כושי בוב אנס ברחוב, הוא ילד טוב הכושי בוב?

"הכושי בוב טייל ברחוב , הוא ילד טוב הכושי בוב 
חכם הילד וענו ,עורו שחור ליבו זהב 
וגיל שורק ומצפצף , וגם בדגל מנפנף 
הנה בא רם כולו סיפוק , הוא באשפה מצא חשוק 
מולו רץ גד קופץ מיד , ובייגלה מחזיק ביד "

* * *

 "אם אני בעלת מועדון ולא בא לי להכניס ערבים, זה בסדר, זה זכותי". היא פסקה בנחרצות, ולא ידעה שתוך מספר דקות היא הולכת לאכול את המילים שלה. אני אפילו לא יודע איך קוראים לה, כל פעם זורקים לי תלמידים אחרים לתגבר כמו איזה דג עצוב שזורקים לו פירורי לחם.

"וזה שלא מכניסים אתיופים רבים למועדונים, או מזרחים כי הם נראים ערסים?" שאלתי בתגובה.

"הם לא מכניסים אותם כי הם עושים בלאגן."

"איך הם יודעים מי יעשה בלאגן? כי מישהו מתלבש בצורה מסוימת? אם מישהו עושה בלאגן, שיוציאו אותו, בשביל זה הם מביאים אבטחה, לא? מצדי שלא יתנו להיכנס למי שעושה בלאגן כבר בתור. אבל לפסול מישהו רק בגלל מראה, זה גזענות. זה אפליה פסולה." וזה גם החומר לבגרות, מסתבר.

"תשמע אם מישהו לא רוצה לא להכניס אותי זה בעיה שלו, אני לא רוצה להיכנס בכל מקרה למקום שלא רוצה להכניס אותי". ואני חשבתי תמיד שהמשפט הולך אחרת, שלא הייתי רוצה להיכנס למקום שמכניס אנשים כמוני.

"אם לא יקבלו אותך למקום עבודה כי את אישה את תקבלי את זה כך בשלווה?"

"מה אני יכולה לעשות, להתעצבן?"

"את יכו.." ולפני שהספקתי להגיע אפילו לאמצע המשפט, התערבה התלמידה השנייה בתגבור, שגם את שמה לא ידעתי, ונכנה אותה מתוגברת #2. "תגיד זה גם אפליה אם לא מכניסים סודנים?"

עוד פעם חזרנו לסודנים.

"אם לא מכניסים סודנים לאן?"

"למסיבות"

"כן"

"אבל הם לא אזרחים"

"זה שאתה לא אזרח לא אומר שלא חלה עליך אף זכות וחובה של אזרחים"

"זה לא בסדר שאם סודני אונס או רוצח אז הוא לא הולך לכלא"

למרות שאני מנסה להיות סובלני לפעמים אני סובל מעווית מסוימת כשאני שומע משפטים חסרי כל הגיון או הקשר. העווית הזאת מופיעה כשתלמידים, או כל אדם באשר הוא, מביע טענות תמוהות. כשהיא אמרה זאת העווית הזאת הופיעה. לעווית הזו גם התלווה כאב ראש. לא שוב פעם הסודנים. די. נמאס לי. אין לי כוח יותר לדבר עם התלמידים שלי על מבקשי המקלט. לא יכול להיות שמפריע כל כך לטייאנג'רים מפוצצים בהורמונים הנוכחות של עשרות אלפי מבקשי מקלט בדרום ת"א. מילא, אם הם היו דרום תל אביביים. אבל הם לא. אולי זה הציפיות הארורות שלי שדברים אחרים יטרידו אותם.

ביליתי כעשר דקות נוספות בהסבר על תופעת הפליטים/מבקשי מקלט/מסתננים/מהגרי עבודה, על המעמד החוקי שלהם ועל מדינות המוצא שלהם. הייתי מצפה שהם יהיו כבר בקיאים בנושא, אבל נראה שהמקום השמור לתובנות כלפי 'שחורים' כבר נתפס.  מתי?

* * *

"מה הם חושבים כל כך מצחיק , עורו שחור וזה מספיק 
והם אחריו ברחוב הולכים , ובמקהלה יחד צורחים 

כושי סמבו השחור , הוא נפל אל תוך הבור , כושי סמבו המלוכלך,  הוא נפל אל תוך הפח ,
הוא נפל תוך הפח , כושי סמבו המלוכלך "

קל לפטור את עצמנו כמחנכים ולהצביע על התנהגות או אמירה של תלמידים כחסרי היגיון או הקשר אך פליטות וססמאות אלו שאנו עדים להם הם למעשה גילויים נדירים של החינוך הסמוי והלא מודע שמתרחש באמצעי המדיה שסובבים את הילדים.

מאות אלפי מהגרי עבודה, או עובדים זרים לפי הז'רגון המקובל, חיים ועובדים בישראל בערך מאז תחילת שנות התשעים כאשר ממשלת רבין ובייגה שוחט היו צריכים למצוא תחליף לכוח העבודה הזול מהשטחים שהפך לאיום ביטחוני עם האינתפיאדה הראשונה והעממית. מאז יותר מדי לא השתנה. בדומה לשאר מדינות המערב, כוח עבודה זול נכנס ממדינות עולם שלישי ואייש סקטורים בכלכלה כמו בניין, חקלאות וסיעוד שדרשו עבודה קשה ושחקו מהר את העובדים אך תיגמלו בצורה מוגבלת. הסידור הזה היה נוח למדינה ולמעבידים, הם גם הצליחו להעלות את הרווחיות שלהם וגם יכלו למתן דרישות שכר במשק. "אם תבקשו יותר מדי, סופכם יהיה זהה" – המסר הועבר וחילחל לשאר העובדים ולאיגודים המקצועיים המתנוונים.

עשרים שנה של דלת מסתובבת בה מאות אלפי עובדים מדרום מזרח אסיה ומדינות מזרח אירופה באים, הולכים, ולעתים נשארים, עוררו מרמור לעתים בקרב ישראלים ואנחת רווחה במקרים אחרים, למשל כאשר אפשר לסעוד קשישים 24 שעות ביממה במחיר שווה נפש. כאשר עברתי לגור בדרום ת"א, מעט לפני האקסודוס המאסיבי מקרן אפריקה, שכונות התקווה, שפירא ונווה שאנן כבר המו בלשונות זרים ומיסתוריים. למעט מקרים חריגים, אף חלון לא נסדק. אף משמר שכונות לא קם. אף הורה לא דיבר בחרדה על לתת לילדיו לשחק ברחוב ואף מהגר לא חשש ללכת ברחוב מפני שייפגע.

באופן מקרי,  עיינתי השבוע בשירותים בספר ילדות שתמיד אהבתי –  "יפתח המלוכלך" ,מכיוון והשמיץ את שמו של אחי הגדול; ונתקלתי בסיפור ששכחתי אודות ה"כושי בוב".  ה"כושי בוב" מצויר בדיוק כמו שהייתם מצפים – קווים גסים, שפתיים עבות, עיניים זגוגיות.  מספר ילדים לועגים לבוב, ועל כך נענשים בכך שהם הופכים להיות שחורים גם כן. הסיפור נגמר בכך שאנו למדים ש"סופם היה שחור משחור". תתרחקו מהשחורים כדי שלא תהפכו להיות כמוהם. מסר מתקתק באריזת שי.  בום בראש!  בכלל שכחתי שהייתי מבלה שעות עם סיפורי הילדות הללו. שכחתי שהמסרים האלה נמצאים ומחנכים ילדים בכל אלמנט תרבותי קיים.  אצל דיסני, החיה היא חומה, והיפה היא לבנה.  בהוליווד – כמעט כל רוצח, גנב ופושע בסרטים הוא שחור.  ולא במקרה אחד הביטויים השגורים בספרות הוא בני האור ובני החושך.  תלמידים בלוד שמעולם לא נתקלו בסוגיות של אפריקאים בשכונתם או בעירם למעשה כבר מתוכנתים לעניין.  כמו סוכן סמוי שרק מחכה להיות מופעל.  איך אני אמור להתמודד עם זה בכיתה?

