דברים שרואים משם, לא רואים מכאן

לפעמים אני שוכח שנקודת המבט של ילדים בני שבע אינה דומה לשלי, ולא רק בגלל היותם גמדים הנמתחים על פני מטר ועשרים.  לרובא ני לא טורח לשאול כיצד הם רואים את הדברים ולכן מפספס לראות את הפער שבינינו מבעוד מועד.  השבוע נזדמנה לי הזדמנות לחוות זאת שוב.  חשבתי שיהיה מקסים לבקש מתלמידיי לשעבר מנתניה להתכתב עם תלמידיי הנוכחים בערד.  להפגיש עולמות שונים, ערים שונות, בתי ספר שונים ( ממלכתיים ודמוקרטים ) ומצב סוציואקונומי שונה.  שיתפתי ברעיון את ידידתי, מורתם הנוכחית של התלמידים בנתניה והיא הסכימה לשתף פעולה עימי בשמחה.

אצלה, הכל התנהל כשורה.  בבית הספר הממלכתי מתקיים 'קסם' בו התלמידים כמעט ותמיד מסכימים עם הרעיונות של המורה.  להוציא מחברות, הילדים מוציאים מחברות.  היום נכתוב מכתבים, הילדים רוצים לכתוב מכתבים.  אפשר לקשט, כל התלמידים מקשטים.  הקסם שבאילוף והתנייה.  ואכן, במפגשנו הקודם קיבלתי שקית מלאה ב20 מכתבים, מקושטים ויפים, מתלמידיי כיתת ב' בנתניה.  "איזה יופי, איזה פרוייקט מרשים זה יהיה", אמרתי לעצמי.

* * *

"הבאתי לכן מכתבים מתלמידים שלי מנתניה", הסברתי ופרשתי מכתבים על השולחן בחצר.  השעה הייתה אחת עשרה, וחבורה של תלמידות צעירות הייתה שקועה בויכוח אידיאולוגי מופשט על נושא שלא הצלחתי לתפוס בבינתי הפשוטה.  מבט של חוסר עניין הופנה לכיווני.  "תראו, הם כתבו לכם על עצמם, על החיים שלהם, והם רוצים להתכתב יחד איתכן.  שכל אחת תבחר לעצמה מכתב".  למזלי, מנהיגת החבורה היא ידידה ותיקה שלי מאז שהכנו בושם מעלי נענה דחוסים במים והיא נחלצה לעזרתי.  "טוב נו", פלטה והתחילה להזיז מעטפות.

"חחחה, תראי את השמות המוזרים האלה, חח", אמרה לחברתה.  "מה כתוב פה?", שאלה אותי.

"רחל", עניתי.

"פחח, איזה שם מוזר", החלו להקרע להם מצחוק חבורת הבנות. "וזה?"

"עידן".

"פחח,  מה זה שם של בנים או בנות?", המשיכו להתגלגל.  "וזה?".

"עופר", עניתי לקול צחקוק מחודש.

"איזה שמות מוזרים יש לתלמידים שלך בנתניה", אמרו הסתכלו עליי ברחמים .

למען הסר ספק, שמותיהן של הנערות בבית הספר הדמוקרטי הם השמות המשונים ביותר שאי פעם שמעתי.  מטעמי פרטיות לא אסגיר את שמותיהן אך בצורה מכלילה אפשר לתאר את שמן כביטויי טבע מופשטים  ( כגון נגב ) או שילוב עיצורים עם כמות לא ברורה של אותיות אהוי צמודות ( לדוגמא שאהייה ).  ועדיין, מקודת מבטן רחל, עידן ונועם הם שמות חשודים עד מאוד.  והדבר הנורא ביותר מבחינתן, הוא שהן לא יודעות עם אלו בנות.  והרי, לא יעלה על הדעת שהן יכתבו לבן.

בעייה.  מנקודת מבטי לא התחשבתי בעובדה שמספר הבנים והבנות אינו מתאים.  מה זה משנה מין הכותב?  מה זה משנה מי קורא את מה שכותבים?  טעות קשה טעיתי.  כתיבה למין אחר מסתברת כפעילות מביכה, קיצונית ומעצבנת עבור חבורת בנות.  גם אחת מהן הייתה מוכנה לעשות זאת, היא לא תעשה זאת תחת עינה הבוחנות של מנהיגת השבט.  בלית ברירה, הסגרתי את שמות הבנות וחילקתי מכתבים.

