"הכושי בוב טייל ברחוב , הוא ילד טוב הכושי בוב
חכם הילד וענו ,עורו שחור ליבו זהב
וגיל שורק ומצפצף , וגם בדגל מנפנף
הנה בא רם כולו סיפוק , הוא באשפה מצא חשוק
מולו רץ גד קופץ מיד , ובייגלה מחזיק ביד "
* * *
"אם אני בעלת מועדון ולא בא לי להכניס ערבים, זה בסדר, זה זכותי". היא פסקה בנחרצות, ולא ידעה שתוך מספר דקות היא הולכת לאכול את המילים שלה. אני אפילו לא יודע איך קוראים לה, כל פעם זורקים לי תלמידים אחרים לתגבר כמו איזה דג עצוב שזורקים לו פירורי לחם.
"וזה שלא מכניסים אתיופים רבים למועדונים, או מזרחים כי הם נראים ערסים?" שאלתי בתגובה.
"הם לא מכניסים אותם כי הם עושים בלאגן."
"איך הם יודעים מי יעשה בלאגן? כי מישהו מתלבש בצורה מסוימת? אם מישהו עושה בלאגן, שיוציאו אותו, בשביל זה הם מביאים אבטחה, לא? מצדי שלא יתנו להיכנס למי שעושה בלאגן כבר בתור. אבל לפסול מישהו רק בגלל מראה, זה גזענות. זה אפליה פסולה." וזה גם החומר לבגרות, מסתבר.
"תשמע אם מישהו לא רוצה לא להכניס אותי זה בעיה שלו, אני לא רוצה להיכנס בכל מקרה למקום שלא רוצה להכניס אותי". ואני חשבתי תמיד שהמשפט הולך אחרת, שלא הייתי רוצה להיכנס למקום שמכניס אנשים כמוני.
"אם לא יקבלו אותך למקום עבודה כי את אישה את תקבלי את זה כך בשלווה?"
"מה אני יכולה לעשות, להתעצבן?"
"את יכו.." ולפני שהספקתי להגיע אפילו לאמצע המשפט, התערבה התלמידה השנייה בתגבור, שגם את שמה לא ידעתי, ונכנה אותה מתוגברת #2. "תגיד זה גם אפליה אם לא מכניסים סודנים?"
עוד פעם חזרנו לסודנים.
"אם לא מכניסים סודנים לאן?"
"למסיבות"
"כן"
"אבל הם לא אזרחים"
"זה שאתה לא אזרח לא אומר שלא חלה עליך אף זכות וחובה של אזרחים"
"זה לא בסדר שאם סודני אונס או רוצח אז הוא לא הולך לכלא"
למרות שאני מנסה להיות סובלני לפעמים אני סובל מעווית מסוימת כשאני שומע משפטים חסרי כל הגיון או הקשר. העווית הזאת מופיעה כשתלמידים, או כל אדם באשר הוא, מביע טענות תמוהות. כשהיא אמרה זאת העווית הזאת הופיעה. לעווית הזו גם התלווה כאב ראש. לא שוב פעם הסודנים. די. נמאס לי. אין לי כוח יותר לדבר עם התלמידים שלי על מבקשי המקלט. לא יכול להיות שמפריע כל כך לטייאנג'רים מפוצצים בהורמונים הנוכחות של עשרות אלפי מבקשי מקלט בדרום ת"א. מילא, אם הם היו דרום תל אביביים. אבל הם לא. אולי זה הציפיות הארורות שלי שדברים אחרים יטרידו אותם.
ביליתי כעשר דקות נוספות בהסבר על תופעת הפליטים/מבקשי מקלט/מסתננים/מהגרי עבודה, על המעמד החוקי שלהם ועל מדינות המוצא שלהם. הייתי מצפה שהם יהיו כבר בקיאים בנושא, אבל נראה שהמקום השמור לתובנות כלפי 'שחורים' כבר נתפס. מתי?
* * *
"מה הם חושבים כל כך מצחיק , עורו שחור וזה מספיק
והם אחריו ברחוב הולכים , ובמקהלה יחד צורחים
כושי סמבו השחור , הוא נפל אל תוך הבור , כושי סמבו המלוכלך, הוא נפל אל תוך הפח ,
הוא נפל תוך הפח , כושי סמבו המלוכלך "
קל לפטור את עצמנו כמחנכים ולהצביע על התנהגות או אמירה של תלמידים כחסרי היגיון או הקשר אך פליטות וססמאות אלו שאנו עדים להם הם למעשה גילויים נדירים של החינוך הסמוי והלא מודע שמתרחש באמצעי המדיה שסובבים את הילדים.
