כושי בוב אנס ברחוב, הוא ילד טוב הכושי בוב?

"הכושי בוב טייל ברחוב , הוא ילד טוב הכושי בוב 
חכם הילד וענו ,עורו שחור ליבו זהב 
וגיל שורק ומצפצף , וגם בדגל מנפנף 
הנה בא רם כולו סיפוק , הוא באשפה מצא חשוק 
מולו רץ גד קופץ מיד , ובייגלה מחזיק ביד "

* * *

 "אם אני בעלת מועדון ולא בא לי להכניס ערבים, זה בסדר, זה זכותי". היא פסקה בנחרצות, ולא ידעה שתוך מספר דקות היא הולכת לאכול את המילים שלה. אני אפילו לא יודע איך קוראים לה, כל פעם זורקים לי תלמידים אחרים לתגבר כמו איזה דג עצוב שזורקים לו פירורי לחם.

"וזה שלא מכניסים אתיופים רבים למועדונים, או מזרחים כי הם נראים ערסים?" שאלתי בתגובה.

"הם לא מכניסים אותם כי הם עושים בלאגן."

"איך הם יודעים מי יעשה בלאגן? כי מישהו מתלבש בצורה מסוימת? אם מישהו עושה בלאגן, שיוציאו אותו, בשביל זה הם מביאים אבטחה, לא? מצדי שלא יתנו להיכנס למי שעושה בלאגן כבר בתור. אבל לפסול מישהו רק בגלל מראה, זה גזענות. זה אפליה פסולה." וזה גם החומר לבגרות, מסתבר.

"תשמע אם מישהו לא רוצה לא להכניס אותי זה בעיה שלו, אני לא רוצה להיכנס בכל מקרה למקום שלא רוצה להכניס אותי". ואני חשבתי תמיד שהמשפט הולך אחרת, שלא הייתי רוצה להיכנס למקום שמכניס אנשים כמוני.

"אם לא יקבלו אותך למקום עבודה כי את אישה את תקבלי את זה כך בשלווה?"

"מה אני יכולה לעשות, להתעצבן?"

"את יכו.." ולפני שהספקתי להגיע אפילו לאמצע המשפט, התערבה התלמידה השנייה בתגבור, שגם את שמה לא ידעתי, ונכנה אותה מתוגברת #2. "תגיד זה גם אפליה אם לא מכניסים סודנים?"

עוד פעם חזרנו לסודנים.

"אם לא מכניסים סודנים לאן?"

"למסיבות"

"כן"

"אבל הם לא אזרחים"

"זה שאתה לא אזרח לא אומר שלא חלה עליך אף זכות וחובה של אזרחים"

"זה לא בסדר שאם סודני אונס או רוצח אז הוא לא הולך לכלא"

למרות שאני מנסה להיות סובלני לפעמים אני סובל מעווית מסוימת כשאני שומע משפטים חסרי כל הגיון או הקשר. העווית הזאת מופיעה כשתלמידים, או כל אדם באשר הוא, מביע טענות תמוהות. כשהיא אמרה זאת העווית הזאת הופיעה. לעווית הזו גם התלווה כאב ראש. לא שוב פעם הסודנים. די. נמאס לי. אין לי כוח יותר לדבר עם התלמידים שלי על מבקשי המקלט. לא יכול להיות שמפריע כל כך לטייאנג'רים מפוצצים בהורמונים הנוכחות של עשרות אלפי מבקשי מקלט בדרום ת"א. מילא, אם הם היו דרום תל אביביים. אבל הם לא. אולי זה הציפיות הארורות שלי שדברים אחרים יטרידו אותם.

ביליתי כעשר דקות נוספות בהסבר על תופעת הפליטים/מבקשי מקלט/מסתננים/מהגרי עבודה, על המעמד החוקי שלהם ועל מדינות המוצא שלהם. הייתי מצפה שהם יהיו כבר בקיאים בנושא, אבל נראה שהמקום השמור לתובנות כלפי 'שחורים' כבר נתפס.  מתי?

* * *

"מה הם חושבים כל כך מצחיק , עורו שחור וזה מספיק 
והם אחריו ברחוב הולכים , ובמקהלה יחד צורחים 

כושי סמבו השחור , הוא נפל אל תוך הבור , כושי סמבו המלוכלך,  הוא נפל אל תוך הפח ,
הוא נפל תוך הפח , כושי סמבו המלוכלך "

קל לפטור את עצמנו כמחנכים ולהצביע על התנהגות או אמירה של תלמידים כחסרי היגיון או הקשר אך פליטות וססמאות אלו שאנו עדים להם הם למעשה גילויים נדירים של החינוך הסמוי והלא מודע שמתרחש באמצעי המדיה שסובבים את הילדים.

מאות אלפי מהגרי עבודה, או עובדים זרים לפי הז'רגון המקובל, חיים ועובדים בישראל בערך מאז תחילת שנות התשעים כאשר ממשלת רבין ובייגה שוחט היו צריכים למצוא תחליף לכוח העבודה הזול מהשטחים שהפך לאיום ביטחוני עם האינתפיאדה הראשונה והעממית. מאז יותר מדי לא השתנה. בדומה לשאר מדינות המערב, כוח עבודה זול נכנס ממדינות עולם שלישי ואייש סקטורים בכלכלה כמו בניין, חקלאות וסיעוד שדרשו עבודה קשה ושחקו מהר את העובדים אך תיגמלו בצורה מוגבלת. הסידור הזה היה נוח למדינה ולמעבידים, הם גם הצליחו להעלות את הרווחיות שלהם וגם יכלו למתן דרישות שכר במשק. "אם תבקשו יותר מדי, סופכם יהיה זהה" – המסר הועבר וחילחל לשאר העובדים ולאיגודים המקצועיים המתנוונים.

עשרים שנה של דלת מסתובבת בה מאות אלפי עובדים מדרום מזרח אסיה ומדינות מזרח אירופה באים, הולכים, ולעתים נשארים, עוררו מרמור לעתים בקרב ישראלים ואנחת רווחה במקרים אחרים, למשל כאשר אפשר לסעוד קשישים 24 שעות ביממה במחיר שווה נפש. כאשר עברתי לגור בדרום ת"א, מעט לפני האקסודוס המאסיבי מקרן אפריקה, שכונות התקווה, שפירא ונווה שאנן כבר המו בלשונות זרים ומיסתוריים. למעט מקרים חריגים, אף חלון לא נסדק. אף משמר שכונות לא קם. אף הורה לא דיבר בחרדה על לתת לילדיו לשחק ברחוב ואף מהגר לא חשש ללכת ברחוב מפני שייפגע.

באופן מקרי,  עיינתי השבוע בשירותים בספר ילדות שתמיד אהבתי –  "יפתח המלוכלך" ,מכיוון והשמיץ את שמו של אחי הגדול; ונתקלתי בסיפור ששכחתי אודות ה"כושי בוב".  ה"כושי בוב" מצויר בדיוק כמו שהייתם מצפים – קווים גסים, שפתיים עבות, עיניים זגוגיות.  מספר ילדים לועגים לבוב, ועל כך נענשים בכך שהם הופכים להיות שחורים גם כן. הסיפור נגמר בכך שאנו למדים ש"סופם היה שחור משחור". תתרחקו מהשחורים כדי שלא תהפכו להיות כמוהם. מסר מתקתק באריזת שי.  בום בראש!  בכלל שכחתי שהייתי מבלה שעות עם סיפורי הילדות הללו. שכחתי שהמסרים האלה נמצאים ומחנכים ילדים בכל אלמנט תרבותי קיים.  אצל דיסני, החיה היא חומה, והיפה היא לבנה.  בהוליווד – כמעט כל רוצח, גנב ופושע בסרטים הוא שחור.  ולא במקרה אחד הביטויים השגורים בספרות הוא בני האור ובני החושך.  תלמידים בלוד שמעולם לא נתקלו בסוגיות של אפריקאים בשכונתם או בעירם למעשה כבר מתוכנתים לעניין.  כמו סוכן סמוי שרק מחכה להיות מופעל.  איך אני אמור להתמודד עם זה בכיתה?

