דברים שרואים משם, לא רואים מכאן

לפעמים אני שוכח שנקודת המבט של ילדים בני שבע אינה דומה לשלי, ולא רק בגלל היותם גמדים הנמתחים על פני מטר ועשרים.  לרובא ני לא טורח לשאול כיצד הם רואים את הדברים ולכן מפספס לראות את הפער שבינינו מבעוד מועד.  השבוע נזדמנה לי הזדמנות לחוות זאת שוב.  חשבתי שיהיה מקסים לבקש מתלמידיי לשעבר מנתניה להתכתב עם תלמידיי הנוכחים בערד.  להפגיש עולמות שונים, ערים שונות, בתי ספר שונים ( ממלכתיים ודמוקרטים ) ומצב סוציואקונומי שונה.  שיתפתי ברעיון את ידידתי, מורתם הנוכחית של התלמידים בנתניה והיא הסכימה לשתף פעולה עימי בשמחה.

אצלה, הכל התנהל כשורה.  בבית הספר הממלכתי מתקיים 'קסם' בו התלמידים כמעט ותמיד מסכימים עם הרעיונות של המורה.  להוציא מחברות, הילדים מוציאים מחברות.  היום נכתוב מכתבים, הילדים רוצים לכתוב מכתבים.  אפשר לקשט, כל התלמידים מקשטים.  הקסם שבאילוף והתנייה.  ואכן, במפגשנו הקודם קיבלתי שקית מלאה ב20 מכתבים, מקושטים ויפים, מתלמידיי כיתת ב' בנתניה.  "איזה יופי, איזה פרוייקט מרשים זה יהיה", אמרתי לעצמי.

* * *

"הבאתי לכן מכתבים מתלמידים שלי מנתניה", הסברתי ופרשתי מכתבים על השולחן בחצר.  השעה הייתה אחת עשרה, וחבורה של תלמידות צעירות הייתה שקועה בויכוח אידיאולוגי מופשט על נושא שלא הצלחתי לתפוס בבינתי הפשוטה.  מבט של חוסר עניין הופנה לכיווני.  "תראו, הם כתבו לכם על עצמם, על החיים שלהם, והם רוצים להתכתב יחד איתכן.  שכל אחת תבחר לעצמה מכתב".  למזלי, מנהיגת החבורה היא ידידה ותיקה שלי מאז שהכנו בושם מעלי נענה דחוסים במים והיא נחלצה לעזרתי.  "טוב נו", פלטה והתחילה להזיז מעטפות.

"חחחה, תראי את השמות המוזרים האלה, חח", אמרה לחברתה.  "מה כתוב פה?", שאלה אותי.

"רחל", עניתי.

"פחח, איזה שם מוזר", החלו להקרע להם מצחוק חבורת הבנות. "וזה?"

"עידן".

"פחח,  מה זה שם של בנים או בנות?", המשיכו להתגלגל.  "וזה?".

"עופר", עניתי לקול צחקוק מחודש.

"איזה שמות מוזרים יש לתלמידים שלך בנתניה", אמרו הסתכלו עליי ברחמים .

למען הסר ספק, שמותיהן של הנערות בבית הספר הדמוקרטי הם השמות המשונים ביותר שאי פעם שמעתי.  מטעמי פרטיות לא אסגיר את שמותיהן אך בצורה מכלילה אפשר לתאר את שמן כביטויי טבע מופשטים  ( כגון נגב ) או שילוב עיצורים עם כמות לא ברורה של אותיות אהוי צמודות ( לדוגמא שאהייה ).  ועדיין, מקודת מבטן רחל, עידן ונועם הם שמות חשודים עד מאוד.  והדבר הנורא ביותר מבחינתן, הוא שהן לא יודעות עם אלו בנות.  והרי, לא יעלה על הדעת שהן יכתבו לבן.

בעייה.  מנקודת מבטי לא התחשבתי בעובדה שמספר הבנים והבנות אינו מתאים.  מה זה משנה מין הכותב?  מה זה משנה מי קורא את מה שכותבים?  טעות קשה טעיתי.  כתיבה למין אחר מסתברת כפעילות מביכה, קיצונית ומעצבנת עבור חבורת בנות.  גם אחת מהן הייתה מוכנה לעשות זאת, היא לא תעשה זאת תחת עינה הבוחנות של מנהיגת השבט.  בלית ברירה, הסגרתי את שמות הבנות וחילקתי מכתבים.