מאות אלפי מהגרי עבודה, או עובדים זרים לפי הז'רגון המקובל, חיים ועובדים בישראל בערך מאז תחילת שנות התשעים כאשר ממשלת רבין ובייגה שוחט היו צריכים למצוא תחליף לכוח העבודה הזול מהשטחים שהפך לאיום ביטחוני עם האינתפיאדה הראשונה והעממית. מאז יותר מדי לא השתנה. בדומה לשאר מדינות המערב, כוח עבודה זול נכנס ממדינות עולם שלישי ואייש סקטורים בכלכלה כמו בניין, חקלאות וסיעוד שדרשו עבודה קשה ושחקו מהר את העובדים אך תיגמלו בצורה מוגבלת. הסידור הזה היה נוח למדינה ולמעבידים, הם גם הצליחו להעלות את הרווחיות שלהם וגם יכלו למתן דרישות שכר במשק. "אם תבקשו יותר מדי, סופכם יהיה זהה" – המסר הועבר וחילחל לשאר העובדים ולאיגודים המקצועיים המתנוונים.
עשרים שנה של דלת מסתובבת בה מאות אלפי עובדים מדרום מזרח אסיה ומדינות מזרח אירופה באים, הולכים, ולעתים נשארים, עוררו מרמור לעתים בקרב ישראלים ואנחת רווחה במקרים אחרים, למשל כאשר אפשר לסעוד קשישים 24 שעות ביממה במחיר שווה נפש. כאשר עברתי לגור בדרום ת"א, מעט לפני האקסודוס המאסיבי מקרן אפריקה, שכונות התקווה, שפירא ונווה שאנן כבר המו בלשונות זרים ומיסתוריים. למעט מקרים חריגים, אף חלון לא נסדק. אף משמר שכונות לא קם. אף הורה לא דיבר בחרדה על לתת לילדיו לשחק ברחוב ואף מהגר לא חשש ללכת ברחוב מפני שייפגע.
באופן מקרי, עיינתי השבוע בשירותים בספר ילדות שתמיד אהבתי – "יפתח המלוכלך" ,מכיוון והשמיץ את שמו של אחי הגדול; ונתקלתי בסיפור ששכחתי אודות ה"כושי בוב". ה"כושי בוב" מצויר בדיוק כמו שהייתם מצפים – קווים גסים, שפתיים עבות, עיניים זגוגיות. מספר ילדים לועגים לבוב, ועל כך נענשים בכך שהם הופכים להיות שחורים גם כן. הסיפור נגמר בכך שאנו למדים ש"סופם היה שחור משחור". תתרחקו מהשחורים כדי שלא תהפכו להיות כמוהם. מסר מתקתק באריזת שי. בום בראש! בכלל שכחתי שהייתי מבלה שעות עם סיפורי הילדות הללו. שכחתי שהמסרים האלה נמצאים ומחנכים ילדים בכל אלמנט תרבותי קיים. אצל דיסני, החיה היא חומה, והיפה היא לבנה. בהוליווד – כמעט כל רוצח, גנב ופושע בסרטים הוא שחור. ולא במקרה אחד הביטויים השגורים בספרות הוא בני האור ובני החושך. תלמידים בלוד שמעולם לא נתקלו בסוגיות של אפריקאים בשכונתם או בעירם למעשה כבר מתוכנתים לעניין. כמו סוכן סמוי שרק מחכה להיות מופעל. איך אני אמור להתמודד עם זה בכיתה?
***
מנגד, בתוך מבול המילים כולנו נופלים לתוך שיח קריקטוריסטי. גם אלו המתיימרים להיות אנשי צדק ומוסר. האנושיות של שחורים כישות שלמה, מעולם לא הוצגה ואילו רובנו לא פגשו או שוחחו איתם בכלל, לבטח שלא בהקשר אחר מהיותם שחורים, פליטים או זרים – הם נותרים קריקטורות.
השיח והסיקור של משבר הפליטים 2012 הוא סצנה הוליוודית שטחית גם כן. המצב המוצג הוא בלתי נסבל, הוא גיהנום. לתושבי השכונות, למבקשי המקלט. גם אם מדובר בהפרזה מתוזמנת היטב, כך התופעה נתפסת, ובואו נשאיר אותה לרגע כך. אז מצד אחד יש לנו את הסיטואציה הנוראית. מצד שני, הרוב המוחלט שמדבר על הנושא לא דיבר ולא פגש מעולם מבקש מקלט. חלק ראו אותם ברחוב או בבית עסק כלשהו. קבוצה קטנה יותר אף עבדה איתם באותו מקום, אך שם הדיאלוג שנוצר הוא אפסי. האריתראים, הסודנים ושאר בעלי הויזות שמגיעה אלינו מהיבשת הסמוכה נתפסים כקריקטורות.