***

מנגד, בתוך מבול המילים כולנו נופלים לתוך שיח קריקטוריסטי.  גם אלו המתיימרים להיות אנשי צדק ומוסר.  האנושיות של שחורים כישות שלמה,  מעולם לא הוצגה ואילו רובנו לא פגשו או שוחחו איתם בכלל, לבטח שלא בהקשר אחר מהיותם שחורים, פליטים או זרים – הם נותרים קריקטורות.

השיח והסיקור של משבר הפליטים 2012 הוא סצנה הוליוודית שטחית גם כן.  המצב המוצג הוא בלתי נסבל, הוא גיהנום. לתושבי השכונות, למבקשי המקלט. גם אם מדובר בהפרזה מתוזמנת היטב, כך התופעה נתפסת, ובואו נשאיר אותה לרגע כך. אז מצד אחד יש לנו את הסיטואציה הנוראית. מצד שני, הרוב המוחלט שמדבר על הנושא לא דיבר ולא פגש מעולם מבקש מקלט. חלק ראו אותם ברחוב או בבית עסק כלשהו. קבוצה קטנה יותר אף עבדה איתם באותו מקום, אך שם הדיאלוג שנוצר הוא אפסי. האריתראים, הסודנים ושאר בעלי הויזות שמגיעה אלינו מהיבשת הסמוכה נתפסים כקריקטורות.

התמזל מזלי וכבר מספר חודשים אני מרכז ומלמד בפרויקט בו מלמדים עברית נערים מבקשי מקלט הנשלחים אלינו לאחר שהם משוחררים ממתקן כליאה בחדרה. הייתי רוצה לומר שהיה רציונל לתוכנית במקור, אבל לא כך היה. הילדים פשוט החלו להישלח למרכז היל"ה שבכלל מכין לבגרות נוער שנשר מבתי ספר. בצרוף מקרים מוצלח, הוצע לי לרכז וללמד בתוכנית כשבאתי להגיש לבגרות באזרחות. מספר חודשים אני עובד עם קבוצה של אריתראים צעירים מספר שעות אחר הצהריים, שלושה ימים בשבוע, בנוסף למשחק כדורגל שבועי בשכונת שפירא.

הרעיון של התוכנית שגיבשתי הוא פשוט – אם הם ילמדו עברית הם יוכלו להשתלב בחברה הישראלית כל עוד הם חיים בקרבה ויוכלו לגשר את מחסום הזרות המתיש. כמו כן, היה ברור לי שככל שידעו יותר עברית יוכלו לדעת מה מגיע להם ולעמוד על הזכויות שלהם, ואולי יום אחד יעמדו כתף אל כתף לצדי במאבק לחברה טובה יותר.

התמזל מזלי. לא כי ייחלתי באופן משווע ללמד עברית נערים מאריתריאה. לא היה לי מושג ולא הקלוש מאיפה להתחיל, ולא ידעתי איך להתמודד עם הפערים הגדולים בין התלמידים בכיתה והנוכחות הרחוקה מלהיות סדירה שלהם עקב הצורך ההישרדותי שלהם, והכה שונה מרוב בני ה17 שאני מכיר, לפרנס את עצמם כדי לא לגווע ברעב. התמזל מזלי כי נוצרה לי הזדמנות לגלות מי זה הצד השני. בסרטים הוליוודים הם פשוט מחרחרים למוות בזמן שהמעיים שלהם נשפכות החוצה בזרם של קטשופ.

לא הייתי רוצה לאפיין את החוויה הקולקטיבית של מבקשי המקלט האפריקאים בארץ מתוך העבודה שלי עם לא יותר מכמה עשרות, החולקים את אותה קבוצת גיל, ואשר כולם מאריתריאה. אבל כן למדתי כמה דברים שאני חושב די משמעותיים.  קודם כל, הם עסוקים מדי מכדי שזה יעסיק אותם בצורה אינטנסיבית. הם עובדים הרבה, וקשה, אני בכל מקרה צריך להילחם איתם רק כדי שיגיעו ללמוד עברית. יתר על כך, הם ברחו ממדינות שסבלו ממלחמה וסכסוכים קשים, והרעיון של רדיפה פוליטית אינו זר להם. הם עברו מסע לא פשוט כדי להגיע לכאן וחלק סוחבים עד היום את ההשלכות הפוסט-טראומטיות של המסע.

אל לנו גם לעשות אידיאליזציה למבקשי המקלט – הם אנשים אמיתיים כולל אותם פגמים. כמו שאמר איש החינוך המבריק מרסלו וקסלר, "מדוכאים, ומדוכאים יותר, לא יותר טובים מהשאר. הם חארות כמו כולם. לפעמים גם יותר" וכפי שאמר יאנוש קורצ'אק, כמו שיש מבוגרים רעים יש ילדים רעים.  יש כאלה ויש כאלה. הנערים האלו מגיעים מתרבות היררכית יותר וסקסיסטית יותר מזו הישראלית, ובתוך הסביבה החרוכה בה הם חיים כיום הם רק יפתחו יותר ויותר תכונות הישרדותיות אלימות ולא סולידריות, אהבה, או תודעה מעמדית. אבל יש להם פרצוף. יש להם אופי. הם ילדים שצריכים מרחב בטוח להתפתח בו בדיוק כמו הילדים שלי בלוד, וגם מאלו וגם מאלו מרחב זה נשלל, כל קבוצה מסיבותיה שלה.

יום אחרי ההפגנה הגדולה בשכונת התקווה שאלתי את אחד מתלמידי מה הוא חושב על מה שקרה.  תשובתו מסכמת היטב את המרחק בין הקריקטוריזציה לבין המציאות, שאנו חוטאים בה מימין ומשמאל, כאזרחים וכמחנכים.

כששאלתי אותו ביום שלאחר ההפגנה הגדולה מה הוא חושב הוא ענה – "כן, ראיתי בטלוויזיה שהיה משהו."

* * *

" המלאך כעס כל כך ,לא שתק ולא סלח , 

בתוך בקבוק של טוש שחור , טבל אותם על פי התור,

שחור להם על הנשמה , ומעינם נוזלה דמעה , 

אך שום דבר לא יעזור , יש סוף לפשע סוף שחור "

סוף שנה בתיכון ציבורי – קומדיה בסי מאז'ור

"זה ספר על פתגמים ומטבעות לשון באנגלית. זה טוב מאוד". הוא שלף שתי חוברות מצומקות מתיק-מזוודת המורים שלו, עטופות בפלסטיק ורוד וכעור, והניח אותם על השולחן.

"מה אתה רוצה בדיוק שאני אעשה איתם?" תהיתי בעיניים מכווצות.