"תקריא לי", ביקשה ממני הסמכות העליונה.  "אני רק בכיתה ב', למה אתה חושב שאני יודעת לקרוא?".  שיט.  שכחתי שבבית ספר הדמוקרטי הם לומדים לקרוא רק כשמתחשק להם ולרוב זה לא קורה כל כך מוקדם.  בזמן שבנתניה הם למדו לקרוא כשאנחנו רצינו, פה הדברים מתרחשים מתוך נקודת מבטם.  כששאלתי את אחת הבוגרות מתי הם מתחילים לקרוא לרוב אז היא הסבירה לי שזה תלוי.  "תלוי במה?", שאלתי.  "פעם בכמה זמן מישהו מביא ספר של הארי פוטר, ואז כל הצעירים שמסביב לומדים לקרוא כדי שיוכלו לקרוא בעצמם".  וואלה.  ואני חשבתי שיש דפוס מדעי על בסיס התפתחות הקוגניציה.  הבורות שבנקודת מבטי הזקנה על החיים.

"תכתוב אני אוהבת לצייר", אמרה לי זאטוטה אחרת.  כתבתי.  "עכשיו תקריא לי", פקדה.  הקראתי.

"רגע, מה זה?"

"כאן כתוב אוהבת".

"וזה?".

"אני".

"וזה?".

"די, המילים לא משתנות, כתוב אני אוהבת לצייר", אמרתי בקוצר רוח.  היא הפסיקה לשאול אבל הביטה בי במבט חשדני שאומר – אני לא תמימה אני יודעת שאותיות יכולות להשתנות.  אף פעם לא העלתי בדעתי שילדים כל כך חשדניים כלפי הציורים הלא ברורים האלה שמבוגרים אוהבים כל כך.

לאחר מספר דקות של עבודה, כתיבה, וקישוט ביקשה ממני אחת התלמידות לחכות לה בזמן שהיא הולכת להביא דף כדי להכין מעטפה.  "אין בעייה", עניתי לתומי והילדה החלה לרוץ לכיוון בניין בית הספר.  חלפו חמש דקות.  חלפו עשרים דקות.  בטח מצאה משהו אחר לעשות, חשבתי לעצמי, והתחלתי להתקפל.  סידרתי הכל חזרה לתיק ונכנסתי פנימה.  שעה אחר כך, בפתאומיות, זינקה עליי התלמידה.  "הנה, למה זזתם?", אמרה, רצה לכיוון אחר ולא חיכתה לתשובה.  למה זזנו?  עברה יותר משעה..

שעה או זמן, למען הסר ספק אינו דבר קיים עבור ילדים.  אך תמיד אני שוכח את זה.  הסיטואצייה הנפוצה מכל היא שאני מדבר עם תלמיד, ולפתע מגיח תלמיד אחר וקורא לי.  "חכה דקה, אני באמצע שיחה", אני טורח לומר כל פעם מחדש רק כדי לקבל קריאה חוזרת אחרי עשר שניות.  "ביקשתי שתחכה בסובלנות דקה, אני מדבר עם אביב", אני אומר בתגובה תמיד רק כדי לקבל את המשפט המוכר : "מהה, אני מחכה פה כבר מלא זמן".  מורים רבים רואים בתלמידהם חוצפנים ומציקנים אבל אני יכול להשבע שכנראה שהזמן מנקודת מבטם הוא מושג ערטילאי לחלוטין.

* * *

לבסוף חזרתי הבייתה עם שק מכתבים.  מאושר כמו דוור צעיר בתום יומו הראשון.  גאה בכך שגרמתי לילדים להשתמש במכתבים אמיתיים ולא להתכתב במחשב.  אז מה אם אומר שקצב תחלופת המכתבים התארך פי עשר או שהם לא יוכלו להמשיך בהתכתב בלעדיי או העובדה שהם לא התלהבו יותר מדי.  ילדים אוהבים לקבל מכתבים יותר מלקבל מיילים.  כן כן.  נקודת מבטי הנחרצת נשענה לאחור וטפחה על ביטנה, מרוצה מעצמה כרגיל.  ילדים אוהבים לקבל מכתבים.  אתה צודק.  אתה תמיד צודק.  אתה המורה.  אתה יודע מה טוב להם.  אתה יודע מה טוב.  אתה יודע מה.  אתה יודע.  אתה.  אתה ואתה ואתה.   אני.

'הסמויה' – מה חושבת הסדרה הטובה בעולם על שיח הבגרויות הבינוני באינטרנט

"זה המשחק, או שתשחק אותו או שישחקו בך", הסמויה, פרק 8, עונה ראשונה.