***

מנגד, בתוך מבול המילים כולנו נופלים לתוך שיח קריקטוריסטי.  גם אלו המתיימרים להיות אנשי צדק ומוסר.  האנושיות של שחורים כישות שלמה,  מעולם לא הוצגה ואילו רובנו לא פגשו או שוחחו איתם בכלל, לבטח שלא בהקשר אחר מהיותם שחורים, פליטים או זרים – הם נותרים קריקטורות.

השיח והסיקור של משבר הפליטים 2012 הוא סצנה הוליוודית שטחית גם כן.  המצב המוצג הוא בלתי נסבל, הוא גיהנום. לתושבי השכונות, למבקשי המקלט. גם אם מדובר בהפרזה מתוזמנת היטב, כך התופעה נתפסת, ובואו נשאיר אותה לרגע כך. אז מצד אחד יש לנו את הסיטואציה הנוראית. מצד שני, הרוב המוחלט שמדבר על הנושא לא דיבר ולא פגש מעולם מבקש מקלט. חלק ראו אותם ברחוב או בבית עסק כלשהו. קבוצה קטנה יותר אף עבדה איתם באותו מקום, אך שם הדיאלוג שנוצר הוא אפסי. האריתראים, הסודנים ושאר בעלי הויזות שמגיעה אלינו מהיבשת הסמוכה נתפסים כקריקטורות.

התמזל מזלי וכבר מספר חודשים אני מרכז ומלמד בפרויקט בו מלמדים עברית נערים מבקשי מקלט הנשלחים אלינו לאחר שהם משוחררים ממתקן כליאה בחדרה. הייתי רוצה לומר שהיה רציונל לתוכנית במקור, אבל לא כך היה. הילדים פשוט החלו להישלח למרכז היל"ה שבכלל מכין לבגרות נוער שנשר מבתי ספר. בצרוף מקרים מוצלח, הוצע לי לרכז וללמד בתוכנית כשבאתי להגיש לבגרות באזרחות. מספר חודשים אני עובד עם קבוצה של אריתראים צעירים מספר שעות אחר הצהריים, שלושה ימים בשבוע, בנוסף למשחק כדורגל שבועי בשכונת שפירא.

הרעיון של התוכנית שגיבשתי הוא פשוט – אם הם ילמדו עברית הם יוכלו להשתלב בחברה הישראלית כל עוד הם חיים בקרבה ויוכלו לגשר את מחסום הזרות המתיש. כמו כן, היה ברור לי שככל שידעו יותר עברית יוכלו לדעת מה מגיע להם ולעמוד על הזכויות שלהם, ואולי יום אחד יעמדו כתף אל כתף לצדי במאבק לחברה טובה יותר.

התמזל מזלי. לא כי ייחלתי באופן משווע ללמד עברית נערים מאריתריאה. לא היה לי מושג ולא הקלוש מאיפה להתחיל, ולא ידעתי איך להתמודד עם הפערים הגדולים בין התלמידים בכיתה והנוכחות הרחוקה מלהיות סדירה שלהם עקב הצורך ההישרדותי שלהם, והכה שונה מרוב בני ה17 שאני מכיר, לפרנס את עצמם כדי לא לגווע ברעב. התמזל מזלי כי נוצרה לי הזדמנות לגלות מי זה הצד השני. בסרטים הוליוודים הם פשוט מחרחרים למוות בזמן שהמעיים שלהם נשפכות החוצה בזרם של קטשופ.

לא הייתי רוצה לאפיין את החוויה הקולקטיבית של מבקשי המקלט האפריקאים בארץ מתוך העבודה שלי עם לא יותר מכמה עשרות, החולקים את אותה קבוצת גיל, ואשר כולם מאריתריאה. אבל כן למדתי כמה דברים שאני חושב די משמעותיים.  קודם כל, הם עסוקים מדי מכדי שזה יעסיק אותם בצורה אינטנסיבית. הם עובדים הרבה, וקשה, אני בכל מקרה צריך להילחם איתם רק כדי שיגיעו ללמוד עברית. יתר על כך, הם ברחו ממדינות שסבלו ממלחמה וסכסוכים קשים, והרעיון של רדיפה פוליטית אינו זר להם. הם עברו מסע לא פשוט כדי להגיע לכאן וחלק סוחבים עד היום את ההשלכות הפוסט-טראומטיות של המסע.

אל לנו גם לעשות אידיאליזציה למבקשי המקלט – הם אנשים אמיתיים כולל אותם פגמים. כמו שאמר איש החינוך המבריק מרסלו וקסלר, "מדוכאים, ומדוכאים יותר, לא יותר טובים מהשאר. הם חארות כמו כולם. לפעמים גם יותר" וכפי שאמר יאנוש קורצ'אק, כמו שיש מבוגרים רעים יש ילדים רעים.  יש כאלה ויש כאלה. הנערים האלו מגיעים מתרבות היררכית יותר וסקסיסטית יותר מזו הישראלית, ובתוך הסביבה החרוכה בה הם חיים כיום הם רק יפתחו יותר ויותר תכונות הישרדותיות אלימות ולא סולידריות, אהבה, או תודעה מעמדית. אבל יש להם פרצוף. יש להם אופי. הם ילדים שצריכים מרחב בטוח להתפתח בו בדיוק כמו הילדים שלי בלוד, וגם מאלו וגם מאלו מרחב זה נשלל, כל קבוצה מסיבותיה שלה.

יום אחרי ההפגנה הגדולה בשכונת התקווה שאלתי את אחד מתלמידי מה הוא חושב על מה שקרה.  תשובתו מסכמת היטב את המרחק בין הקריקטוריזציה לבין המציאות, שאנו חוטאים בה מימין ומשמאל, כאזרחים וכמחנכים.

כששאלתי אותו ביום שלאחר ההפגנה הגדולה מה הוא חושב הוא ענה – "כן, ראיתי בטלוויזיה שהיה משהו."

* * *

" המלאך כעס כל כך ,לא שתק ולא סלח , 

בתוך בקבוק של טוש שחור , טבל אותם על פי התור,

שחור להם על הנשמה , ומעינם נוזלה דמעה , 

אך שום דבר לא יעזור , יש סוף לפשע סוף שחור "

מה שתראו עכשיו, אינו קשור למציאות

סרטון מושקע של בני נוער משכונת דורה בנתניה על גזענות סמויה וגלויה כלפי אתיופים.  סרט שיכול לשמש מורים ומחנכים שמחפשים לפתוח שיחה וחשיבה עם תלמידים על גזענות בישראל כלפי אתיופים, שחורים, ערבים רוסים ועוד.

בעוד יומיים, מאמר המשך לסרטון.  צפו, שתפו והעבירו הלאה.

בימים של גזענות, תיעוד עבודה רדיקלית של מחנכת

כל מחנך מהפכן, אך גם מחנך ליברלי תוהה בימים אלו כיצד להתמודד עם אמירות, מחשבות ותגובות של תלמידיו וחניכיו לשיח המתלהם והגזעני כלפי בני אדם שהוריהם מיבשת אפריקה.