"תקריא לי", ביקשה ממני הסמכות העליונה.  "אני רק בכיתה ב', למה אתה חושב שאני יודעת לקרוא?".  שיט.  שכחתי שבבית ספר הדמוקרטי הם לומדים לקרוא רק כשמתחשק להם ולרוב זה לא קורה כל כך מוקדם.  בזמן שבנתניה הם למדו לקרוא כשאנחנו רצינו, פה הדברים מתרחשים מתוך נקודת מבטם.  כששאלתי את אחת הבוגרות מתי הם מתחילים לקרוא לרוב אז היא הסבירה לי שזה תלוי.  "תלוי במה?", שאלתי.  "פעם בכמה זמן מישהו מביא ספר של הארי פוטר, ואז כל הצעירים שמסביב לומדים לקרוא כדי שיוכלו לקרוא בעצמם".  וואלה.  ואני חשבתי שיש דפוס מדעי על בסיס התפתחות הקוגניציה.  הבורות שבנקודת מבטי הזקנה על החיים.

"תכתוב אני אוהבת לצייר", אמרה לי זאטוטה אחרת.  כתבתי.  "עכשיו תקריא לי", פקדה.  הקראתי.

"רגע, מה זה?"

"כאן כתוב אוהבת".

"וזה?".

"אני".

"וזה?".

"די, המילים לא משתנות, כתוב אני אוהבת לצייר", אמרתי בקוצר רוח.  היא הפסיקה לשאול אבל הביטה בי במבט חשדני שאומר – אני לא תמימה אני יודעת שאותיות יכולות להשתנות.  אף פעם לא העלתי בדעתי שילדים כל כך חשדניים כלפי הציורים הלא ברורים האלה שמבוגרים אוהבים כל כך.

לאחר מספר דקות של עבודה, כתיבה, וקישוט ביקשה ממני אחת התלמידות לחכות לה בזמן שהיא הולכת להביא דף כדי להכין מעטפה.  "אין בעייה", עניתי לתומי והילדה החלה לרוץ לכיוון בניין בית הספר.  חלפו חמש דקות.  חלפו עשרים דקות.  בטח מצאה משהו אחר לעשות, חשבתי לעצמי, והתחלתי להתקפל.  סידרתי הכל חזרה לתיק ונכנסתי פנימה.  שעה אחר כך, בפתאומיות, זינקה עליי התלמידה.  "הנה, למה זזתם?", אמרה, רצה לכיוון אחר ולא חיכתה לתשובה.  למה זזנו?  עברה יותר משעה..

שעה או זמן, למען הסר ספק אינו דבר קיים עבור ילדים.  אך תמיד אני שוכח את זה.  הסיטואצייה הנפוצה מכל היא שאני מדבר עם תלמיד, ולפתע מגיח תלמיד אחר וקורא לי.  "חכה דקה, אני באמצע שיחה", אני טורח לומר כל פעם מחדש רק כדי לקבל קריאה חוזרת אחרי עשר שניות.  "ביקשתי שתחכה בסובלנות דקה, אני מדבר עם אביב", אני אומר בתגובה תמיד רק כדי לקבל את המשפט המוכר : "מהה, אני מחכה פה כבר מלא זמן".  מורים רבים רואים בתלמידהם חוצפנים ומציקנים אבל אני יכול להשבע שכנראה שהזמן מנקודת מבטם הוא מושג ערטילאי לחלוטין.

* * *

לבסוף חזרתי הבייתה עם שק מכתבים.  מאושר כמו דוור צעיר בתום יומו הראשון.  גאה בכך שגרמתי לילדים להשתמש במכתבים אמיתיים ולא להתכתב במחשב.  אז מה אם אומר שקצב תחלופת המכתבים התארך פי עשר או שהם לא יוכלו להמשיך בהתכתב בלעדיי או העובדה שהם לא התלהבו יותר מדי.  ילדים אוהבים לקבל מכתבים יותר מלקבל מיילים.  כן כן.  נקודת מבטי הנחרצת נשענה לאחור וטפחה על ביטנה, מרוצה מעצמה כרגיל.  ילדים אוהבים לקבל מכתבים.  אתה צודק.  אתה תמיד צודק.  אתה המורה.  אתה יודע מה טוב להם.  אתה יודע מה טוב.  אתה יודע מה.  אתה יודע.  אתה.  אתה ואתה ואתה.   אני.

