור לחוג קארטה?  פרק שלישי עוד יגיע בעזרת השם.