ל'שמחתנו', הגזענות לא נולדה היום ולכן אפשר ללמוד ממחנכים עתיקים מאיתנו על ניסיונות רדיקלים להתמודד עם התופעה.  ג'ון אליוט בתיעוד מקורי של העבודה הנדירה שעשתה בכיתות שלה.  אם לא לחיקוי אז לפחות מקור להשראה.  יש מה לעשות ומותר לצאת מתבניות.  חובה לצפות כאשר יש ברשותכם לפחות 10 דקות שלוות.  פיסה של גאונות

המפקחת זהבה ושלושת הערבים – שיעור בדמוקרטיה מתגוננת

לפעמים יש רגעים בחיים שכשהם מתרחשים, אתה מרגיש שהם טובים מדי מכדי להיות אמיתיים. שהם מוסרטים. שמישהו צוחק עלייך ויהודה ברקן הולך לצוץ כל רגע ולצעוק "זה לא גברת, זה אדון". בכיתה יש רגעים לעתים, בהם אתה מרגיש שסיטואציה מסויימת היא אבסורדית מדי מכדי להיות אמיתית, או סטריאוטיפית מדי כדי לקחת ברצינות. המציאות נוטה להיות כה אפרורית ושגרתית כך שכשאירועים יוצאי דופן מתהווים מול עינייך המשתהות, כל מה שנותר הוא רק לבהות בחיוך סתום.

אף אחד לא מכין אותנו לאירועים חריגים, לשבר שיחה שתשמע מהצד ותערער את עולמך, לפרץ אלימות בלתי נשלט, לתגובה לה לא ציפית.  כך אנו, מחנכים, מגיבים ספונטנית לאירועים כאלו. הכנה תיאורטית, הכנה פסיכולוגית, גיבוש אידיאולוגיה ותפיסת עולם, כל אלו עוזרים לנו להיות מוכנים בבוא העת.  אך באותה שנייה בה המציאות הופכת לאולפן ואפשר לראות את כל העובדים על הסט, את נערת המים ושולחן הקייטרינג, כשזה טוב מדי כדי להיות אמיתי, אז אנו מופשטים מכל מה שלמדנו ואנו נותרים עירומים עם האינסטינקטים שלנו.

***

השבוע נערך לי שיעור צפייה. שבועיים לפני כן קיבלתי הודעה על כך והתבקשתי להיערך ולשלוח את תוכנית השיעור שלי מראש. שבוע לפני היום הגדול, התעוררתי באחד הבקרים ובצד השני הייתה אותה מפקחת אזורית של מקצוע האזרחות, אשר הייתה אמורה לבוא לצפות בי.

"שלום דורי, אני נמצאת בבית ספר עבור שיעור הצפייה שלך אך אינך כאן". אמרה בקול מורתי, חמאתי ונוזף.

בלבול, תמיהה, עצבים.

"מה? שיעור צפייה היום?!" עניתי, תוך כדי שאני הודף את קורי העכביש של השינה ממני ומדדה לעבר המחשב הנייד.

ג'ימייל, תטען כבר. יומן.

"היי, רשום לי פה שזה שבוע הבא, אני רואה את ההודעה שהמזכירה שלחה לי. הם אמרו לך שזה היום?"

שקט.

"האם תוכל להגיע לכאן?"

"אני מצטער, אבל אני לא חושב שאני אספיק"

"טוב, בסדר. להתראות".

אז ההקדמה לשיעור הצפייה שלי כבר החלה ברגל שמאל, בחסות הכאוס הרגיל של בית הספר. כבר התרגלתי לדברים יותר מוזרים. למשל אותו יום, שבועיים לפני בחינת הבגרות בחורף, בו נכנסה המורה לספרות לכיתה שלי והתחננה שאני אתן לה את השיעור שלי. "לא!" היא קראה בקול רוגז, "אני צריכה אותם יותר ממך". מול התלמידות שלי. מול התלמידות היא פתחה מעין מלחמת התשה מתחנחנת כדי לגרד עוד שעת ספרות.

או למשל היום בו הגעתי לבית הספר וגיליתי שכל השכבה הלכה לצו ראשון ואף אחד לא טרח להודיע לי על כך.

שאלתי את המנהלת הפדגוגית אם שיעור הצפייה אכן הולך להתרחש וקיבלתי תשובה מאוד עמומה. "אם הוא צריך להתקיים הוא יתקיים". אל תתחייב אף פעם לכלום. אל תפריח הבטחות חינוכיות. תזכור, כישלון הוא רק תוצאה יחסית לרף ציפיות שאתה בונה. אז אולי השיעור יתקיים, ואולי לא. בכלל, היצמדות למאגיה ומיסטיקה מוערכת מאוד בין כותלי בית הספר. אני בטוח שיקבלו זאת בחיוב כאשר אתחיל לתלות פקעות שום ולמלמל כשפים בניב לא מוכר. "שום דבר לא עוזר, אולי זה יעזור", אני כבר יכול לשמוע את המילים נהגות בהנהון וטון מצקצק.

ומה הערך של שיעור הצפייה? מפקח/מנהלת/מורה נכנסים לכיתה שאינם מכירים, צופים במורה שאינם מכירים, מעריכים דינמיקות שהופכות אוטומטית למזויפות לחלוטין עקב הנוכחות הזרה, ומעניקים ציון לתוכנית שיעור יחידה ובודדה, מבלי להתעניין לרגע בתוכנית ארוכת הטווח של המורה בכיתה. קשה לאמוד עבודה של מורה, אבל אין ספק שמשרד החינוך לעולם לא יתייאש בניסיון לכך.

כבר הספקתי בעבר לחוות שיעור צפייה. אז אפילו לא קיבלתי אזהרה מראש, והמפקחת האזורית פשוט הופיעה במפתן דלת כיתתי. מופתע אך אדיש, קיבלתי אותה. צפה לבלתי צפוי, זוהי המנטרה. השיעור בו היא צפתה היה למזלי שיעור ללא דופי. זה היה בזמן הכנה לבגרות, והכיתה עבדה בשקדנות. בסוף השיעור שוחחנו בקצרה בחדר המורים.

"אתה צריך להכתיב להם תשובות על הלוח". קבעה בפסקנות.

"אבל זה לא יעזור להם. התשובה תלויה לחלוטין בקטע אותו הם מקבלים. התשובה תשתנה תמיד כי הקטע תמיד משתנה. יותר חשוב שהם ילמדו כיצד מנמקים" ג'אב, קרוס, נוקאאוט.

"הילדים האלו לא מסוגלים לעשות דברים כאלו"

עיניים מתכווצות בחוסר הבנה המלווה בשמץ של הבנה ובהעדפה לנסות לא להבין.

היא לא ויתרה והמשיכה, "הילדים האלו לא מסוגלים לענות על שאלות כמו התלמידים באוהל שם"

בלית ברירה התגוננתי. "זה לא משנה. אין לי ברירה. אני יכול לנסות להכין אותם הכי טוב שאני יכול ולעזור להם לפתח מיומנויות של נימוק ויישום. אני יכול להכתיב להם תשובות עד מחר, אין לזה שום משמעות".

השיחה המשיכה בצורה מעגלית עוד מספר דקות, ובסופה הבטחתי להכתיב להם תשובות. לא הבטחתי לקיים.