בחודשים האחרונים, בין גל אלימות אחד לאחר, עולה מחדש סוגיית הבגרויות.  חידוש השיח בתקשורת החל במחאת הקיץ שהעלתה מחדש את מצוקת מערכות החינוך, הוראת הקבלן וע"י הקמת פלטפורמות שונות כגון ח' חינוך וועדת החינוך של רוטשילד;  תוספת מפתיעה לנושא התקבלה ע"י הקמפיין של יאיר לפיד לראשות משרד החינוך והצלתו ע"י צמצום מערכת החינוך לשלושה מקצועות.

המאמרים משכנעים, הסרטונים יפים, ואכן רוב הציבור ופעילי החינוך משוכנעים עמוקות שהבגרויות הן העצם המרכזית בגרונה של מערכת החינוך.  אולם, השיח הכתוב והתקשורתי מובל כמעט וכולו ע"י אקדמאים, אנשי משרד החינוך, ומורי תיכון המגיעים מתחום דעת 'גבוה' אך לא מלימודי החינוך.  אלו אנשים טובים אך מיעוט קטן וקולני.

אנחנו, מורי בתי הספר היסודיים ומורי החטיבות מהווים את הרוב המוחלט של מערכת החינוך ואחראים על מרבית שנות החינוך.  לנו, אין שום נגיעה לבגרויות.  אפילו המיצב, המככב במספר מאמרים אינו מרגש אותנו באף שלב מלבד שלושה חודשים מכיתה ה'.  האם החינוך בעשר השנים הראשונות במערכת החינוך הוא חסר דופי?  חינוך משכיל, נעים, ערכי, מרתק ומפתח?  כמובן שלא.  ואין לכך קשר לבגרויות אלא לסיבות רבות ואחרות.  ועדיין, חשוב להבין לעומק מדוע יכשלו הרפורמות האלו בכדי לשכנע מורים רדיקלים לאמץ שיח אחר לגמרי סביב הבגרויות ומבחנים.

* * *

בארצות הברית בדקו מדוע כל רפורמות החינוך בחמשת העשורים האחרונים כשלו.  אחת המסקנות הייתה שהדינאמיקה הבית ספרית של המורים והתלמידים לא משתנה בעקבות הרפורמות אלא מתאימה את עצמה מחדש ולכן ממשיכה להוליד את אותה מערכת יחסים, צורת הוראה הישגים נחותים וכשלים חינוכיים.  אלו מילים גבוהות וחשוב להדגים אותם דרך שלושת כיווני הרפורמות המרכזיים, בכדי להבין את התופעה.

"לצמצם את הבגרויות" – אבי הכה אתכם בשוטים, ואני אכה אתכם בעקרבים.

בזכות ידידנו איש החינוך הידוע יאיר לפיד ובזכות סרטון של 5 דקות ששודר על פינלנד, צמצום הבגרויות הפך ללהיט החדש.  על פי תאוריה זו – אם תלמידי ישראל יוכלו להתרכז במקצועות בעלי ההישגים הנמוכים ( מתמטיקה, אנגלית, לשון ) ואולי לבלות שעות בנוסף לקיימות במערכת, רמתם והישגיהם יעלו.  טענה זו מניחה שהסיבה לכשלון הוא פיזור התלמידים ופיזור הכוח המקצועי ומניחה שבבית ספר מתקיימת דינמיקה של למידה ולא של מאבק.

אך המציאות היא אחרת והרפורמה לעולם לא תתרחש.  ראשית, ההתנגדות תגיע מחבריי מורי התיכונים שיגידו שבלי השוט, הם לא יוכלו ללמד.  זה לא שהם אוהבים את השוט. הם היו שמחים ללמד בצורה חופשית ומעניינת אבל הם יודעים שהם כבר השניאו את הלימודים ושתלמידיהם לא יתנו סיכוי לסגנון הוראה חדש.  ללא איום הבגרויות, התלמידים לא יגיעו לשיעורים.  במהרה, אותם מורי מקצועות הרוח, שדוחפים היום לשינוי שיטת הבגרויות וההערכה ימצאו את עצמם מגיניה.  במילים אחרות:  אנחנו מבקשים רפורמה שתיתן לנו חופש – לא לתלמידים!  זה לטובתם.

אך גם אם תעבור הרפורמה את התנגדות המורים, היא תתבטל בצורה סמויה בתוך בתי הספר.  התלמידים נכשלים בגלל שנאה למקצוע ושיטת ההוראה; שלושת המקצועות המדוברים עוסקים באיתור תבניות ושינונן בתרגול אינסופי בניגוד לעיסוק האינטואיטיבי בחיים.  תלמידים יעדיפו ללמוד תשעה מקצועות נוספים, לרוץ מסביב לבית ספר כל בוקר, להתנדב בניקוי מחראות ציבוריות ולנקות שיניים תותבות לסבתות קשישות מאשר לשבת בעוד שיעורים של חמש יחידות מתמטיקה ואנגלית ולהרגיש מטומטמים.  תגבורים, חיזוקים ושיפורים שהתווספו בשנים האחרונות לא הוסיפו טיפת ידע.