"אתה מלמד בעוד בית ספר, לא? תראה את זה למורה לאנגלית, אולי היא תרצה לקנות את זה".

"אבל אני לא מכיר את המורה לאנגלית שם". למה השיחה הזו עדיין לא נפסקה? אני לעולם לא הולך לשבת עם הנס-קפה הדלוח שלי לידך.

הוא מיקד את שני העיניים הזבוביות שלו בי, כאילו הוא מנסה לירות בי איזה קרן לייזר מהמצח שלו. בזז. בזז.

"תקשיב, תגיד לה שלום שלום, תראה לה את זה. תגיד לה שאני אעשה לה מחיר. שלושים שקלים לחוברת".

השפלתי את מבטי בחזרה לחוברת, מנסה לברוח מהמבט המתחנן שלו. מנסה להגות מפלט מהסיטואציה המביכה הזו. פתחתי את החוברת, החלתי לדפדף. מלא מילים. מלא מילים קטנות וצפופות, רודפות אחת אחר השנייה. לא משאירות מקום לנשימה, לחשיבה, ליצירתיות. חוברות ללימוד אנגלית שנוצרו על ידי רובוטים חסרי לב.

"אתה לא חושב שהחוברת מעט, אממ, עמוסה?" אולי אם אערער לו את הביטחון העצמי הוא יפסיק לנסות לשדל אותי כאילו אני איזו פיסת בשר שתלויה על קרס.

"זה לא לרמה של הבית ספר פה, זה לרמה גבוהה יותר". טוב, אז מסתבר שחדוות הלמידה היא אינה נחלתם של תלמידי חמש יחידות לאנגלית.

"תשמע, אני אשאיר את החוברות האלו אצלך. תעשה מה שאתה יכול".

הנהנתי בהסכמה חסרת ברירה, ותחבתי את החוברות בתיק-מזוודת המורים שלי.

"בוריס", זהו המורה לאנגלית במשרה מלאה והמעאכר במשרה חלקית, "מה אתה עושה פה בכלל?".

"מה זאת אומרת?"

"מה אתה עושה פה כרגע בחדר המורים. אתה לא מלמד?"

"הגשתי לבגרות שבוע שעבר. מאז לקחו לי את כל השעות וחילקו אותם למקצועות אחרים אשר ניגשים בהם לבגרות כרגע"

"אז מה אתה עושה פה בבית ספר?"

"אני עדיין צריך לשהות פה. חלק מהזמן אני מעביר כאן ולפעמים אני פשוט הולך הביתה".

"ומה אתה חושב על זה? אני מניח שהיית שמח לקבל תוספת של שעות עבור כיתה שאתה מלמד לפני בגרות"

"זה לא בדיוק ככה. אנגלית זו שפה, לא לומדים במכה לפני בגרות. זה לא היסטוריה או ספרות שאפשר לעשות מרתון. בלימוד אנגלית, בלימוד שפה, חייב להיות אלמנט של קביעות. בלי ההמשכיות הלימוד לא שווה כלום."

"ומה בית ספר חושב על זה?"

משך כתפיו, כיווץ שפתיו, חייך חיוך נוגה.

"זה מה יש".

***

אווירת סוף שנה. אם אתה אחד מהמורים אשר מגיש לבגרות ביוני, נידונת להתקוטט על שעות עם שאר המורים, מגרד מה שאתה יכול עבור התלמידים שלך.  לעומת זאת, אם הגשת לבגרות במאי, או בחורף, או אתה בכלל מלמד כיתות שאינן ניגשות לבגרות באותה שנה, אתה יכול לצאת לפנסיה מוקדמת ולהתחיל לתכנן את תוכניות הקיץ שלך. לצוף על פני ים סוף? לארוז פקלאותיך ולטייל ברחבי הארץ? לצאת למסע בהרי גיאורגיה? הכל אתה יכול בחופש הגדול. ואם אתה מורה במשרד החינוך אז יש לך חודש שלם להרהר בכך.

המערכת משדרת מסר והתלמידים מבינים אותו היטב.  משחקים, משחקים, וכשיש בגרויות עוטים את פרצוף המשחק ויוצאים לקרב. אחרי חג האפיקומנים, אם אתה לא מגיש לבגרות אתה אבק.

השבוע הגעתי ללמד, חמוש בתוכנית – לכבד את אווירת סוף השנה אך לא לוותר על ההזדמנות להכין אותם לאחת המשימות שלהם במקצוע לשנה הבאה.  התלמידים שלי היו אמורים להמשיך עבודת חקר שהתחילו בחדר המחשבים הממוזג.  בעוד אני פוסע במסדרונות הכלא הצרים, הגיחה רכזת השכבה, ורד, מן הצללים. "השיעור שלך מבוטל". הודיעה, "תוכל להיכנס לי'4 במקום?".

מופתע-אך-לא-מופתע, כן התרגלתי כבר להנחתות האלו, ניסיתי לברר מה קרה.

"מעכשיו ועד סוף השנה השיעורים שלך עם הכיתה הזו מבוטלים".

"מה?!"

"הכיתה הזו היא כיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל. האירוניה.), ועל כך היא מקבלת תקציבים מיוחדים מאגף שח"ר (שירותי רווחה וחינוך. בירוקרטיה כלשהי שאחראית כביכול לקידום אוכלוסיות חלשות) במשרד החינוך."

"אוקיי, זה עדיין לא מסביר לי למה השיעורים שלי מבוטלים"

"קיבלנו הודעה מאגף שח"ר שהכיתה הזו צריכה לגשת לשאלון 803 עוד שבועיים וחצי"

"ולא ידעתם על זה עד עכשיו?"

"לא"

"אז אתם הולכים להגיש את הכיתה הזו לשאלון בגרות אשר הם לא למדו אליו מעולם. עוד שבועיים וחצי. בזמן שהם לומדים לעוד מספר בגרויות בו זמנית. בגלל שאגף שח"ר אמר". אמרתי בחיוך שחשף סט שיניים מלא.

"כן. בגלל זה אנחנו לוקחים כמה שיותר שעות מכל המורים"

"טוב. אז לאן רצית שאני אלך בדיוק?"

"לי'4. לקחנו להם את המורה למתמטיקה שלהם אז אין שם אף אחד. תלמד אותם אזרחות."

"ללמד אותם אזרחות? לעשות להם שיעור אזרחות ראשון, בלי שום קשר לכלום, בלי שהכנתי כלום, חודש לפני סוף הלימודים?"

"כן." היא הסתכלה עליי, לא מבינה את הפליאה שלי, ועונה בפליאה משל עצמה. "אתה צריך ספר?"

טיפסתי לי4, דפקתי על הדלת ברכות, ונכנסתי לכיתה. שישים עיניים כוונו אליי במכה.  הסתכלתי על שולחן המורה, שם ישבה מורה אחרת. "את מלמדת כאן?" שאלתי. "כן" ענתה בבהירות. "אבל אמרו לי להיכנס לכאן". זכיתי בתגובה למבט. כולנו בבית הספר מכירים את המבט. המבט אומר – גם אנחנו היינו שם. המבט אומר – אותו החרא, יום אחר.

חזרתי לחדר המורים שם ישבה ורד. ניגשתי בזהירות. "יש מורה בי'4".

"באמת" סיננה את המילה בטון חסר אמפתיה.

"אז תכנס לי'5".  איך היא הספיקה לענות כל כך מהר?  "כנס לשם. למד אותם היסטוריה".