***

חוק מרפי, או אחד מהם לפחות, גורס שאם משהו יכול להתקלקל – הוא יתקלקל. ואם יש זמן שהוא לא צריך להתקלקל בו – אז דווקא אז הוא יתקלקל. אז כמובן, דווקא בבוקר שיעור הצפייה שלי, הרכבת החליטה לאחר משמעותית. הגעתי לכיתה באיחור של שבע וחצי דקות. עבור מורים רבים, שבע דקות וחצי לאחר הצלצול זה הזמן להיכנס לכיתה. אך אנו עוסקים כרגע בשיעור צפייה. בפנטזיה האימבצילית של משרד החינוך. בהזיה הזו שיעורים מתחילים בזמן, התלמידים יושבים מהוגנים, והמורים מלמדים על פי תוכנית השיעור המנומקת.

נכנסתי לכיתה, והכיתה כולה החלה למחוא כפיים. אלו לא היו מחיאות כפיים של זלזול, או מחיאות כפיים של בוא-נרעיש, אלא מחיאות כפיים של הערכה. מגיע באיחור לשיעור הצפייה שלו? צוחק על המערכת? אחד משלנו. אחד משלנו. הנחתי את התיק על הכיסא שליד שולחן המורה. שלפתי את מחברת הכיתה שלי ואת החומרים לשיעור. ואז זה קרה.

גבירותיי ורבותיי, תחזיקו חזק. אנחנו הולכים להמריא.

בזמן שאני מסדר את החומרים על השולחן, מנגב את אגלי הזיעה ממצחי ויונק את אדי המזגן הקרירים והמתוקים, השיחה הבאה פשוט התרחשה מולי ומול הכיתה. אקספוזיציה: בכיתה שלי יש מספר תלמידות ערביות, והמפקחת האזורית התיישבה לה מאחורי שתים מהן.

"אני מבקשת שלא תדברו בערבית" המפקחת האזורית זרקה את הפצצה.

הכיתה נאלמה בין רגע. צמרמורת. זיעה קרה.

"מה?" אחת התלמידות ענתה, בטון שמהול בכעס ועצב. "למה שאני לא אדבר בערבית?"

"אני מבקשת שלא תדברו בערבית בכיתה", פסקה בצדקנות.

"למה שלא נדבר בערבית? זה דמוקרטיה, מותר לי לדבר באיזה שפה שאני רוצה." לא פראיירית, לא תוריד את הראש מול סמכות, ענתה מבלי למצמץ.

"אתן לא יכולות להתחבא מאחורי דמוקרטיה כל פעם שנוח לכם".

לא כשנוח, רק שבאים לרמוס את הזכויות שלנו כמיעוט.

המום, משועשע, זועם, אסיר-תודה על כך שניתנה לי הזדמנות להיחשף לגזענות המכוערת של המערכת, עמדתי שם. התלמידות הסבו את מבטן אליי ושאלו "המורה, מפריע לך שאנחנו מדברות בערבית?".

עירום. בלי תורות פדגוגיות, בלי רעיונות גדולים. כל מה שנותר זה רק הרפלקס.

"אתן יכולות לדבר באיזה שפה שאתן רוצות, כל עוד אתן לא עושות זאת בזמן שאני מדבר". הבטתי בהן ישירות, בלי להתחמק, בלי להסס. לא הייתה לי אפשרות להגיב אחרת. גם אם הייתי רוצה לשחק את המשחק של המפקחת האזורית, אני חושב שהלשון שלי הייתה נתקעת בחך, השיניים היו חורקות, גומות החן היו מתפוצצות והייתי מחליק אחורה כמו בסצנת סלפסטיק טיפוסית.

בזווית של העין קלטתי את התגובה של המפקחת אזורית. כרוניקה של אכזבה ידועה מראש. "לא ציפיתי ממנו ליותר", עינייה זעקו. "האח!, שמישהו ישלוף כבר את הסכין מהגב שלי", אפה נחר. בסוף השיעור היא ברחה לפני שהספקתי להחליף מילה איתה, ולא שמעתי ממנה מאז. אולי היא הרהרה שוב במעשיה והחליטה שתסגור איתי חשבון בפעם אחרת, וכרגע עדיף לא לפתוח את תיבת השרצים הזו. אולי זה יבוא עליי כמו מפולת שלג עוד מספר שבועות. אולי זה לא הזיז לה את הקצה של הציפורן, בדומה ליחס הרגיל שלה לעבודה החינוכית, והיא תמשיך להפליג על כנפי האינרציה עד הפרישה המיוחלת.

אומרים – תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולי לשנותם, האומץ לשנות את אשר ביכולתי, והתבונה להבחין בין השניים. אני אקבל בשלווה את רשפי הגיהנום שעלולים לנשוב לעברי. לא מתוך רצון מאוס להיות קדוש מעונה. מתוך הבנה שלא היתה לי אפשרות אחרת. לא פעלתי בצורה חתרנית במחשבה תחילה. עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות בתוך הסיטואציה. לפעמים מורים, ובני אדם, הם כמו בצל – מקלפים קליפה אחר קליפה ובסוף אין כלום. לפעמים מקלפים ומוצאים שם משהו יותר שימושי.

***

בימים שחלפו מאז אותו אירוע יצא לי להרהר לא מעט בבוקר ההוא. ניסיתי להבין את המציאות החברתית והפסיכולוגית שהובילה את המפקחת האזורית להשיל את כל היומרות הליברליות וכללי ההתנהגות המקובלים. ברצוני היה להימנע מהכללות והפשטות ולשאול את השאלה הישירה ביותר –  מדוע בחרה המפקחת האזורית לבקש משתי תלמידות לא להשתמש בשפה הערבית בכיתה?

ככל הנראה, מאותה סיבה שאחראית משמרת טורחת להעיר למלצרים על כיוון ניגוב הכוס ומפקד מעיר על כפתור פתוח בכיס החולצה – ביסוס יחסי כוח היררכיים המאפיינים חברה לא שיוויונית.  לצערי, רוב האנשים התחנכו להאמין שהדרך היחידה לארגן מערכות היא על ידי כל מיני בוסים סמכותניים בעלי שררה.  התפיסה שאומרת שמורה טוב הוא מורה ששולט בכיתה שלו, היא תפיסה אשר נפוצה אצל כל המחנכים כולל אצל מרבית אלו שרואים את עצמם כמחנכים מתקדמים.  בחדרי המורים ממהרים לקדם מורים חדשים ולהזכיר להם שהתלמידים ( חיילים, עובדים ) זוממים לבחון את כוחם, ומוטב להם להשאיר במכללה את כל התפיסות היפות שלהם.  במקרה שלנו, אל אידיאל השליטה התווסף גם איום לא קונוונציונאלי.  שפה זרה שברוב בורותה אין היא מבינה ולפיכך מבטלת את כל יחסי הכוח בינה לבינם.

אבל, אין ספק שהסיפור אינו מתמצה בביקורת כללית על העתקת יחסי עבודה בחברה קפיטליסטית אל שאר מסגרות החיים. העובדה שהמפקחת ביקשה מהתלמידות לא לדבר בערבית, נותרה החלק הבשרני בסיפור שלנו.  מפקחת אזורית של מקצוע האזרחות, המפקחת הארצית לשעבר, שוכחת את כל חומר הלימוד אשר על הוראתו היא מפקחת. איזה אבסורד.  זכויות מיעוט? חופש הביטוי? מעמד החברה הערבית בישראל? כל ג'יבריש ליברלי שאני יכול לחשוב עליו הוא מספיק כדי לקבור הצעה כזו לנצח נצחים.