רפורמה שכזו, בתוך דינמיקת חוסר העניין של תלמידים בחומר, רק תעצים את מלחמת ההתשה בין המורים לתלמידים.  הרפורמה תתבטל ע"י 'ביטול סמוי' של שיעורים בתוך המערכת כך שסך שעות הלימוד האפקטיבי ישאר נמוך.  'ביטול סמוי' אצלנו נעשה ע"י הפניית שיעורים להכנת שיעורי בית, הודעת הודעות, זמן פעילות חופשי בכיתה תחת כותרת "עבודה בחוברת" בזמן שאנחנו ממלאים טפסים ובדרכים נוספות ויצרתיות.  כבר היום, שעות הלימוד במקצועות אלו רבות מדי ובתוך גילדת המורים שלנו מתבצע 'ביטול סמוי' של שיעורים ומורים המקבלים תלמידים בשעות השישית, שביעית ושמינית לא מנסים ללמד דבר.  התלמידים יודעים את זה.  המורים יודעים את זה.  כולם יודעים את זה.

 " להחליף את הבגרויות בשיטות הערכה רב שנתיות" – מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח.

שיח אחר ונפוץ הוא הרחבת מנגנון השליטה על התלמידים לאורך שנים רבות יותר ופיצול הבגרות למספר מבחנים כפי שכבר נעשה בפיצול הבגרות ביב' למספר שאלונים על פני שנות התיכון.  מילא העובדה שפיצול שאלוני הבגרות לא תרם דבר בשנים האחרונות מלבד הרס שנתיים נוספות במערכת החינוך.  הסיבה שרפורמה זו היא חסרת משמעות היא המפלצת יורקת האש הידועה בכינוייה – ילד בכיתה ז'.

מי שדיבר, שיחק או היה בחברתם של בנים בגיל בו אוננות היא הבילוי המרכזי והסוגייה השכלתנית ביותר עימה הם מתמודדים יודע שזאת בדיחה.  להגיד לילד בגיל 12 שאם הוא לא ישתף פעולה עם שיעורים משמימים אזי בגיל 24 הוא יתקשה להתקבל לאוניברסיטה זה כמו להגיד לבוגר מעשן בן 20 שאם לא יפסיק לעשן הוא יהיה חולה יותר בגיל 80.  העתיד כל כך רחוק, מופשט ולא רלוונטי שהוא אינו נתפס.  מהרגע שמורים ומנהלים יגלו במבחנים רשמיים בחטיבות את חוסר הידע של התלמידים יתחיל מהלך רמאות מתוכנן כפי שקורה אצלנו היום סביב מבחני המיצב וכפי שמתכונות הפכו לאמצעי המרכזי של מורים ומנהלים לשחק עם המספרים והממוצעים.  ההוראה לא תשתפר והנתונים לא יתנו מידע אמין יותר.  רק עוד טפסים.  ועוד טפסים.  ואנחנו המורים שונאים טפסים.

"לחפש שיטות הערכה אלטרנטיביות" – אם זה הולך כמו ברווז, ונשמע כמו ברווז, זה ברווז.

שיח נוסף בנושא שאני נתקל בו נוגע לשיטות הערכה אלטרנטיביות.  מורים סולדים מההערכות המספריות בגלל חוסר רלוונטיות אובייקטיבית או חינוכית ומחפשים דרכים אחרות כגון הערכה מילולית, כתיבת הערכה משותפת ועוד.  לצערם, נסיונות שכאלה יעצרו על ידי הפיקוח מלמעלה.

למרות שמורים והורים רבים מסרבים להודות שתפקיד מערכת החינוך הוא להכשיל את מרבית התלמידים ולסנן את ילדי הבורגנות משאר התלמידים, עמוק בפנים הם יודעים שמשרד החינוך הקיים לא יאפשר שיטת הערכה שלא מאפשרת סינון עדיף לשכבות העשירות.  אבל גם אם היה ניתן לעשות רפורמה שכזו, חשוב לציין שהיא חסרת טעם.  בבית ספר יש חברת ילדים עצמאית עם חוקים משלה והם למדו שהם נמדדים אחד מול השני ולא מול עצמם.  תלמידיי ביפו היו משווים אורך של שורות בהערכה מילולית, כמות חזרה על מילים מסויימות, או סוג הצורה הגרפית הנוצרת בכדי לגלות מי יותר טוב ממי; דוגמא נוספת אני יכול למצוא בסיפור ששמעתי השבוע. מורה לתאטרון  סיפרה לי שהיא נותנת לתלמידיה שלושה ציונים – 100,98,97; ולמרות זאת, תלמידה שקיבלה 97 פרצה בבכי והיסטריה מכיוון ובדינאמיקה הקיימת לא הציון האבסולוטי הוא החשוב אלא מקומך במערכת המיון והסינון.