התמזל מזלי וכבר מספר חודשים אני מרכז ומלמד בפרויקט בו מלמדים עברית נערים מבקשי מקלט הנשלחים אלינו לאחר שהם משוחררים ממתקן כליאה בחדרה. הייתי רוצה לומר שהיה רציונל לתוכנית במקור, אבל לא כך היה. הילדים פשוט החלו להישלח למרכז היל"ה שבכלל מכין לבגרות נוער שנשר מבתי ספר. בצרוף מקרים מוצלח, הוצע לי לרכז וללמד בתוכנית כשבאתי להגיש לבגרות באזרחות. מספר חודשים אני עובד עם קבוצה של אריתראים צעירים מספר שעות אחר הצהריים, שלושה ימים בשבוע, בנוסף למשחק כדורגל שבועי בשכונת שפירא.
הרעיון של התוכנית שגיבשתי הוא פשוט – אם הם ילמדו עברית הם יוכלו להשתלב בחברה הישראלית כל עוד הם חיים בקרבה ויוכלו לגשר את מחסום הזרות המתיש. כמו כן, היה ברור לי שככל שידעו יותר עברית יוכלו לדעת מה מגיע להם ולעמוד על הזכויות שלהם, ואולי יום אחד יעמדו כתף אל כתף לצדי במאבק לחברה טובה יותר.
התמזל מזלי. לא כי ייחלתי באופן משווע ללמד עברית נערים מאריתריאה. לא היה לי מושג ולא הקלוש מאיפה להתחיל, ולא ידעתי איך להתמודד עם הפערים הגדולים בין התלמידים בכיתה והנוכחות הרחוקה מלהיות סדירה שלהם עקב הצורך ההישרדותי שלהם, והכה שונה מרוב בני ה17 שאני מכיר, לפרנס את עצמם כדי לא לגווע ברעב. התמזל מזלי כי נוצרה לי הזדמנות לגלות מי זה הצד השני. בסרטים הוליוודים הם פשוט מחרחרים למוות בזמן שהמעיים שלהם נשפכות החוצה בזרם של קטשופ.
לא הייתי רוצה לאפיין את החוויה הקולקטיבית של מבקשי המקלט האפריקאים בארץ מתוך העבודה שלי עם לא יותר מכמה עשרות, החולקים את אותה קבוצת גיל, ואשר כולם מאריתריאה. אבל כן למדתי כמה דברים שאני חושב די משמעותיים. קודם כל, הם עסוקים מדי מכדי שזה יעסיק אותם בצורה אינטנסיבית. הם עובדים הרבה, וקשה, אני בכל מקרה צריך להילחם איתם רק כדי שיגיעו ללמוד עברית. יתר על כך, הם ברחו ממדינות שסבלו ממלחמה וסכסוכים קשים, והרעיון של רדיפה פוליטית אינו זר להם. הם עברו מסע לא פשוט כדי להגיע לכאן וחלק סוחבים עד היום את ההשלכות הפוסט-טראומטיות של המסע.
אל לנו גם לעשות אידיאליזציה למבקשי המקלט – הם אנשים אמיתיים כולל אותם פגמים. כמו שאמר איש החינוך המבריק מרסלו וקסלר, "מדוכאים, ומדוכאים יותר, לא יותר טובים מהשאר. הם חארות כמו כולם. לפעמים גם יותר" וכפי שאמר יאנוש קורצ'אק, כמו שיש מבוגרים רעים יש ילדים רעים. יש כאלה ויש כאלה. הנערים האלו מגיעים מתרבות היררכית יותר וסקסיסטית יותר מזו הישראלית, ובתוך הסביבה החרוכה בה הם חיים כיום הם רק יפתחו יותר ויותר תכונות הישרדותיות אלימות ולא סולידריות, אהבה, או תודעה מעמדית. אבל יש להם פרצוף. יש להם אופי. הם ילדים שצריכים מרחב בטוח להתפתח בו בדיוק כמו הילדים שלי בלוד, וגם מאלו וגם מאלו מרחב זה נשלל, כל קבוצה מסיבותיה שלה.
יום אחרי ההפגנה הגדולה בשכונת התקווה שאלתי את אחד מתלמידי מה הוא חושב על מה שקרה. תשובתו מסכמת היטב את המרחק בין הקריקטוריזציה לבין המציאות, שאנו חוטאים בה מימין ומשמאל, כאזרחים וכמחנכים.
כששאלתי אותו ביום שלאחר ההפגנה הגדולה מה הוא חושב הוא ענה – "כן, ראיתי בטלוויזיה שהיה משהו."
* * *
" המלאך כעס כל כך ,לא שתק ולא סלח ,
בתוך בקבוק של טוש שחור , טבל אותם על פי התור,
שחור להם על הנשמה , ומעינם נוזלה דמעה ,
אך שום דבר לא יעזור , יש סוף לפשע סוף שחור "
פדגוגיה של שחרור 