המקפחת האזורית לא רק ביקשה לשים על מיוט לרגע את הזהות של התלמידות הערביות. זו הייתה הבלחה שמאחוריה עומדת אג'נדה הרבה יותר קשה. היא הולכת בערך כך – אנחנו לא רוצים שתיטמעו בחברה הישראלית, אנחנו לא רוצים לראות אתכם שומרים על הזהות שלכם ובו זמנית מוצאים את המקום בו אתם יכולים להשתלב יחד עם ישראלים. אנחנו לא רוצים לראות אתכם. אנחנו רוצים שתחזרו לשכונה המסריחה שלכם, לכפר המסריח שלכם, ולא תצאו משם. בית ספר מעורב? זה ליפי נפש.

תקלטו את זה כבר, אתם פה על זמן שאול.

***

בסוף השיעור עם המפקחת שוחחתי עם שתי התלמידות. לא במפתיע, הן הביעו זעם ותסכול. הן לא הצליחו להבין כיצד המפקחת, מכל האנשים בעולם, מרשה לעצמה לחשוף את הגזענות שלה. שאלתי אותן אם הן רוצות לעשות משהו בנידון, והן פילבלו בעיניהן. "מה אני אעשה, אשלח מכתב? אתה חושב שלמישהו יהיה אכפת, שמשהו ישתנה?", ענתה זו שישבה בימין. אמרתי להן בכנות, שלא יטפחו אשליות בכך שתלונה או מכתב ישנו משהו, אך גם הם לא יעשו דברים גרועים יותר. "מה יש לכן להפסיד", תהיתי בקול רם.

"אני לא יודעת", ענתה הפעם זו שישבה בשמאל. "תכלס, גם המנהל אמר לנו את זה פעם".

כיצד לחנך בחברה אלימה? כתב זיכוי נשי.

גבוה, רחב, מוצק.  שרירים משורגים וצוואר מנופח.  לוטן פנה אל הקהל והניף את ידיו מעלה בשאגת נצחון מאיימת וחגורתו הסגולה מתנפנפת כמו שני זנבות אימתניים.  מתחתיו היה מוטל צח.  ההטלה האחרונה הותירה אותו פצוע במרפק והמאמן והוריו רכנו מעליו לבדוק לשלומו.  אני ישבתי בשורה הראשונה משמאל, ממתין לעלות לקרב, ומנקודת התצפית של ישיבת ה'סזה' השפופה שלי, המטר וחמישה של לוטן נראו לי כמו מטר ועשרים לפחות.  נכון, הייתי אחד הלוחמים המוכשרים בחוג הג'ודו לגילאי שלוש-ארבע ואגדה בהתהוות בעיר מולדתי אבל המבט הקר והעיניים הרושפות מתחו את עצביי לקצה.  התחלתי לבכות.

* * *

בהעדר איומים מאיראן, מבחירות, או ממחאה חברתית, התקשורת בחרה להציף אותנו בשבוע האחרון בגרסא פורנוגרפית של האלימות בישראל.  מכות במגרשים, רצח נערים, רצח מבוגרים, אונס מחריד וראיונות מצמררים.  האם האלימות בשבוע זה הייתה שונה מהאלימות בכל שבוע אחר? לא.  אבל בימים בהם התקשורת פרצה במחול דמים וזרע, חשוב שמחנכים רדיקלים יסבירו כיצד הגענו למצב הזה וכיצד להשתמש בכלי חינוך בכדי לשנות את המציאות הזו.

השבוע צוטטה השופטת הרמה בייניש באומרה: " בימים אלה אנו מודאגים במיוחד מן הזילות בחיי אדם. אלימות קשה פשטה בקרבנו, והיא מאיימת על שלוותו וביטחונו האישי של כל אדם בישראל, שביתו אינו תמיד מבצרו; אנו חיים במציאות שבה כל יציאה לרחוב עלולה להיות סיכון חיים. לעתים נראה כי איבדנו את הערך המרכזי של הכבוד לאדם ולכל אדם, את הסבלנות ואת הסובלנות, את ההבנה, האמפתיה והחמלה, והיינו לחברה כוחנית מדי, איש כלפי רעהו".  דברים יפים אמרה בייניש תוך שימוש במטאפורות מגוונות וקריצה לפתגמים וביטויים בשפה העברית.  במבט ראשון, נראה שדבריה מדוייקים ושקל להזדהות איתם אולם, לא כך הם פני הדברים מכיוון ולמעל מחצית מהאוכלוסייה – הרוב הנשי., אין ולו נגיעה עם האלימות הזו.  מדוע השופטת בחרה בשיח פחדני המכליל גם את בנות מינה כאשמות אינני יודע.

למרבה המזל, את שבייניש לא השכילה לעשות,  העזה מיכל פיטובסקי.  ניצנים ראשונים למתקפה מאורגנת על המין הגברי התגלו במוסף סוף השבוע של הארץ בכתבה "בעל זבוב".  בדיאלוג מתוך ספר שכתבה ניתן למצוא את כל התורה על רגל אחת :  "את כזאת ילדה קטנה!" קולה של עפרי התקשח. "את חושבת שהם מפסיקים להרביץ? את טועה.  הם גדלים והולכים לצבא והורגים. הם רוצחים ואונסים ומתעללים בנשים שלהם ובילדים שלהם. את לא קוראת עיתונים? "שני נבוכה והתבלבלה. "מה? מי זה הם? "הבנים" ענתה עפרי.  מילים קשות לשמיעה אך אם רוצים לשנות את המצב, צריך קודם להכיר בו.  צריך להודות בכך שאין אלימות בחברה, יש אלימות של גברים בחברה.  ולמען הדיוק, יש אלימות של זכרים שעברו חינוך 'גברי' בחברה.

* * *

אני חוזר למזרן האימונים הכחול ורואה שוב את לוטן ואת עצמי ממרר בבכי ותוהה כיצד היה נראה להוריי המשכילים והבורגנים הגיוני לשלוח ילד בן ארבע לתת ולקבל מכות.  יכול להיות שהוריי היו ועודם פסיכופטים חובבי דם אבל הסבר זה לא מספיק בכדי להסביר את עשרות ההורים הבורגנים הנוספים שהקיפו אותנו.  מעבר לכך,  אם בגיל ארבע כבר הייתי לוחם מיומן ומחוסר אמפטיה ליריביי, זה אומר שכבר הספקתי לעבור הכשרה מנטלית ופיסית למשימה.  מתי הם הספיקו לעשות לי את זה?

טירונות חלק א' – צבעי הסוואה.

ככל הנראה, החינוך לאלימות החל כבר מרגע הלידה.  בהתחלה לקחו ממני את כל הצבעים היפים והותירו לי את שפע הצבעים בולעי האור הנמצאים על הקשת שבין כחול לשחור עם היתר חריג לצבע שמח אחד – הריהו האדום, סמל לדם שעליי להוריק ואת שעליי לגבות מיריביי הזכריים.  ההיגיון מאחורי עיקור המראה, זהה לטכניקה של גזיזת זנבות בקרב רוטוויילרים וקיצור אוזניים לבוקסרים.  כפי שמונעים מן הגורים הצעירים יכולת ויזואלית להביע עניין, משחק, כניעה ושמחה מבני מינם ובכך מסלילים אותם לבדידות, ניכור, שנאה ואלימות. כך מנעו ממני את היכולת להשיג חיוך, שמחה או התלהבות בתגובה למראי במפגשים אנושיים שרירותיים.  תגובה שהייתה עלולה, חס ושלום, לעורר אצלי רגשות נעימים.  חשוב לציין, שלמרות שניסו לרסן את עליזותי ע"י דיקטטורת צבעים, פרצתי את הגבולות ובגיל מסויים התווסף לכחול כהה, אפור כהה, אדום כהה ושחור כהה גם הירוק כהה.

טירונות חלק ב' – שבוע שבי ואימון הגוף.