"שמה" – בין אוטופיה חינוכית לחינוך ציבורי.

"עץ תותים", עומר תפסה את ידי ומשכה בעוצמה חסרת פרופורציה לזרועותייה הזאטוטות.  הפנתי את עיניי לכיוונה במבט מבולבל והרחבתי את פי כהכנה לצליל תמיהה.  "אהה?", המהמתי בעייפות.  "בוא איתי לעץ תותים, אני רוצה לצאת לבוסתן ואני צריכה לקחת איתי מבוגר אחראי", היא המשיכה בצורה עניינית שגרמה לי לתהות האם אכן אני הוא האחראי.  כך החל יום עבודתי היחיד בשבוע בבית הספר הפתוח.

לקחתי את המפתח לשער בית הספר וניגשתי אל המנעול.  סיבוב, עוד סיבוב, המנעול סרב להגיב.  "תן לי אני אראה לך", אמרה וחטפה ממני את צרור המפתחות.  צ'קליק והמנעול נפתח, "צריך לדחוף את זה פה, ולהרעיד את זה כאן".  מחוץ לבית הספר ישנו בוסתן קטן ונעים המונה כעשרה עצים. לפני כמה שנים שתלו פה כמה תלמידים ואחד המורים את הבוסתן הזה", אמרה והצביעה על אזור בו חלפתי מספר פעמים ללא התייחסות.  " זה עץ שסק, אבל הציפורים אוכלות את הפירות הבשלים, זה עץ תאנה הענפים שלו מאוד גמישים אז אנחנו משתמשים בהם בתור נדנדה, הנה אני אראה לך".  בינתיים הצטרפו אלינו עוד מספר תלמידים ותלמידות.  "להוריד לכם תותים?", שאלתי והתנשאתי עליהם ממרומי שני העשורים הנוספים שלי. "לא צריך", ענו לי בכנות וזינקו לתוך עץ התותים במבנה מאורגן.  שניים זינקו מעלה על שני פיצולים גבוהים של הגזע, מתחתיהן נעמדה תלמידה נשענת על תחילת פיצול ומתחתיה שני ילדים, אחד אוסף את התותים העודפים ואחד שומר על שלושה גושי פלסטיק.  מה זה הפלסטיק הזה? ומהי שיטת חלוקת התותים הבשלים? תהיתי וניגשתי לחקור וללמוד.  ראשית, שיטת חלוקת התותים מתבססת על עקרון ההיזון החוזר.  אלו שלמעלה שמים תות בפה ובעודו מתמוסס בפיהם ממשיכים לקטוף תותים גבוהים אותם הם מעבירים לתלמידה שמתחת, שמכניסה תות לפה, ומעבירה הלאה לתלמיד שלמטה בכדי לפנות את ידיה לקבלת תותים נוספים.  התלמיד שלמטה, מכניס תות ואוגר את העודפים.  מערכת חלוקה בעלת יעילות וצדק מקסמילי בין חבריה.

"תגיד אחמד, מה זה הפלסטיק הזה שאתה שומר עליו?", שאלתי בתמיהה.  "זאת חרב אור", ענה לי והמשיך לבהות בחבריו ובתותים.  "חרב אור?", חזרתי על דבריו בטון הולך וגובהה.  "כן נו, כמו במלחמת הכוכבים, הנה תראה".  ענה ותפס בגוש הפלסטיק.  בשילוב של לחיצה על כפתור מוסתר ותנועה שליפה מהירה נחשפו שרשרת צינורות פלסטיק שיצאו אחד מן השני והפכו לפתע לחרב.  אז, להפתעתי הרבה, הילד הצעיר החל לנוע עם החרב בתנועות סיבוב ואקרובטיקה כמו בסרט.  זה היה כל כך מרשים שנפלט לי, "אתה חייב ללמד אותי את זה..".

* * *

לא פעם ולא פעמיים שמעתי סטודנטים ומורים מתקדמים לכאורה חוזרים בקול על סיסמאות כמו ללמוד מהתלמידים, דיאלוג המפרה את שני הצדדים או שיח לימודי רב משתתפים.   בנוסף לעדות השמיעה, יצא לי גם לחזות בביצוע השקר מספר פעמים בחינוך הפורמלי וגם בזה של תנועות הנוער.  ניהול שיעור בתחום ידע שאינו קשור לעולמם של התלמידים, הכולל בקשה מהם לתת דוגמאות משלהם או הבעת דעה סובייקטיבית אך דלה ולא משכילה על נושא זר אינו תהליך למידה הדדי.  יוצא לי לשבת במעגלים עצובים של מורים שמספרים כיצד הם מתרגשים ללמוד מהתלמידים ונותנים דוגמאות קטנות כגון תלמיד שסיפר בשיעור שבמרד גטו וארשה היו 53 אחוז נשים, ושסבו והוריו עדיין כותבים בכתב אשורי.