"אבל אני מורה לאזרחות"

"נו, תלמד אותם היסטוריה יש להם חוברות".

נכנסנו יחד לכיתה.  התלמידים קמו כאחד ועמדו כמו חיילים טובים במסדר.  אני בטוח שיש מקומות בהם המנהג הזה מקובל,  צפון קוריאה למשל, ועדיין אני חש בחילה קלה שמורים נאלצים לנקוט בטקטיקות אימה כדי לשרוד את היום.  "תוציאו חוברות" , קראה במעין צווחת קרב סמוראית. "יש להם בגרות עוד שבועיים", אמרה תוך כדי ששברה את מבטה אליי. "תחזרו על החומר".

הרכזת יצאה מהכיתה והשאירה אותי עם הכיתה הזרה. לקחתי חוברת מאחד התלמידים ושאלתי אותם על מה הם רוצים לחזור.  מישהו צעק הרצל; טוב, הרצל שיהיה.  הסתכלתי על החומר, כתבתי להם שאלה על החומר.  התחלתי לעבור בין התלמידים ובמהרה שמתי לב שאווירת האימה שהייתה מקודם התפוגגה, והתלמידים לא מתכוונים לחזור על החומר.  כמו חול ים שנוזל בין האצבעות, כך התלמידים חזרו לעיסוקיהם.  משום מה זה הרגיז אותי.  משום מה עצבן אותי שהכיתה הזרה הזו מתעלמת מהשאלה שכתבתי על הלוח והבקשה של ורד לחזור על החומר.  בכל זאת, בגרות.  זיהיתי מספר גורמים מפריעים בכיתה וביקשתי מהם להפסיק. כשלא נענו לי, יצאתי אל ורד שלימדה בכיתה סמוכה. "נתתי להם שאלה אך מספר תלמידים שם לא לומדים ומפריעים לשאר. אני אפילו לא יודע איך קוראים להם. מה אתה רוצה שאני אעשה איתם?"

"מי שלא רוצה לחזור שלא יחזור".  זה מה שהיא אמרה, תוך כדי שטרקה לי את הדלת בפרצוף.  אך זה לא מה שהיא באמת התכוונה אליו, וכמו המבט אשר למדתי להכיר, גם את העיניים המתגלגלות קלות למדתי להכיר. אלו עיניים שבאות לומר דבר אחד פשוט.  לא אכפת לי. מעולם לא היה אכפת לי. אם אי פעם חשבת שאכפת לי – אז זו רק הייתה העמדת פנים ארעית. תעזוב אותי בשקט. תעשה מה שאתה רוצה.

חזרתי לכיתה. ישבתי בשולחן המורה, אדיש. סוף שנה. עכשיו נזכרת להתמרמר? תחשוב על החופש הגדול. הכל אפשרי בחופש הגדול. אם נעמי שמר אמרה זאת אז זה בטוח נכון.  צלצול. שאלתי את הכיתה מה יש להם עכשיו והם ענו שיש מתמטיקה.  בדיוק נכנסה הרכזת לכיתה. "מה יש לכם עכשיו". מתמטיקה, חזרו שוב.

* * *

בחזרה לחדר המורים. אני נכנס ואני שומע מישהי אומרת את שמי אך לא קוראת לי. אני מתקרב ורואה את לאה המזכירה האדמיניסטרטיבית אומרת שאני נמצא כעת בי'5.  עמדתי מאחוריה וחייכתי.

"אז איפה אני נמצא כרגע?" עניתי בחכמולוגיות מיותרת.

"אתה לא בי5?"

"כמו שאת רואה, לא. הם אמרו לי ולורד שיש להם מתמטיקה". תוך כדי שפלטתי את המילים ראיתי אותה מנענעת את ראשה לצדדים ומגניבה חיוך קטן.  פירשתי בקלות את שפת הגוף.

"הם עבדו על שנינו? מרשים".

לא הספקתי להתרווח בכסא בו התיישבתי ואף לא למתוח את רגליי ולאה כבר ספק ביקשה ספק ציוותה עליי להיכנס לט6. אפילו לא התעניינתי הפעם.  גררתי את עצמי מחוץ לחדר המורים והתחלתי לטפס, בפעם השלישית היום, לכיתה שאני לא מכיר. החלטתי שלפני שאכנס לכיתה אעבור אצל כיתת האזרחות שנשדדה ממני ואאחל להם בהצלחה.

התקרבתי לעבר הכיתה וראיתי שהדלת פתוחה למחצה. הצצתי ומחזה מוזר למדי התגלה בפני עיניי.  בכיתה היו ארבעה תלמידים בלבד, והמורה לספרות היא זו שעמדה מולם. "מה את עושה כאן?" ניסיתי בחוסר הצלחה להסוות עד כמה אני המום. "ביקשו ממני להיכנס." היא ענתה.

איך לא ניחשתי זאת לבד.

אמרתי כל טוב והלכתי משם.  מה מצפה לי כעת? אני אפתח את הכיתה ואגלה כיתה רדופת שדים ופיות/לפרקונים קסומים/מסיבת קוקטייל עם מוזיקה של פעם? המנהל והמפקחת ירקדו את הצ'ה-צ'ה? חזרתי לגרם המדרגות והגעתי למסדרון של שכבת ט'.  כל המסדרונות בבית הספר הזה נראים זהה. כולם באותו צבע בית חולים דהוי ומדכא.

פתחתי את הכיתה ואיך לא, היו שם רק שלוש תלמידות. חייכתי, לא בפעם הראשונה היום. הם הסתכלו אליי בעניין מועט. "היי, ביקשו ממני להיכנס לכיתה שלכם. איפה הכיתה שלכם?".

"הם בפרויקט טוב"

"מה זה פרויקט טוב"

"זה פרויקט טוב"

"מה זה אומר שזה פרויקט טוב. מה טוב בו?"

"לא, זה פרויקט טו"ב".

"אוקי. מה זה פרויקט טו"ב?"

"אין לנו מושג".

בהערת שוליים, פרוייקט טו"ב הוא פרוייקט שהמטרה שלו להגדיל את מספר התלמידים שמסיימים את התיכון עם תעודת בגרות. כלומר, לעשות את מה שמערכת החינוך אמורה לעשות.  זה פרויקט שמערכת החינוך מפעילה שאמור למלא את התפקיד של מערכת החינוך. אם תהיו בשקט תשמעו בת צחוק של מדען בכותונת משוגעים.  נשענתי על אחד השולחנות וגירדתי בפדחת שלי, מנסה לפענח מה לעשות עם עצמי.  אני צריך בכל מקרה לבדוק מיילים ויש לי את המפתחות לחדר המחשבים. לפעמים אחד ועוד אחד זה באמת שתים.

"רוצות ללכת לחדר מחשבים?" הצעתי.

"כן!" ועיניהן נפערו באושר.

תוך כדי שאנו הולכים לחדר המחשבים, חדתי להם חידה –

"אתן בשעשועון. כמו עשינו עסק אם אתן זוכרות. יש שלוש דלתות. המנחה אומר לכם שמאחורי אחת מהן יש אוטו, ומאחורי השתיים האחרות עז. אם תבחרו את הדלת שמאחוריה יש מכונית אז תזכו בה. אם תבחרו באחת מן השתיים האחרות, לא תזכו בדבר.