כפי שאנחנו לא רואים כמורים תועלת בהערכה מילולית של שלוש שורות בסוף שנת עבודתנו כך לתלמידים אין תועלת שבכך.  בתוך הדינמיקה הבית ספרית, כל אמצעי הערכה הוא אמצעי שאינו תורם ללמידה אלא רק לפיקוח, השוואה ושליטה ולכן כל חיפוש אחר שיטות הערכה אלטרנטיביות הוא חיפוש סרק מיותר.

הדרך היחידה להתמודד עם סוגיית ההערכה היא להעריך ולהוציא את ערכה של ההערכה באותו זמן.  הכיצד?

* * *

בסדרת המופת 'הסמויה', בעונה השלישית,  מתבקשת המשטרה להוריד את אחוזי הפשיעה בעיר ויהי מה.  במסכת אירועים ופרקים שהינם חובה לכל מחנך רדיקלי להבנת דינמיקה של מערכות ציבוריות בחברה קפיטליסטית, נראים קציני המשטרה המחוזיים עושים מאמצים חסרי יעילות להורדת המספרים הכוללים הרחבת שעות העבודה ( אופק חדש ), העברת כוחות ממקום למקום ( צמצום בגרויות ) ועוד. כצפוי, הפשע לא יורד וההישגים המספריים מתקבלים ע"י משחק 'עדין' עם הדיווחים. ,'שחק עם המספרים' (fix the numbers) נקראת התופעה הדומה בצורה מפחידה למתרחש בכל בתי הספר היסודיים בתקופת המיצבים.  אבל, במחוז אחד מתרחש אירוע שונה.  'באני', מפקד המחוז על סף פרישה, בוחר לתחום אזור בו סחר הסמים הוא חוקי ובפיקוח המשטרה בתנאי ששאר אזורי העיר הופכים להיות נקיים מסחר.  תוך שבועות ספורים הפשע, האלימות והמספרים נופלים בצורה דרסטית.  זוהי ככל הנראה הדרך בה מורים בבתי הספר ובעיקר בתיכונים צריכים ללכת בה כל עוד המערכת הכללית והמדינית לא משתנה.

כפי שבאני הפריד תחילה בין אזור הפשע ואזור החיים, אנחנו כמורים צריכים להפריד בין שעות ללמידה מעניינת ושעות ההכנה למבחן.  בשעות הלמידה ועל שעות הלמידה, לא צריך לקיים נסיונות הערכה של הידע.  ובמקביל, כפי שבאני אינו יוצא כנגד גורמי הפשע באזור המותר, כך אנחנו צריכים לאפשר ללא דאגה בשעות ההכנה למבחנים את חוסר ההבנה והכשלון העתידי במבחן.  מה יהיו התוצאות של מהלך שכזה?

כאשר לימדתי חשבון ביפו ניסיתי ליישם את השיטה ושעות ההוראה הופרדו בגלוי לשעות מתמטיקה ושעות הכנה למבחן.  בדומה למתרחש במחוז של 'באני', כך התרחש בכיתתי.  הדינמיקה של המאבק פסקה ובמקומה נולדו תופעות מעניינות.  ראשית, שעות המתמטיקה הפכו למהנות ומקצוע החשבון השנוא הפך לאחד המקצועות האהובים.  אני כמורה הרגשתי שאני מלמד דברים משמעותיים, והתלמידים חיכו לשיעורים אלו, למשימות, לאתגרים ולצחוק.  ואילו בשיעורי ההכנה למבחן הייתה הכנה נקודתית וקוד התנהגות קשוח שלא גרם לי להרגיש מדכא.  אלו שלא ידעו דבר לא הסתירו את חוסר הידע שלהם ויכולתי לנסות ולעזור להם ( כפי שבאני יכל לתת לארגוני גמילה לעבוד בצורה יעילה במרכז סחר הסמים ), אלו שלא רצו ללמוד למבחן יכלו לצאת 'לשירותים' ולא לחזור, והתלמידים שרצו ללמוד למבחן למדו אליו בצורה מדויקת.  את הידע, החוויות והיכולות שנרכשו בשיעורי הלמידה לא יכולתי ולא התייסרתי בלמדוד, ואילו כשנדרשתי לתת ציון יכולתי לעשות זאת ללא נקיפות מצפון כולל ציונים חד ספרתיים.  התלמידים מצידם, התייחסו לציונים כציון על הכנתם למבחן, ולא על עצמם או הידע שלהם מאחר ויחס השיעורים היה 5 ל – 1 לטובת שיעורי המתמטיקה המהנים, כאשר הלמידה למבחן התרכזה במרתון בשבועיים שלפני המבחן עצמו, פעמיים בשנה.