נכון,  התלמידים מוסיפים פתיתי ידע חדשים למורה ולכיתה אבל בכמויות שוליות עד כי זו צביעות לכנות זאת למידה.  מורים שעושים כך משפילים את התאוריה בדבר למידה הדדית לכדי תהום.  הלמידה ההדדית נועדה לשבור את יחסי הכוח ולתת כבוד לזהותם ועולמם המדוכאים של הילדים, לא לאפשר להם לתת עוד אסטרטגיה עלובה לפתרון חיבור ארוך.  ללמוד מהתלמידים ניתן רק כאשר מאפשרים להם להביא את עולמם לאורך זמן משמעותי בצורה חופשית או כאשר מתארחים בעולמם.  לצערי, זוהי תובנה שמחנכים לא יוכלו להבין מבלי שביקרו בבית ספר פתוח.

יום בשבוע, כאשר אני מגיע לבית הספר הפתוח, הידע הממלכתי ה'עצום' שלי בחישובים הוא כמעט שולי מול הידע האדיר בקרב הילדים במשחקי קופסא, קלפים, גינון, ניהול פינת חי, בנייה בחומר, הכנת תפאורות ועוד.  כאן יש מרחב למידה הדדי מובנה המאפשר לעבור שעות מעולמו של המורה אל זה של התלמיד, ובזמנים מוצלחים גם לשלב בינהם במקביל.

* * *

האוטופיה החינוכית של בית הספר הפתוח מדהימה, אבל לא מאתגרת אותי.  ההפוגה מהחינוך הציבורי שנתתי לעצמי למשך שלושה חודשים מגיעה לסופה ובקרוב אחזור למסדרונות האפלים.  גם אם אנסה לרכך את הנפילה בבית ספר דמוקרטי, עדיין מדובר על שמיים וארץ.  שוב כיתות, מסדרונות, שכבות, לוח זמנים וילדים שמופרדים מלאכותית מסביבתם וממבוגרים.  אם לפני שנה יכולתי לשכנע את עצמי בקלות שהדברים שאני עושה בכיתתי הם מתקדמים ומאפשרים למידה הדדית, עכשיו אאלץ לעשות רפורמות רציניות יותר.

בבית הספר הפתוח התלמידים מוקפים בסביבה המותאמת להם : משחקים, מרחב, צמחייה וחפצים לא מוגמרים; בשילוב עם שעות חופשיות רבות הם יכולים להביא את עולמם, כישוריהם ומשחקיהם מהבית אל בית הספר.  הידע העצום הזה שמגיע מהבתים והשכונה ומנותק ממסגרת בית הספר מאפשר למידה הדדית אינסופית.  אבל הכיתה הציבורית שלי היא מדבר בטון ואם זה לא מספיק, אז המדבר הזה גם משובץ בחומות דמויות שולחן המונעות כל תנועה אנושית;  בנוסף לכל אלו יש לו"ז בלתי פוסק המונע כל זמן חופשי מינימלי.

כנראה שאאלץ להתחיל בביטול שיעורי מערכת.  כמובן שלא אוכל לעשות זאת בצורה רשמית אבל לא יהיה לי קושי רב להדביק כותרת מתמטית מאיימת לשיעורים – פעילות אתגר באלגוריתמים מתמטיים ע"י חיפוש תבניות בפעילויות יומיומיות,  ולבקש מהתלמידים לכתוב מחברת תיעוד בסוף יום למה שעשו.  התיעוד ישרת אותי, אותם, את יכולות הכתיבה שלהם ואת הכסת"ח.  חוץ מזה, שאם יש דבר קבוע בכל בית ספר הוא אימת הצוות מכל התערבות בשיעורי מתמטיקה העלולים לחשוף בורות.