בחרתן את דלת מספר 1. אחרי שבחרתם בה, המנחה אומר לכם שהאוטו בטוח לא נמצא מאחורי דלת 3, ושואל אתכן אם תרצו להחליף את הבחירה שלכן לדלת מספר 2, או להישאר עם הבחירה המקורית שלכן. מה תעשו? מה יתן לכן יותר סיכויים לפתוח את הדלת ולמצוא שם אוטו חדש ונוצץ ולא עז?"

בזמן שאני מגולל את חידת השעשועון הגענו למעבדת המחשבים. הבנות חשבו על החידה והתיישבו כל אחת מול מחשב. גם אני.  המחשבים נדלקו ואור בקע מן המסך. לאחר שניות ספורות מערכת ההפעלה עלתה ומיד לאחר מכן שולחן העבודה.

"המורה, האינטרנט לא עובד".

כמה מפתיע. למה ציפיתי שמשהו פה ילך כשורה?

***

הקהל הריע בטירוף. אורות צבעוניים השתוללו לכל עבר באולפן. דוגמנית כושלת בתלבושת צעקנית וחושפת טפחיים חצתה את הבמה בצעדי רדיפה, נושאת שלט שכתוב עליו – מחיאות כפיים!

"חזרנו מהפסקת הפרסומות ועכשיו נחשוף מה נמצא מאחורי הדלת שבחרת", המנחה צעק לי באוזן למרות שעמדתי במרחק של לא יותר מכמה סנטימטרים ספורים ממנו. "אתה מתרגש?". כן כן, אני מתרגש, נו, תראה כבר מה יש מאחורי הדלת. "קהל נכבד, באולפן ובבית, בואו נחשוף מה מסתתר מאחורי הדלת בה בחרת!"

יש שם עז.

המפקחת זהבה ושלושת הערבים – שיעור בדמוקרטיה מתגוננת

לפעמים יש רגעים בחיים שכשהם מתרחשים, אתה מרגיש שהם טובים מדי מכדי להיות אמיתיים. שהם מוסרטים. שמישהו צוחק עלייך ויהודה ברקן הולך לצוץ כל רגע ולצעוק "זה לא גברת, זה אדון". בכיתה יש רגעים לעתים, בהם אתה מרגיש שסיטואציה מסויימת היא אבסורדית מדי מכדי להיות אמיתית, או סטריאוטיפית מדי כדי לקחת ברצינות. המציאות נוטה להיות כה אפרורית ושגרתית כך שכשאירועים יוצאי דופן מתהווים מול עינייך המשתהות, כל מה שנותר הוא רק לבהות בחיוך סתום.

אף אחד לא מכין אותנו לאירועים חריגים, לשבר שיחה שתשמע מהצד ותערער את עולמך, לפרץ אלימות בלתי נשלט, לתגובה לה לא ציפית.  כך אנו, מחנכים, מגיבים ספונטנית לאירועים כאלו. הכנה תיאורטית, הכנה פסיכולוגית, גיבוש אידיאולוגיה ותפיסת עולם, כל אלו עוזרים לנו להיות מוכנים בבוא העת.  אך באותה שנייה בה המציאות הופכת לאולפן ואפשר לראות את כל העובדים על הסט, את נערת המים ושולחן הקייטרינג, כשזה טוב מדי כדי להיות אמיתי, אז אנו מופשטים מכל מה שלמדנו ואנו נותרים עירומים עם האינסטינקטים שלנו.

***

השבוע נערך לי שיעור צפייה. שבועיים לפני כן קיבלתי הודעה על כך והתבקשתי להיערך ולשלוח את תוכנית השיעור שלי מראש. שבוע לפני היום הגדול, התעוררתי באחד הבקרים ובצד השני הייתה אותה מפקחת אזורית של מקצוע האזרחות, אשר הייתה אמורה לבוא לצפות בי.

"שלום דורי, אני נמצאת בבית ספר עבור שיעור הצפייה שלך אך אינך כאן". אמרה בקול מורתי, חמאתי ונוזף.

בלבול, תמיהה, עצבים.

"מה? שיעור צפייה היום?!" עניתי, תוך כדי שאני הודף את קורי העכביש של השינה ממני ומדדה לעבר המחשב הנייד.

ג'ימייל, תטען כבר. יומן.

"היי, רשום לי פה שזה שבוע הבא, אני רואה את ההודעה שהמזכירה שלחה לי. הם אמרו לך שזה היום?"

שקט.

"האם תוכל להגיע לכאן?"

"אני מצטער, אבל אני לא חושב שאני אספיק"

"טוב, בסדר. להתראות".

אז ההקדמה לשיעור הצפייה שלי כבר החלה ברגל שמאל, בחסות הכאוס הרגיל של בית הספר. כבר התרגלתי לדברים יותר מוזרים. למשל אותו יום, שבועיים לפני בחינת הבגרות בחורף, בו נכנסה המורה לספרות לכיתה שלי והתחננה שאני אתן לה את השיעור שלי. "לא!" היא קראה בקול רוגז, "אני צריכה אותם יותר ממך". מול התלמידות שלי. מול התלמידות היא פתחה מעין מלחמת התשה מתחנחנת כדי לגרד עוד שעת ספרות.

או למשל היום בו הגעתי לבית הספר וגיליתי שכל השכבה הלכה לצו ראשון ואף אחד לא טרח להודיע לי על כך.

שאלתי את המנהלת הפדגוגית אם שיעור הצפייה אכן הולך להתרחש וקיבלתי תשובה מאוד עמומה. "אם הוא צריך להתקיים הוא יתקיים". אל תתחייב אף פעם לכלום. אל תפריח הבטחות חינוכיות. תזכור, כישלון הוא רק תוצאה יחסית לרף ציפיות שאתה בונה. אז אולי השיעור יתקיים, ואולי לא. בכלל, היצמדות למאגיה ומיסטיקה מוערכת מאוד בין כותלי בית הספר. אני בטוח שיקבלו זאת בחיוב כאשר אתחיל לתלות פקעות שום ולמלמל כשפים בניב לא מוכר. "שום דבר לא עוזר, אולי זה יעזור", אני כבר יכול לשמוע את המילים נהגות בהנהון וטון מצקצק.

ומה הערך של שיעור הצפייה? מפקח/מנהלת/מורה נכנסים לכיתה שאינם מכירים, צופים במורה שאינם מכירים, מעריכים דינמיקות שהופכות אוטומטית למזויפות לחלוטין עקב הנוכחות הזרה, ומעניקים ציון לתוכנית שיעור יחידה ובודדה, מבלי להתעניין לרגע בתוכנית ארוכת הטווח של המורה בכיתה. קשה לאמוד עבודה של מורה, אבל אין ספק שמשרד החינוך לעולם לא יתייאש בניסיון לכך.

כבר הספקתי בעבר לחוות שיעור צפייה. אז אפילו לא קיבלתי אזהרה מראש, והמפקחת האזורית פשוט הופיעה במפתן דלת כיתתי. מופתע אך אדיש, קיבלתי אותה. צפה לבלתי צפוי, זוהי המנטרה. השיעור בו היא צפתה היה למזלי שיעור ללא דופי. זה היה בזמן הכנה לבגרות, והכיתה עבדה בשקדנות. בסוף השיעור שוחחנו בקצרה בחדר המורים.

"אתה צריך להכתיב להם תשובות על הלוח". קבעה בפסקנות.