תופעה אחרונה ומעניינת הייתה שבהשוואה לשנים עברו גם ההישגים והמספריים עלו.  ככל הנראה בגלל שכולנו הגענו רעננים למרתון ההכנה למבחן, הדינמיקה של אמון ועניין משיעורי המתמטיקה חדרה לשיעורי ההכנה למבחן והקשר ביני לבינם התהדק כך שיכולתי לדעת בדיוק היכן הם עומדים בכל שלב בימים שלפני המבחן.

* * *

"המשחק מכור, אבל אתה לא יכול להפסיד בו אם אתה לא משחק אותו ", הסמויה, פרק 2, עונה ראשונה.

"שמה" – בין אוטופיה חינוכית לחינוך ציבורי.

"עץ תותים", עומר תפסה את ידי ומשכה בעוצמה חסרת פרופורציה לזרועותייה הזאטוטות.  הפנתי את עיניי לכיוונה במבט מבולבל והרחבתי את פי כהכנה לצליל תמיהה.  "אהה?", המהמתי בעייפות.  "בוא איתי לעץ תותים, אני רוצה לצאת לבוסתן ואני צריכה לקחת איתי מבוגר אחראי", היא המשיכה בצורה עניינית שגרמה לי לתהות האם אכן אני הוא האחראי.  כך החל יום עבודתי היחיד בשבוע בבית הספר הפתוח.

לקחתי את המפתח לשער בית הספר וניגשתי אל המנעול.  סיבוב, עוד סיבוב, המנעול סרב להגיב.  "תן לי אני אראה לך", אמרה וחטפה ממני את צרור המפתחות.  צ'קליק והמנעול נפתח, "צריך לדחוף את זה פה, ולהרעיד את זה כאן".  מחוץ לבית הספר ישנו בוסתן קטן ונעים המונה כעשרה עצים. לפני כמה שנים שתלו פה כמה תלמידים ואחד המורים את הבוסתן הזה", אמרה והצביעה על אזור בו חלפתי מספר פעמים ללא התייחסות.  " זה עץ שסק, אבל הציפורים אוכלות את הפירות הבשלים, זה עץ תאנה הענפים שלו מאוד גמישים אז אנחנו משתמשים בהם בתור נדנדה, הנה אני אראה לך".  בינתיים הצטרפו אלינו עוד מספר תלמידים ותלמידות.  "להוריד לכם תותים?", שאלתי והתנשאתי עליהם ממרומי שני העשורים הנוספים שלי. "לא צריך", ענו לי בכנות וזינקו לתוך עץ התותים במבנה מאורגן.  שניים זינקו מעלה על שני פיצולים גבוהים של הגזע, מתחתיהן נעמדה תלמידה נשענת על תחילת פיצול ומתחתיה שני ילדים, אחד אוסף את התותים העודפים ואחד שומר על שלושה גושי פלסטיק.  מה זה הפלסטיק הזה? ומהי שיטת חלוקת התותים הבשלים? תהיתי וניגשתי לחקור וללמוד.  ראשית, שיטת חלוקת התותים מתבססת על עקרון ההיזון החוזר.  אלו שלמעלה שמים תות בפה ובעודו מתמוסס בפיהם ממשיכים לקטוף תותים גבוהים אותם הם מעבירים לתלמידה שמתחת, שמכניסה תות לפה, ומעבירה הלאה לתלמיד שלמטה בכדי לפנות את ידיה לקבלת תותים נוספים.  התלמיד שלמטה, מכניס תות ואוגר את העודפים.  מערכת חלוקה בעלת יעילות וצדק מקסמילי בין חבריה.

"תגיד אחמד, מה זה הפלסטיק הזה שאתה שומר עליו?", שאלתי בתמיהה.  "זאת חרב אור", ענה לי והמשיך לבהות בחבריו ובתותים.  "חרב אור?", חזרתי על דבריו בטון הולך וגובהה.  "כן נו, כמו במלחמת הכוכבים, הנה תראה".  ענה ותפס בגוש הפלסטיק.  בשילוב של לחיצה על כפתור מוסתר ותנועה שליפה מהירה נחשפו שרשרת צינורות פלסטיק שיצאו אחד מן השני והפכו לפתע לחרב.  אז, להפתעתי הרבה, הילד הצעיר החל לנוע עם החרב בתנועות סיבוב ואקרובטיקה כמו בסרט.  זה היה כל כך מרשים שנפלט לי, "אתה חייב ללמד אותי את זה..".