לאחר מכן, אהיה חייב להפטר מהשולחנות והכיסאות.  מי משתמש בשולחן גם ככה, באיזו מאה אנחנו חיים בדיוק.  ללא יוצא מהכלל, כל הילדים מעדיפים לכתוב בשכיבה על שטיח, במיטה או בישיבה בדיוק כמו שאנחנו המבוגרים אוהבים לשבת עם הלפטופ כמעט בכל מקום מלבד שולחן העבודה.  מכיוון ולא אוכל לשרוף אותם אני מניח שאצטרך להצמיד את חלקם לקירות ואת הנותרים להפוך לפסל סביבתי מעניין.  בטח אוכל לכנות את הפסל פעילות לבניית מבנים גאומטרים מורכבים בסביבה תלת מימדית.  מי יודע, אולי אפילו ישלמו לי במשרד החינוך על בניית מערכי מתמטיקה חדשים בתחום הנדסת המרחב.

לבסוף אצטרך לבקש מהילדים להפוך את המדבר בטון למקום חי.  עם כמות מספיקה של בדים, צעצועים, משחקים, כדורים, כריות, מזרונים, שטיחים ענפים וגרוטאות שיגיעו או יזרקו מהבתים, אני מאמין שאוכל להפיח חיים במקום.  וילונות לבנים רחבים שיסתירו את סורגי הכלא בשילוב עם פנסים סיניים שיכניסו חום באורות הניאון המשרדיים, וכמות נכבדת של צמחים חיים, ירקות ופירות; ואני מאמין שניתן לייצר מגרש גרוטאות וצמחים איכותי.  כמובן, שאאלץ לבסוף להתמודד עם המשוכה הגובהה מכולן – שומרת הסדר הקיים, הישן, הטוב והמדכא.  אחותי החורגת למעמד העובדים.  המנקה.  אבל מי שמאמין לא מפחד, כדברי אייל גולן.

האם זה יספיק?  האם אתמודד עם הרעש העצום שייווצר?  האם לא אצטרך להשאר כל יום שעות לסדר ולנקות? האם המערכת תתערב ותאסור עליי להשתמש בפדגוגיה משחררת?  שאלות רבות לפני, בינתיים נחזור לרגע של שלווה באוטופיה הקסומה.

* * *

"שמה".  "הנה, שמה, תסתכל בסבלנות", עומר ניסתה לכוון אותי אל תות שחום ובשל.  "שמה זה לא מושג מדויק עומר, ימין שמאל, למעלה למטה?", עניתי בתסכול.  "זה שמה", היא חזרה והתעקשה.  בסוף מצאתי את זה שמה.

פרטי או ציבורי? דילמות של מחנכים

הזוג החמוד הזה אימץ לא מזמן גור חתולים מקסים שהסתובב תועה מול דלתם, וכפי שנהוג במחוזותינו, כשהגיע הרגע הנכון, לקחו אותו לסירוס. כדי שלא ילאה את כולנו בחרמנות אגרסיבית. הם לקחו אותו למרפאה וטרינרית פרטית שם הוא קיבל סירוס דה-לוקס ושוחרר מסומם משהו אך בבריאות שלמה לביתו. הדבר היה מעורר תהיה מכיוון שלידנו יש מרפאה של צער בעלי חיים, שלא רק חוסכת את הנסיעה למרפאה רחוקה אלא גם מציעה מחירים אטרקטיביים יותר והנחות לסטודנטים.

רגע לפני שהתחלתי לירות עוד התעניינתי מדוע הם בחרו ללכת למרפאה הרחוקה והיקרה במקום לזו הקרובה והזולה, במיוחד כשמדובר בטיפול פשוט ונפוץ כמו סירוס. כגילוי נאות אספר שאני בעצמי לקחתי את החתולה שלי לפני מספר שנים לעבור עיקור באותה המרפאה, ושום טענה כזו או אחרת לא הייתה לי. רוני הסתכלה עליי ואמרה "כי במרפאה הפרטית יש ציוד יותר טוב ואני לא רוצה לקחת שום סיכון עם בולי שלי". עניתי לה בבוטות, "כמו שאת החתול שלך את לוקחת למרפאה פרטית, כך גם את הילד שלך תשלחי לבית ספר "טבע", ביטוח הבריאות שלך יהיה פרטי, ומכל הדיבורים היפים על התנגדות להפרטה האמת היא שאת משרתת כצד השני של המטבע של אותה תופעה".

בדיעבד, הטון שלי היה נחרץ מדי. בדיעבד, יכול להיות שהייתי פשוט שותק.