"אבל זה לא יעזור להם. התשובה תלויה לחלוטין בקטע אותו הם מקבלים. התשובה תשתנה תמיד כי הקטע תמיד משתנה. יותר חשוב שהם ילמדו כיצד מנמקים" ג'אב, קרוס, נוקאאוט.

"הילדים האלו לא מסוגלים לעשות דברים כאלו"

עיניים מתכווצות בחוסר הבנה המלווה בשמץ של הבנה ובהעדפה לנסות לא להבין.

היא לא ויתרה והמשיכה, "הילדים האלו לא מסוגלים לענות על שאלות כמו התלמידים באוהל שם"

בלית ברירה התגוננתי. "זה לא משנה. אין לי ברירה. אני יכול לנסות להכין אותם הכי טוב שאני יכול ולעזור להם לפתח מיומנויות של נימוק ויישום. אני יכול להכתיב להם תשובות עד מחר, אין לזה שום משמעות".

השיחה המשיכה בצורה מעגלית עוד מספר דקות, ובסופה הבטחתי להכתיב להם תשובות. לא הבטחתי לקיים.

***

חוק מרפי, או אחד מהם לפחות, גורס שאם משהו יכול להתקלקל – הוא יתקלקל. ואם יש זמן שהוא לא צריך להתקלקל בו – אז דווקא אז הוא יתקלקל. אז כמובן, דווקא בבוקר שיעור הצפייה שלי, הרכבת החליטה לאחר משמעותית. הגעתי לכיתה באיחור של שבע וחצי דקות. עבור מורים רבים, שבע דקות וחצי לאחר הצלצול זה הזמן להיכנס לכיתה. אך אנו עוסקים כרגע בשיעור צפייה. בפנטזיה האימבצילית של משרד החינוך. בהזיה הזו שיעורים מתחילים בזמן, התלמידים יושבים מהוגנים, והמורים מלמדים על פי תוכנית השיעור המנומקת.

נכנסתי לכיתה, והכיתה כולה החלה למחוא כפיים. אלו לא היו מחיאות כפיים של זלזול, או מחיאות כפיים של בוא-נרעיש, אלא מחיאות כפיים של הערכה. מגיע באיחור לשיעור הצפייה שלו? צוחק על המערכת? אחד משלנו. אחד משלנו. הנחתי את התיק על הכיסא שליד שולחן המורה. שלפתי את מחברת הכיתה שלי ואת החומרים לשיעור. ואז זה קרה.

גבירותיי ורבותיי, תחזיקו חזק. אנחנו הולכים להמריא.

בזמן שאני מסדר את החומרים על השולחן, מנגב את אגלי הזיעה ממצחי ויונק את אדי המזגן הקרירים והמתוקים, השיחה הבאה פשוט התרחשה מולי ומול הכיתה. אקספוזיציה: בכיתה שלי יש מספר תלמידות ערביות, והמפקחת האזורית התיישבה לה מאחורי שתים מהן.

"אני מבקשת שלא תדברו בערבית" המפקחת האזורית זרקה את הפצצה.

הכיתה נאלמה בין רגע. צמרמורת. זיעה קרה.

"מה?" אחת התלמידות ענתה, בטון שמהול בכעס ועצב. "למה שאני לא אדבר בערבית?"

"אני מבקשת שלא תדברו בערבית בכיתה", פסקה בצדקנות.

"למה שלא נדבר בערבית? זה דמוקרטיה, מותר לי לדבר באיזה שפה שאני רוצה." לא פראיירית, לא תוריד את הראש מול סמכות, ענתה מבלי למצמץ.

"אתן לא יכולות להתחבא מאחורי דמוקרטיה כל פעם שנוח לכם".

לא כשנוח, רק שבאים לרמוס את הזכויות שלנו כמיעוט.

המום, משועשע, זועם, אסיר-תודה על כך שניתנה לי הזדמנות להיחשף לגזענות המכוערת של המערכת, עמדתי שם. התלמידות הסבו את מבטן אליי ושאלו "המורה, מפריע לך שאנחנו מדברות בערבית?".

עירום. בלי תורות פדגוגיות, בלי רעיונות גדולים. כל מה שנותר זה רק הרפלקס.

"אתן יכולות לדבר באיזה שפה שאתן רוצות, כל עוד אתן לא עושות זאת בזמן שאני מדבר". הבטתי בהן ישירות, בלי להתחמק, בלי להסס. לא הייתה לי אפשרות להגיב אחרת. גם אם הייתי רוצה לשחק את המשחק של המפקחת האזורית, אני חושב שהלשון שלי הייתה נתקעת בחך, השיניים היו חורקות, גומות החן היו מתפוצצות והייתי מחליק אחורה כמו בסצנת סלפסטיק טיפוסית.

בזווית של העין קלטתי את התגובה של המפקחת אזורית. כרוניקה של אכזבה ידועה מראש. "לא ציפיתי ממנו ליותר", עינייה זעקו. "האח!, שמישהו ישלוף כבר את הסכין מהגב שלי", אפה נחר. בסוף השיעור היא ברחה לפני שהספקתי להחליף מילה איתה, ולא שמעתי ממנה מאז. אולי היא הרהרה שוב במעשיה והחליטה שתסגור איתי חשבון בפעם אחרת, וכרגע עדיף לא לפתוח את תיבת השרצים הזו. אולי זה יבוא עליי כמו מפולת שלג עוד מספר שבועות. אולי זה לא הזיז לה את הקצה של הציפורן, בדומה ליחס הרגיל שלה לעבודה החינוכית, והיא תמשיך להפליג על כנפי האינרציה עד הפרישה המיוחלת.

אומרים – תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולי לשנותם, האומץ לשנות את אשר ביכולתי, והתבונה להבחין בין השניים. אני אקבל בשלווה את רשפי הגיהנום שעלולים לנשוב לעברי. לא מתוך רצון מאוס להיות קדוש מעונה. מתוך הבנה שלא היתה לי אפשרות אחרת. לא פעלתי בצורה חתרנית במחשבה תחילה. עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות בתוך הסיטואציה. לפעמים מורים, ובני אדם, הם כמו בצל – מקלפים קליפה אחר קליפה ובסוף אין כלום. לפעמים מקלפים ומוצאים שם משהו יותר שימושי.

***

בימים שחלפו מאז אותו אירוע יצא לי להרהר לא מעט בבוקר ההוא. ניסיתי להבין את המציאות החברתית והפסיכולוגית שהובילה את המפקחת האזורית להשיל את כל היומרות הליברליות וכללי ההתנהגות המקובלים. ברצוני היה להימנע מהכללות והפשטות ולשאול את השאלה הישירה ביותר –  מדוע בחרה המפקחת האזורית לבקש משתי תלמידות לא להשתמש בשפה הערבית בכיתה?

ככל הנראה, מאותה סיבה שאחראית משמרת טורחת להעיר למלצרים על כיוון ניגוב הכוס ומפקד מעיר על כפתור פתוח בכיס החולצה – ביסוס יחסי כוח היררכיים המאפיינים חברה לא שיוויונית.  לצערי, רוב האנשים התחנכו להאמין שהדרך היחידה לארגן מערכות היא על ידי כל מיני בוסים סמכותניים בעלי שררה.  התפיסה שאומרת שמורה טוב הוא מורה ששולט בכיתה שלו, היא תפיסה אשר נפוצה אצל כל המחנכים כולל אצל מרבית אלו שרואים את עצמם כמחנכים מתקדמים.  בחדרי המורים ממהרים לקדם מורים חדשים ולהזכיר להם שהתלמידים ( חיילים, עובדים ) זוממים לבחון את כוחם, ומוטב להם להשאיר במכללה את כל התפיסות היפות שלהם.  במקרה שלנו, אל אידיאל השליטה התווסף גם איום לא קונוונציונאלי.  שפה זרה שברוב בורותה אין היא מבינה ולפיכך מבטלת את כל יחסי הכוח בינה לבינם.