לאחר מכן, הם החלו במסע התעלמות מחינניות גופי ועדינותי .  בכל פעם שהושטתי את ידיי לחבק את הדודה היא דאגה לצעוק בקול רם : "תראו אותו, איך הוא מניף את זרועותיו, בריון שכמותך".  מה? זה בכלל לא מה שהתכוונתי.  ומהרגע שיכולתי לנוע לבדי, נגזרה עלי סופית גלות מכל מגע וקירבה אנושית.  מאותו הרגע, לא חיבוק, לא עריסה ידנית, לא כלום.  יאללה לעמוד, יאללה לצעוד, יאללה ללכת.  הצלחת? הלאה, לך תביא כדור.  תופסת.  גלגולים.

הנורא מכל האימונים הללו, היה תרגיל החמור והגזר :  אני צועד לכיוון אבי, עורג לקירבתו, אהבתו וחום גופו אך הוא מתרחק ממני בצעד בכל פעם שאני כמעט ומגיע.  כך זה חזר, נפילה אחר נפילה, עד שלמדתי את השיעור – אף אחד לא יתפוס אותך אם תיפול, אל תסמוך על אף אחד, כל מה שיש לך בעולם זה הכוח שלך.  עם התבגרותי, ראיתי פעמים אין ספור ילדים מחזיקים עצם באוויר, ובכל פעם שכלבם כמעט ומגיע – הם מעלים את ידם מעלה.  מעולם לא ראיתי ילדה מתעללת כך בכלבתה האהובה.

טירונות חלק ג' – מכות, הטרדות מיניות ושוב מכות.

למעשה כבר בשלב זה, בסביבות גיל שנתיים,  הייתי מוכן רגשית להפוך לייצור האלים אליו כיוונו אותי.  החומר היה מתאים אולם את הצורה עוד נותר להם לעצב.  נכות רגשית וכוח פיסי אינם הופכים ישירות לפשע, תקיפה ואונס.  לשם כך, גייסו את מיטב המדיות הזמינות – ספרי הילדים.  נסיך אחד מנשק יפיפיה חסרת הכרה ונסיך שני מנשק בחורה חיוורת מחנק תפוח ללא רשותה.  אלו ואלו, מודות להן ונישאות להן באושר ועושר.  האמנם זהו האידיאל בעקבותיו רצוי שאלך אמא?  ואולי אלו דמויות הציידים הרצחניות שמגשימות את הצדק על ידי הטבעת/דקירת/הריגת הזאב?  לא ולא, האידיאל הוא האב שמגרש את אשתו המרושעת מביתו לאחר שניסתה להביא את צמד ילדיו אל מותם בבית ממתקים בכדי להשיג את כל רכושו.

תוך מספר חודשים נוספים, כבר התעצבתי מחדש כאנס ( נסיך ), רוצח ( רודף צדק ) ובעל מכה ( אב אוהב ) והחל תהליך הגלוריפיקציה באמצעות סדרות הילדים.  עשרות דמויות גבריות אלימות מכות עשרות דמויות גבריות מרושעות אך ללא דם, ללא צרחות כאב וללא הרס של המשפחות.  אולם בניגוד לדעה הרווחת, שטיפת המוח אינה נמצאת במה שהם עושים, אלא בעיקר בפעולות האנושיות היומיומיות שאינם עושים.    אבירי האור, צבי הנינג'ה, אקסמן, רובוטריקים או אופנוברים – הם לא מדברים אחד עם השני על החיים, לא מטיילים יחדיו, לא מבלים עם הילדים, לא מתחבקים ולא הולכים יד ביד.  כך גם אתה תהיה בני יקירי – בגיר אלים נכה ריגשית.

* * *

אבל לוטן מפחיד ואני בוכה.  במציאות זה יותר מסובך ואני לא מרגיש הנאה בפנים כשאני מכאיב לחברים שלי.  בגיל ארבע זה עוד התקבל בצורה מסוייגת, שנתיים אחרי זה התנהגות שמחוץ למגדר כבר זיכתה אותי בכינוי גנאי ( תינוקת, ילדה ), כינוי גבול מגדרי ( הומו ) או באלימות מחנכת.  גדלתי בבית ממעמד בינוני בשכונה טובה והייתי חלק בכל יום, כפוגע, צופה או קורבן, באלימות גברית קלה בשכונה ובבית הספר היסודי.  מהגו'דו עברתי לקראטה, מהקראטה לאגרוף תילאנדי, מאגרוף תיאלנדי לג'יו ג'יטסו, ומשם להכשרה לנשק אוטומטי ורימונים.  למען הסר ספק, אני אחד הדגמים הכי שיגרתיים ועדינים שנוצרו במפעל האלימות הגברי הישראלי.

סוף לאלימות הוא סוף המגדר הגברי.  לכאורה, משימת המחנכים היא להעתיק את החינוך והיחס הגלוי והסמוי לנשים אל בעלי האיבר הזכרי. כלומר, לקחת את דפוסי החינוך המופנים כלפי ילדות, נערות ונשים, ולהשתמש בהם באינטרקציה החינוכית עם ילדים, נערים וגברים. כך, בנים יגדלו ללא המטען האגרסיבי והאלים היושב עליהם ועל החברה כאבני ריחיים. אולם, האם תפיסה זו אינה פזיזה מדי? לא אחראית? מעבר לכך שבנים מחונכים להתנהגות אלימה וזוכים לעידוד מהסביבה שלהם על היותם גברים-גברים, אל לנו לשכוח שבחברה שלנו, בראש ובראשונה, האלימות מופנית ברמה יומיומית כלפינו. בנים ובנות, נשים וגברים, עובדים ועובדות.  אולי אני מגונן על המין שלי מהכחדה ואולי אני תוצר של חינוך זה, אבל מנקודת המבט החינוכית-גברית שלי, לקחת מילדים באחריותי את היכולת להגן על עצמם מול מדינת ישראל, על שוטריה, חייליה ובעלי ההון שלה, היא  עוול.  המשימה שלי היא לנתב את האלימות, למסד אותה ולהפוך אותה לכוח משחרר עבור תלמידיי.

ברכט כתב פעם ש"הזרם הגורף נקרא אלים, אבל לאפיק המצר אותו איש לא יקרא אלים". כשילדים זורקים כיסאות מהחלון בבית הספר הם נתפסים כברוטאלים, דמונים קטנים ומרושעים שאינם יודעים מוסר וערך. אך על האלימות שהמערכת מפנה כלפיהם אף אחד לא מדבר. על לימודים בכפייה, על השפלות חוזרות ונישנות, על הפעלת מכבש שלם של מערכת כדי להביא לציות. בחדר המורים בו אני יושב אני שומע תדירות "לא תוכל להיכנס לשיעור בלי שההורים שלך יתייצבו פה", "לא אגיש אותך לבגרות אם לא תעשה כך וכך". תלמידים זוכים לעקב הברזל של המערכת על הפרצוף שלהם על כל חריגה ולו הקטנה ביותר שלהם מהנורמות. כשהם מתגוננים, או פורקים עול, הם נתפסים, ולא פעם בצדק, כאלימים. ניתן לרכך את האגרסיביות הזו על ידי מתן חינוך דמוקרטי ונעים יותר, אך האם לא נפתור כך עוול אחד ביצית עוול אחר?