מאז אותה שיחה מצאתי את עצמי עובד במספר מסגרות חינוכיות. הראשונה, תיכון ציבורי בתיכון מתפרק בעיר מוכה. השנייה, תכנית היל"ה בה אני מלמד עברית קבוצה של נערים מבקשי מקלט מאריתריאה. השלישית, בית ספר פרטי-אקסטרני-אינטרני-א-לה-אנקורי במרכז תל אביב. הצלחתי למקם את עצמי על ספקטרום די רחב של ההפרטה בחינוך. מהציבורי המקוצץ/מופרט/מעונה, לתוכנית שבה המורים מועסקים כמורי קבלן אך בגלל היעדר חיבוק הדוב הממסדי זוכים לחופש חינוכי רחב יותר, עד לבית ספר פרטי בו ההצלחה נקנית במזומן. כיתות קטנות, תלמידים שנבחרים בקפידה מבחינת ההתנהגות שלהם, תגבורים פרטיים בסוף שעות הלימודים, מורים שיכולים לעשן סיגריה עם התלמידים שלהם כי אין להם צורך לשמור על דיסטנס עם התלמידים בהעדר הצורך בשימוש באלימות המובנת במערכת החינוך הציבורית.

חודשים אני מלמד בשלוש המסגרות השונות, וכל שבוע, כשאני יושב על האסלה ומהרהר על משמעות החיים, אני לא מצליח לשכוח את הביצים של בולי. את הביצים המכווצות והמסורסות שלו, שנכרתו באיבם, אך ביד מנתחת מיומנת, עם מוזיקת ניו אייג' טריפית ברקע וארומה של קטורת לימונית. אני חושב על אותם ביצים זערוריות, ואני מרגיש אשם. אני מרגיש אשם שלרוזה, החתלתולה שלי, קשרו את החצוצרות במרפאה מכוערת ומצחינה מחומרי חיטוי.

אני לא אחראי לכך שמשרד החינוך הפך למשרד הקיצוץ, ההפרטה, כיסוי התחת, האינדוקטרינציה הזולה. אני לא אחראי לכך שבתי הספר בפריפריה הפכו למקום בו מורים ותלמידים באים להתענות בו. הייתי מאוד רוצה לשנות זאת, אך כיצד אני יכול לעשות כשאני לבד? המורות סביבי, רובן ככולן, הן נשים שחוו וחוות דיכוי כלכלי ומקצועי במקום העבודה, ומסתכלות על התלמידים כאויבים. ההנהלה רואה את זה שהתלמידים יעברו את הבגרויות כעניין כלכלי. התלמידים מצפים ממני להשתמש באותם אמצעים של דיכוי וכועסים עליי כשאני מנסה לפתור דברים על ידי שיחה ואמון ולא על ידי אזעקת הורים/רכזים ופיזור איומים. כשזו המציאות איתה אני אמור להתמודד, לבדי, מה ההיגיון בלהישאר שם?

מצד שני, ללכת ללמד בבית ספר פרטי? אמנם. איני מלמד את השמנה וסולתה של אזור המרכז אלא ילדים שהם עצמם, או הוריהם, או יחדיו, מממנים את החינוך הפרטי הזה כדי שיוכלו להוציא בגרות בסביבה בריאה. אך מה הבחירה שלי משקפת? מה היא אם לא כניעה, הרמת ידיים בזויה וקבלה של תכתיבי השוק החופשי? אני מלמד בבית הספר הזה ונהנה מכל רגע. המקום אינטימי, הילדים אינם באים טעונים בארס כלפי המערכת אותו אני רגיל לזהות בתיכון הציבורי השני בו אני עובד, ואני כמורה חדש מקבל את הסיוע לו אני זקוק, מקצועית ומשמעתית. אני מלמד, אני מחנך, ומרגיש אשם.

ובהיל"ה, הממזר של משרד החינוך, אני בכלל מעורב בעיצומו של סכסוך עבודה שסופו אינו ברור. הסכם קיבוצי? חזרה למשרד החינוך? לפעמים אני תוהה אם חזרה להעסקה ישירה היא הדבר המטיב אשר יטיב ביותר עם המורים והתלמידים. ככל שדרגת הקרבה לגדעון סער עולה, כך החופש שלי כמחנך יורד.

אלו דילמות של מחנך-מהפכן. אלו דילמות קשות. מכאיבות. אלו החיים של כל אחד מאיתנו, מחנכים-מהפכנים, שהחלק התיאורטי שלהם נגמר די מהר.