אבל, אין ספק שהסיפור אינו מתמצה בביקורת כללית על העתקת יחסי עבודה בחברה קפיטליסטית אל שאר מסגרות החיים. העובדה שהמפקחת ביקשה מהתלמידות לא לדבר בערבית, נותרה החלק הבשרני בסיפור שלנו.  מפקחת אזורית של מקצוע האזרחות, המפקחת הארצית לשעבר, שוכחת את כל חומר הלימוד אשר על הוראתו היא מפקחת. איזה אבסורד.  זכויות מיעוט? חופש הביטוי? מעמד החברה הערבית בישראל? כל ג'יבריש ליברלי שאני יכול לחשוב עליו הוא מספיק כדי לקבור הצעה כזו לנצח נצחים.

המקפחת האזורית לא רק ביקשה לשים על מיוט לרגע את הזהות של התלמידות הערביות. זו הייתה הבלחה שמאחוריה עומדת אג'נדה הרבה יותר קשה. היא הולכת בערך כך – אנחנו לא רוצים שתיטמעו בחברה הישראלית, אנחנו לא רוצים לראות אתכם שומרים על הזהות שלכם ובו זמנית מוצאים את המקום בו אתם יכולים להשתלב יחד עם ישראלים. אנחנו לא רוצים לראות אתכם. אנחנו רוצים שתחזרו לשכונה המסריחה שלכם, לכפר המסריח שלכם, ולא תצאו משם. בית ספר מעורב? זה ליפי נפש.

תקלטו את זה כבר, אתם פה על זמן שאול.

***

בסוף השיעור עם המפקחת שוחחתי עם שתי התלמידות. לא במפתיע, הן הביעו זעם ותסכול. הן לא הצליחו להבין כיצד המפקחת, מכל האנשים בעולם, מרשה לעצמה לחשוף את הגזענות שלה. שאלתי אותן אם הן רוצות לעשות משהו בנידון, והן פילבלו בעיניהן. "מה אני אעשה, אשלח מכתב? אתה חושב שלמישהו יהיה אכפת, שמשהו ישתנה?", ענתה זו שישבה בימין. אמרתי להן בכנות, שלא יטפחו אשליות בכך שתלונה או מכתב ישנו משהו, אך גם הם לא יעשו דברים גרועים יותר. "מה יש לכן להפסיד", תהיתי בקול רם.

"אני לא יודעת", ענתה הפעם זו שישבה בשמאל. "תכלס, גם המנהל אמר לנו את זה פעם".

בולבולונים מבולבלים – חינוך שחור אפור לבן

יש לי פיצול אישיות. אני מתחיל את יום העבודה שלי בלוד, נכנס לכיתה, ומלמד שעתיים. השעתיים האלו יכולות להיות משמעותיות יותר או פחות, לעייף אותי או לעורר אותי, לעבור ביעף או בעצלתיים. כך או כך, השעתיים האלו כולן יהיו "מרמנת". מרמנת היא המעביד שלי, או ליתר דיוק, אחד המעבידים שלי. בשעה השלישית והרביעית ביום ג' אני חובש את כובע המרמנת שלי, הכובע המופרט ונטול והזכויות שלי אך עם הפדיון השעתי הגבוה, ועושה את מה שאני אמור לעשות אי שם בכיתה.

צלצול. אני נכנס לחדר המורים. אני נכנס לחדר המורים ומיד אני רוצה לצאת משם, כי את מספר דקות המנוחה שלי אני רוצה להעביר הרחק מזמזום הרקע הבלתי נסבל אשר נוצר כשדוחסים יותר מדי עובדים במרחב סגור. וזה לא סתם זמזום. בכיתה יש לעתים זמזום. חדר מורים זה הכוורת.

אז אני נכנס, מכין קפה, אומר שלום לרכזת, או למחנכת, מחליק כיף למורה הרוסי לאנגלית, לעובדת הקבלן ששוטפת את הכוסות של הצוות, ויוצא החוצה. באותן שניות מתרחש מאורע קוסמי. קרע ברצף הזמן-חלל. אני ממצמץ, ובהרף העולם בו צפיתי מתחת לכובע המרמנת שלי מתחלף ונצבע בצבעים האחרים. תמה ההעסקה שלי במרמנת, ואני מתחיל לדפוק שעון כעובד אורט.

מכיוון שבית הספר לא הצליח למצוא מספיק שעות עבורי דרך התעריף הגבוה של מרמנת, הוא החל להעסיק אותי בו זמנית דרך תוכנית התגבור של המוסד עצמו. בתכנית זו משלמים לי כמעט 50% פחות, אך עם כמה זכויות עודפות. את השכר מרכזות שתי עובדות שונות, אחת אחראית על פרוייקטים חיצוניים והשנייה על האדמיניסטרציה של בית הספר עצמו. אחת לא יודעת מה השנייה עושה ועל אלו שעות אני מדווח ומתי. כאוס מוחלט בחסות משרד החינוך.

אז נכנסתי לשעתיים נוספות, הפעם תחת הכובע הקצת יותר מאכזב. נו, טוב, אני כבר כאן. תוך כדי שאני מנסה לסלק את המחשבה שאם משלמים לי 50% פחות אין סיבה שאתאמץ ביותר מ-50%, אני ממשיך ללמד כיתה אחרת. אני ממשיך לעבוד איתן בקבוצות, ואני אומר לעצמי שהם בסוף יתרגלו לזה. שכל שנייה בה אני מסרב ללמד אותם פרונטלית ונותן להם חופש לעבוד לבד הופכת אותי למורה מאושר יותר.

גם השיעור הזה נגמר בסופו של דבר, ובהפסקה זו חדר המורים כבר שומם למחצה מכיוון שסוף היום, והצוות הולך לאן שהוא הולך בתום יום העבודה. אך אני נשאר. אני ועוד כמה מורים חסרי מזל. חלקם מלמדים עד שעות אחר הצהריים כי מישהו החליט שזה נכון שתלמידים ילמדו עייפים ורעבים עד שעה ארבע. חלקם נשארים בשביל בירוקרטיה כזו או אחרת – פגישה, טלפון, בדיקת מבחנים ועבודות. ואחרונים חביבים הם מלקטי הפירורים. אוכלי הנבלות. המתגברים. אנו מזהים אחד את השני עם הקריצה המיוחדת שלנו. הם מלמדים אותנו את הקריצה במכון הפסיכיאטרי שם החלו את תהליך הפיצול.

***

הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת באותו יום קייצי בו הגה המדען המטורף את הרעיון. היה זה יום בו החום הבלתי נסבל והלחות המעיקה היו בלתי נסבלים ומעיקים בדיוק כפי שניתן לצפות. מוקד ההזמנות של לפחות שתי חברות התקנת ותיקון מזגנים קרסו באותו יום. אך בתוך המעבדה לא היה ניתן לחוש את האוויר המהביל שבחוץ. האקלים היה סתווי בפנים, והמשתתפים במצגת היו סקרנים במידת מה, ומשועממים בערך באותה מידה.