ברכט המשיך וכתב בפואמה שלו, "הסופה המכופפת את עצי הלבנה נחשבת אלימה. אבל מה בדבר הסופה המכופפת את גבות פועלי הכביש"? התלמידים שלנו יסיימו את בית הספר ויגלו עולם שאינו דמוקרטי, סובלני ופלורליסטי. הם יגיעו למקומות עבודה תובעניים ומעייפים, שיקחו מחלקם את הכוח הפיזי ומאחרים את הכוח הנפשי. הם יחזרו הביתה תשושים עם כמה מעות בארנקם, ויגלו שהכסף הזה לא קונה את השחרור שלהם. כיצד הם יוציאו את התסכול הזה? לאן תופנה האלימות שתצטבר? וכיצד היא תתפרק? כאן יש לנו הזדמנות כמחנכים, מגיל צעיר, במיוחד עם הבנים אך לא רק איתם, ללמד כיצד מתנהלים עם דחפים אלימים, כיצד בוחנים את הלגיטמיות שלהם, לאן מפנים אותם. ללמד אותם שאת האלימות שהמערכת מפנה אליהם צריך להפנות בחזרה אליה, ולא לסובבים אותנו או לחלשים מאיתנו. צריך ללמד אותם שהגוף שלהם הוא נשק, וכמו שאנו לא מחלקים רובים טעונים כמו ממתקים, אנו חייבים להקנות בעזרת אלו המומחים בדבר את האמצעים לשליטה על הגוף שלנו ופוטנציאל ההרס שלו. אלימות היא דבר איום ונורא כאשר היא חסרת הבחנה ודכאנית. אך כל עוד היא מופנית אלינו ואל התלמידים שלנו, אנו חייבים לדעת להקנות את השימוש בה ככלי חינוכי.

המלכה היא עירומה – איך מורים קטנים מאבדים תלמידים גדולים

מורים, מחנכים, וסטודנטים מדברים הרבה אודות מעמד המורה הרעוע, קשיים בכיתות, מאבק בתלמידים וחוסר אמון בהם ובמערכת. בתוך כל המאבקים שלהם לשכר, תנאי עבודה ואמצעים "לשליטה בתלמידים", חשוב לי שיקשיבו טוב לקול שלנו – תלמידות ותלמידים, ויבינו שלא שם הם מאבדים אותנו. הם מאבדים אותנו במקום שבו הם שוכחים שאנחנו שם, חכמים ותבוניים כמותם, רואים הכל, וקולטים יותר ממה שנראה. קולטים את ההתנשאות, הריחוק, והפיכת התלמיד לעוד אתגר תעסוקתי שמדברים עליו באופן קולקטיבי, ולא מבינים באמת מה קורה שם בפנים.

 * * *

 בכיתה ב’ הייתי ילדה טובה. בעצם, כל היסודי הייתי ילדה מאד טובה, במונחי המערכת.  תמיד היה לי מה להגיד על כל דבר, והייתי עונה כמעט על כל שאלה.  המורות אהבו אותי במיוחד. את רובן אהבתי בחזרה וחלק לא, אבל אני חושבת שבגילאים האלה הצלחתי להבין מה דרוש בשביל להיות אהובה, ולא פחדתי להשתמש בידע הזה.

 היינו בית ספר יסודי מאד קטן ואינטימי באמצע תל אביב. שתי כיתות ב’ שפונות למסדרון קטן.  במסדרון עמדה טלוויזיה ישנה וגדולה על שידה ניידת שאז נראתה לי מאד גבוהה .  אני וחברתי נדחקנו אל הרווח שבין המדף התחתון של השידה ובין הרצפה והתערבנו אם אצליח להרים את השידה עם הטלוויזיה עליה (רק לדחוף מלמטה את המדף התחתון). כמובן שניסיתי. לא כי הייתי פרחחית ולא כי הייתי שובבה במיוחד- הייתי סתם גאוותנית. הייתי בטוחה לחלוטין שאצליח.

 כצפוי, הארוע הבא להתרחש היה טלוויזיה שבורה, ואני בוכה את עצמי לדעת בשירותים.  האימה שהרגשתי ברגעים אלו היתה חוויה ראשונה מסוגה. ההבנה שהפעם זה היה הדבר האמיתי, באמת אמיתי, עשיתי משהו ממש לא בסדר ומסוכן – שיתקה אותי.  היתה גם תחושה, שאני מפרשת בדיעבד כעמידה של עצמי מול עצמי- ילדים "רעים" שוברים את הטלוויזיה, אני ילדה “טובה”, אני לא עושה דברים כאלה.  מיד אחר כך באה החרדה שעכשיו כולם, בעיקר המורים, יחשבו שאני “ילדה רעה”. נדהמתי כמה קל לעשות משהו שהוא לכאורה “רע” כשאני פועלת על ידי דחפים הישגיים שהייתי בטוחה שהם “טובים". לקחתי ברצינות רבה מדי את מסרי  ה"אם תרצה מספיק חזק, תצליח" שהעבירו לנו.

 לבסוף הצליחו לשכנע אותי לצאת מהשירותים.  נכנסתי לכיתה שלי, קווים של דמעות על הפנים, בעוד כולם ישובים במקומות הקטנים שלהם בשקט.  המורה עמדה ליד הלוח, ומה שהיא בחרה לעשות, מכל האפשרויות שעמדו לפניה, היה לחבק אותי ולהגיד בקול רם: "זה לא באשמתך, זה בגלל הילדים שרצים ככה במסדרון".  היא לא צעקה עלי, היא לא כעסה עלי. היא פשוט שיקרה.  היא שיקרה בשבילי, ואני ידעתי את זה.  אבל כמובן שלא אמרתי שום דבר. רק הרגשתי הקלה שהיא עדיין "זוכרת"  שאני ילדה טובה.

 * * *

 כיתה ו'. מחנכת שלישית ביסודי. הראשונה עזבה לפנסיה לאחר כיתה ב', השנייה לאחר כיתה ד', ואת השלישית אנחנו עזבנו בעצמנו כשעלינו לחטיבה. תמיד צחקנו שהמורים לא מחזיקים איתנו מעמד, מישהו חייב לעזוב. כשחושבים אחורה, זו אמירה די מרירה. אולי אפילו ביקורת בלתי מודעת של ילדים על ההחלפה של שלוש דמויות סמכותיות בזמן יחסית קצר.

היינו בשיעור תנ"ך. שיעור מסוים שכל אחד זוכר מהיסודי שלו- ספר יהושע פרק ב, המרגלים מתחבאים אצל רחב הזונה.  על כל הפרצופים גיחוכים לא מוסווים, ואצלי במוח קונפליקט מטורף בין אמונה אחת לאחרת. כמובן שהרבה יותר הגיוני שזונה היא זונה. כתוב בפירוש זונה. אבל הרגע המורה אמרה לי שהיא מכרה מזון, ואפילו חזרה על זה בביטחון כמה וכמה פעמים מול הילדים המגחכים. אין זה הגיוני שהיא תשקר. "אנחנו ילדים גדולים, וכבר מספיק בוגרים. אם רחב היתה זונה באמת, היא היתה אומרת לנו!" התווכחנו בהפסקה. בשלב זה עדיין הסכמתי להאמין למורה.

 קפיצה קדימה לזכרון מעומעם בחטיבת הביניים, אחרי עוד מעבר בין שתי מחנכות, אנחנו עומדים בחבורה מתרפקים על נוסטלגיות מהיסודי ומדברים על השיעור ההוא שכולם זוכרים, על הגיחוך.  רק אז יורד לי האסימון ואני בהלם. מעצמי, מהסיטואציה, מהמורה.  עולה תחושה של בגידה, והבנה מרירה שבעצם מורה לא יותר טובה מכל אחד אחר, לא אז ביסודי ולא בחטיבה. פתאום ברור לי לחלוטין שאת ההלם הזה שאני קיבלתי באותו היום, ילדים אחרים חוו הרבה לפני.  אולי אפילו באותו רגע בכיתה ב' כשהמורה שיקרה בשבילי מול כל הכיתה, מפנה את האשמה אליהם במקום אלי.