* * *

לא פעם ולא פעמיים שמעתי סטודנטים ומורים מתקדמים לכאורה חוזרים בקול על סיסמאות כמו ללמוד מהתלמידים, דיאלוג המפרה את שני הצדדים או שיח לימודי רב משתתפים.   בנוסף לעדות השמיעה, יצא לי גם לחזות בביצוע השקר מספר פעמים בחינוך הפורמלי וגם בזה של תנועות הנוער.  ניהול שיעור בתחום ידע שאינו קשור לעולמם של התלמידים, הכולל בקשה מהם לתת דוגמאות משלהם או הבעת דעה סובייקטיבית אך דלה ולא משכילה על נושא זר אינו תהליך למידה הדדי.  יוצא לי לשבת במעגלים עצובים של מורים שמספרים כיצד הם מתרגשים ללמוד מהתלמידים ונותנים דוגמאות קטנות כגון תלמיד שסיפר בשיעור שבמרד גטו וארשה היו 53 אחוז נשים, ושסבו והוריו עדיין כותבים בכתב אשורי.

נכון,  התלמידים מוסיפים פתיתי ידע חדשים למורה ולכיתה אבל בכמויות שוליות עד כי זו צביעות לכנות זאת למידה.  מורים שעושים כך משפילים את התאוריה בדבר למידה הדדית לכדי תהום.  הלמידה ההדדית נועדה לשבור את יחסי הכוח ולתת כבוד לזהותם ועולמם המדוכאים של הילדים, לא לאפשר להם לתת עוד אסטרטגיה עלובה לפתרון חיבור ארוך.  ללמוד מהתלמידים ניתן רק כאשר מאפשרים להם להביא את עולמם לאורך זמן משמעותי בצורה חופשית או כאשר מתארחים בעולמם.  לצערי, זוהי תובנה שמחנכים לא יוכלו להבין מבלי שביקרו בבית ספר פתוח.

יום בשבוע, כאשר אני מגיע לבית הספר הפתוח, הידע הממלכתי ה'עצום' שלי בחישובים הוא כמעט שולי מול הידע האדיר בקרב הילדים במשחקי קופסא, קלפים, גינון, ניהול פינת חי, בנייה בחומר, הכנת תפאורות ועוד.  כאן יש מרחב למידה הדדי מובנה המאפשר לעבור שעות מעולמו של המורה אל זה של התלמיד, ובזמנים מוצלחים גם לשלב בינהם במקביל.

* * *

האוטופיה החינוכית של בית הספר הפתוח מדהימה, אבל לא מאתגרת אותי.  ההפוגה מהחינוך הציבורי שנתתי לעצמי למשך שלושה חודשים מגיעה לסופה ובקרוב אחזור למסדרונות האפלים.  גם אם אנסה לרכך את הנפילה בבית ספר דמוקרטי, עדיין מדובר על שמיים וארץ.  שוב כיתות, מסדרונות, שכבות, לוח זמנים וילדים שמופרדים מלאכותית מסביבתם וממבוגרים.  אם לפני שנה יכולתי לשכנע את עצמי בקלות שהדברים שאני עושה בכיתתי הם מתקדמים ומאפשרים למידה הדדית, עכשיו אאלץ לעשות רפורמות רציניות יותר.

בבית הספר הפתוח התלמידים מוקפים בסביבה המותאמת להם : משחקים, מרחב, צמחייה וחפצים לא מוגמרים; בשילוב עם שעות חופשיות רבות הם יכולים להביא את עולמם, כישוריהם ומשחקיהם מהבית אל בית הספר.  הידע העצום הזה שמגיע מהבתים והשכונה ומנותק ממסגרת בית הספר מאפשר למידה הדדית אינסופית.  אבל הכיתה הציבורית שלי היא מדבר בטון ואם זה לא מספיק, אז המדבר הזה גם משובץ בחומות דמויות שולחן המונעות כל תנועה אנושית;  בנוסף לכל אלו יש לו"ז בלתי פוסק המונע כל זמן חופשי מינימלי.