"במקום להעסיק שלושה מורים במסגרת אחת", אמר המדען המטורף, תוך כדי שהוא מחכך את ידיו בגסות. "אנו נעסיק מורה אחד בשלוש מסגרות. כך, נוכל להגביר את היעילות של המורה הממוצעת ב50 מגהרץ ולנצל את תפוקה האנרגיה שלה בצורה אופטימלית". מנהל משרד החינוך, סגנית מנהל משרד החינוך והמשנה לסגנית מנהל משרד החינוך הסתכלו אחד על השני בתדהמה, ואז הפנו את מבטיהם החשדניים אל המדען.

"אבל איך זה יכול להיות?" הטיח סגן המנהל במדען, והמשנה לסגן הנהן בהסכמה. הוא למעשה הנהן כל כך חזק שכל הנוכחים חששו לרגע שהראש שלו ינתק מהצוואר, כמו מתקן פֶז פגום, ויצנח לרצפה.

"זה מאוד פשוט" השיב המטורף שהוא גם מדען. אף אחד מהנוכחים לא היה בטוח לחלוטין שאכן מדובר במדען, אך הוא לבש חלוק לבן, ובתשעים אחוז מהמקרים זה מספיק כדי לשכנע כל עובר אורח מקרי שלובש החלוק הוא אכן מי שהוא טוען שהוא. "זה מאוד פשוט, כי זה חסר הגיון לחלוטין. המערכת הזו ניזונה מחוסר הגיון. אם נתחיל להעסיק מורים בצורה הגיונית, נתגמל אותם לפי מה שהם ראויים לו, ואף נדאג להם להכשרה ולליווי ראויים, הם יהיו בעמדה בה הם יכולים לבצע את העבודה שלהם. כך, התלמידים יחוו חוויות חיוביות בבית הספר, ובשנייה שהם יצאו מהגולם שלהם הם יגלו שהם זחל שדורכים עליו ולא פרפר חופשי ושמח. רע, רע מאוד זה יהיה. אף אחד לא אוהב שדורכים עליו. אם כך, ובהתאם למה שאתם תמיד מבקשים ממני – פתרונות שיהפכו את התלמידים לצייתנים יותר ומוכנים לעולם האמיתי בו הם בשר תותחים ושתי ידיים עובדות, הנה השלב הבא באבולוציה החינוכית. לשם כך אנחנו צריכים מורים שיעבירו את המסר הזה בלי לדעת שזה המסר שהם צריכים להעביר. איזו דרך יכולה להיות יותר טובה מאשר לפצל אותם? אנחנו נבלבל אותם כהוגן והם יגיעו ככה, בולבולונים מבולבלים, לכיתות. ועוד נשלם להם פחות על זה."

המנהל, סגנית מנהל, המשנה לסגנית המנהל, וסגן השר שבדיוק נכנס, עטוף בריחות עמבה מעודנים, חייכו למשמע ההסבר. האיש המוזר עם החלוק הלבן הבין יותר טוב מהם את העבודה שלהם, וניסח זאת בצורה כה רהוטה. אך דבר אחד המשיך להציק למנהל משרד החינוך. הוא הניח את תיק-מזוודת המנהלים שלו בצד, פסע מספר צעדים קדימה, הסתכל למדען עמוק עמוק בנימים שבלבן של העין ואמר בביטחון, "אבל איך נצליח לגרום למורות להסכים לפיצול? זה בטח כואב, ואם לא כואב אז לפחות לא נעים. הם ישבתו לנו ואז כל התוכניות המבריקות האלו ירדו לטמיון." מאוד מרוצה הוא היה מכך שהגה את השאלה החכמה שלו. המשנה לסגנית שוב הנהן בצורה מעוררת חשש, והקבוצה לא הצליחה להחליט אם יש לו בעיה בחוליות הצוואר או שהוא פשוט אידיוט.

"אתה צודק לחלוטין. אנחנו לא נצליח לכפות את הפיצול על המורות הנוכחיות. אבל אולי נצליח, מבלי שהם ישימו לב, מבלי שאף אחד ישים לב, לפצל את כל המורים החדשים. לפני שהם מספיקים להתאגד ולעשות לנו בעיות."

שקט השתרר בחדר. הסכמה והבנה התפשטה בין כולם ולא נותר עוד דבר להוסיף.

***

אני לא זוכר את הפיצול שלי בפרטים רבים. זה לא קרה בפעם אחת, אלא בהדרגתיות. את התקנים שמשרד החינוך מעביר לבתי ספר להעסקה של מורים הם מעבירים למורים קיימים כסוג של קידום, או בונוס, או שחיתות. כל מקרה לגופו. הכיתות צריכות לקבל מספר שעות מקצוע שבועיות במשך שנה, ואותן שעות מוקצות וממומנות על ידי משרד החינוך. אך הן לפעמים הופכות להיות פיקטיביות, ומתווספות לתלוש או תלושים של מורים אחרים שאינם מלמדים את אותם שעות. כך, שעות רבות במערכת ממולאות על ידי פרוייקטים חיצוניים כמו מרמנת, או פנימיים כמו של בית הספר, והתגבור עובר לידיים של עמותות, פרוייקטים, בני שירות לאומי, מורות-חיילות ומורים פרטיים. שעות תגבור שגם להן, לרוב, יש תקן ותקציב עבור בית הספר, אך אינן מתורגמות לשעות לימוד אלא לגחמה כזו או אחרת של המערכת.

הצלצול הלם באוזניי בפעם המי-יודע-כמה היום. ההפסקה נגמרה והמשכתי לספרייה, שם אני מתגבר יחד עם מספר מורים חדשים ומפוצלים קבוצה של ילדים אתיופים ובוכאריים. למה אתיופים ובוכאריים ולא מרוקאים וקווקזים? איני יודע. אולי מדובר בעוד מדיניות שנהגתה באיזו מעבדה של פסיכופת בחלוק לבן. נעים לנו מאוד במרחב הממוזג ורחב הידיים של הספרייה, מוקפים במדפים של ידע והיסטוריה. רכז התוכנית בדיוק נכנס עם מגש פיצות וטרופיות כדי לצ'פר את מי שהגיע. הייתי משפשף את עיניי בתדהמה אך כבר עייפתי מלשפשף את עיניי. אני גם מרכיב עדשות, והיה יום ארוך, והעיניים שלי יבשות, ואם אני אשפשף אותם שום דבר טוב לא יצא מזה. במקום זאת אני בזריזות מושיט יד וחוטף סלייס לפני שהאריות יספיקו לטרוף את כל האנטילופות השלוות בקרטון.

למה אני בכלל מתגבר את הילדים האלו? את חלקם אני מלמד בשיעורים שלי שם הם כמעט ולא לומדים. וזו לא תופעה שייחודית לכיתות שלי, או לשכבה הסוציו אקונומית שמגיעה לבית הספר הזה. גם בשכונות וערים מבוססות החינוך השחור-אפור-לבן פורח. למה מערכת החינוך מקבלת את זה שבמהלך יום הלימודים כמעט ולא מתבצע לימוד אפקטיבי (אם לרגע נתמקד באספקט הפדגוגי בלבד) ודואגת לעצב מבנה שלם ומסורבל של ארגונים ומסגרות שיתנו מענה לכך, במקום לטפל בשורש הבעיה?

בסוף כל פוסט על חינוך יושב מנהל עם תיק-מזוודה.