 * * *

אני לא יודעת באמת איך המורים רואים אותנו, אם כגוף ענק ומאיים או כאינדיווידואליים,  אני רק יודעת שמורים צריכים להתחיל ולשקול את טיב המרחק בין המורה לתלמיד. אחרי הכל "כבוד" "חינוך" "מהלך שיעור" הן בסך הכל מילים ריקות. מורים לא יכולים ללמד אותנו מה היא אמת ובאותו הזמן לשקר, זה פשוט לא הולך יחדיו.  בלתי ניתן לצפות שנאמין שאכפת למורים כשכל האינטראקציה בינינו היא בכיתה ואתם לא יכולים לדבר על תנועת ההשכלה ובמשפט הבא להוציא תלמיד מהכיתה כי הוא צייר במחברת.  אתם לא יכולים להגיד ל מאתיים ילדים  "אני אוהב כל אחד ואחת ממכם כאילו הייתם הילדים שלי".  בחייאת, אנחנו לא מפגרים. תפסיקו לשקר לנו.

חינוך סמוי – אקספוזיציה

לקראת תחילתה של סידרת פוסטים מרתקים בנושא חינוך סמוי ושיוויון :

 סרטון משעשע ( למי שיכולים להבליג על עולמם הערכי ), המנתח מסרים סמויים בספרי ילדים מנקודת ראות גברית שוביניסטית.

שרוק, שרוק.

"שרוק!", הטיחה בי המנהלת ואחזה באשכיי, "שרוק".  למי שאינם מיודעים עם המשחק אזכיר את העקרון המנחה, אם הצלחת לשרוק, משחררים אותך מלפיתת האשכים.  האתגר : לשרוק בזמן שאשכייך, כבודך, וגופך מתפתלים וסביבך המון משולהב.

בחזרה לסיפור.  בעודי מתפתל, נכנסה המורה למתמטיקה, רכנה לעברי וניסתה להכניס לי אצבע לאוזן.  " ששש.. ששש", ניסיתי לשרוק, אבל העניין היה אבוד.  שתי חזיתות היו מעל ליכולתיי וכבר הייתי בדרך לבכי, כשלפתע נכנסה סגנית המנהלת.  והידיים התוקפניות התקפלו לתוך הכיסים בצורה משכנעת.  " מה אתם עושים שם?", שאלה הסגנית.  " שום דבר, רק משחקים", ענתה המנהלת שלי וחייכה.  הסגנית הסתכלה עוד רגע בהם ובי, ושאלה אם זה משחק.  "בטח, בטח", מלמלתי והתחלתי לקום.  "מבוגרים..", סיננה הסגנית והמשיכה בדרכה אל ספל הקפה הנכסף.

אתמול, בערב המאוחר, סיפרה לי זוגתי ( שתזכה לחיים ) שילדה הקניטה אותה במרכז הנוער בו היא עובדת.  לא אמירה קשה, לא אמירה בוטה, רק כזו שמספיקה כדי להביך ולהשפיל מול שאר ילדים ערניים.  במקריות ( או שלא ), בדיוק התקשר אליי חבר לעצה מכיוון ובמרכז הנוער בו הוא עובד, אחד החניכים מתעלם מאחת המדריכות, וגורם לה בכך למבוכה, השפלה, ומצוקה.  סמיכות המקרים אולי הייתה מקרית, אבל מקרים מסוג אלה מתרחשים כל הזמן במערכות החינוכיות.  ברוב המקומות, מתמודדים על ידי הענשה, הדחקה, הכחשה, ו"ריחוק חינוכי" (ע"ע דיסטנס).  במקומות ספורים, מודים בקיום בעיית מוגנות של הצוות ומדווחים על אלימות כלפי הצוות, אולם לרוב רק על אלימות פיסית ( ולא מילולית או מנטלית ).  ורק במקומות בודדים, מתמודדים על ידי גישור בין אנשי הצוות לחניכים/תלמידים.

בחזרה לזוגתי בעלת החיים הארוכים, תגובתי הלא תומכת הגיעה במהרה.  "טוב מאוד, אם לילדים אין את הזכות למרחב חיים מוגן, גם לצוות לא צריך להיות".  זאת, בדיני זוגות, נקראת אמירה מתסיסה-לא-תומכת-מבשרת-רע.  למזלי, מולי ניצבה אשת מקצוע שלווה.  "למה אתה מתכוון?", שאלה.  "למה אני מתכוון?  היום בבוקר אני מדבר עם ילד בן 9 בבית הספר.  הוא מראה לי שהאוזן שלו אדומה ושיש לו דלקת.  אז אני שואל, ממתי, והוא אומר, מלפני חמש דקות שירון משך לי בכוח באזניים.  למה? שאלתי.  הלכנו מכות בצחוק.  זה הצחיק אותך? המשכתי בדיאלוג הסוקרטי משהו.  לא, זה כאב.  אבל אני גם מכאיב לו לפעמים.  וזה נעים לכם? המשכתי.  לא תמיד, הוא ענה.  כשהוא מקלל אותי כשהוא מרביץ, אני יודע שזה משחק.  אבל לפעמים הוא סתם מרביץ לי. (לתומי חשבתי שמכה עדיפה מקללה ומכה, התנשאות של מבוגרים )  אז למה אתה לא מגיש נגדו תביעה? ניסיתי להגיע לשורש העניין ( שלא תטעו, מדובר בבית ספר דמוקרטי מתקדם.  אפשר להגיש תביעה ובית משפט של ילדים וצוות יטפל בנושא, אפשר לבקש גישור, אפשר לבקש שיחה ).  אני לא אוהב להגיש תביעות כי הם יענישו אותו, ואני לא אוהב את הגישור, אני רוצה שהוא יפסיק פשוט".

לקחתי נשימה מהסיפור, וחזרתי לשתף את זוגתי במחשבותיי הגשמיות ולהתעלם מחוויותיה האמיתיות : " את מבינה,  אנחנו לא סופרים בכלל התנהגויות שכאלה בתור בעייה.  בתור עדות לחוסר המוגנות של ילדים.  וזאת דוגמא מבית ספר דמוקרטי מדהים, חבל שאני אתחיל לדבר על מה שהיה ביפו".  "כשאנחנו חושבים על עצמנו, אנחנו לא מעלים על הדעת שמורה ימשוך לאחרת באוזניים בעוצמה בחדר מורים.  זה מצחיק רק לחשוב על זה.  לא חושבים שהמורה ספורט יזרוק כדורסל לפנים שלנו, שמנהלת תשחק איתנו ב"שרוק", ולא שהמורה לתנ"ך יקרא לנו בשמות.  אבל אצל תלמידים או חניכים, זה נראה לנו נסבל.  "שטויות של ילדים" מחנכים אומרים.  אבל זה שקר, הם עוברים פגיעות נפשיות ופיסיות בתכיפות עצומה, ובאשמת המבוגרים שבונים מוסדות חינוכיים מופקרים".

"תשמע", אמרה לי זוגתי.  "אתה ממש צודק, אתה פשוט צודק". אני התמוגגתי והיא המשיכה.   "אתה פשוט צודק, ותזכיר לי גם לנאום לך נאומים בפעם הבאה שתגיע פגוע הבייתה".

אחח.  מתחת לחגורה.  ולרגע כבר הייתי בשמיים נותן כיפים לקורצ'ק.