כנראה שאאלץ להתחיל בביטול שיעורי מערכת.  כמובן שלא אוכל לעשות זאת בצורה רשמית אבל לא יהיה לי קושי רב להדביק כותרת מתמטית מאיימת לשיעורים – פעילות אתגר באלגוריתמים מתמטיים ע"י חיפוש תבניות בפעילויות יומיומיות,  ולבקש מהתלמידים לכתוב מחברת תיעוד בסוף יום למה שעשו.  התיעוד ישרת אותי, אותם, את יכולות הכתיבה שלהם ואת הכסת"ח.  חוץ מזה, שאם יש דבר קבוע בכל בית ספר הוא אימת הצוות מכל התערבות בשיעורי מתמטיקה העלולים לחשוף בורות.

לאחר מכן, אהיה חייב להפטר מהשולחנות והכיסאות.  מי משתמש בשולחן גם ככה, באיזו מאה אנחנו חיים בדיוק.  ללא יוצא מהכלל, כל הילדים מעדיפים לכתוב בשכיבה על שטיח, במיטה או בישיבה בדיוק כמו שאנחנו המבוגרים אוהבים לשבת עם הלפטופ כמעט בכל מקום מלבד שולחן העבודה.  מכיוון ולא אוכל לשרוף אותם אני מניח שאצטרך להצמיד את חלקם לקירות ואת הנותרים להפוך לפסל סביבתי מעניין.  בטח אוכל לכנות את הפסל פעילות לבניית מבנים גאומטרים מורכבים בסביבה תלת מימדית.  מי יודע, אולי אפילו ישלמו לי במשרד החינוך על בניית מערכי מתמטיקה חדשים בתחום הנדסת המרחב.

לבסוף אצטרך לבקש מהילדים להפוך את המדבר בטון למקום חי.  עם כמות מספיקה של בדים, צעצועים, משחקים, כדורים, כריות, מזרונים, שטיחים ענפים וגרוטאות שיגיעו או יזרקו מהבתים, אני מאמין שאוכל להפיח חיים במקום.  וילונות לבנים רחבים שיסתירו את סורגי הכלא בשילוב עם פנסים סיניים שיכניסו חום באורות הניאון המשרדיים, וכמות נכבדת של צמחים חיים, ירקות ופירות; ואני מאמין שניתן לייצר מגרש גרוטאות וצמחים איכותי.  כמובן, שאאלץ לבסוף להתמודד עם המשוכה הגובהה מכולן – שומרת הסדר הקיים, הישן, הטוב והמדכא.  אחותי החורגת למעמד העובדים.  המנקה.  אבל מי שמאמין לא מפחד, כדברי אייל גולן.

האם זה יספיק?  האם אתמודד עם הרעש העצום שייווצר?  האם לא אצטרך להשאר כל יום שעות לסדר ולנקות? האם המערכת תתערב ותאסור עליי להשתמש בפדגוגיה משחררת?  שאלות רבות לפני, בינתיים נחזור לרגע של שלווה באוטופיה הקסומה.

* * *

"שמה".  "הנה, שמה, תסתכל בסבלנות", עומר ניסתה לכוון אותי אל תות שחום ובשל.  "שמה זה לא מושג מדויק עומר, ימין שמאל, למעלה למטה?", עניתי בתסכול.  "זה שמה", היא חזרה והתעקשה.  בסוף מצאתי את זה שמה.

כיצד לחנך בחברה אלימה? כתב זיכוי נשי.

גבוה, רחב, מוצק.  שרירים משורגים וצוואר מנופח.  לוטן פנה אל הקהל והניף את ידיו מעלה בשאגת נצחון מאיימת וחגורתו הסגולה מתנפנפת כמו שני זנבות אימתניים.  מתחתיו היה מוטל צח.  ההטלה האחרונה הותירה אותו פצוע במרפק והמאמן והוריו רכנו מעליו לבדוק לשלומו.  אני ישבתי בשורה הראשונה משמאל, ממתין לעלות לקרב, ומנקודת התצפית של ישיבת ה'סזה' השפופה שלי, המטר וחמישה של לוטן נראו לי כמו מטר ועשרים לפחות.  נכון, הייתי אחד הלוחמים המוכשרים בחוג הג'ודו לגילאי שלוש-ארבע ואגדה בהתהוות בעיר מולדתי אבל המבט הקר והעיניים הרושפות מתחו את עצביי לקצה.  התחלתי לבכות.

* * *

בהעדר איומים מאיראן, מבחירות, או ממחאה חברתית, התקשורת בחרה להציף אותנו בשבוע האחרון בגרסא פורנוגרפית של האלימות בישראל.  מכות במגרשים, רצח נערים, רצח מבוגרים, אונס מחריד וראיונות מצמררים.  האם האלימות בשבוע זה הייתה שונה מהאלימות בכל שבוע אחר? לא.  אבל בימים בהם התקשורת פרצה במחול דמים וזרע, חשוב שמחנכים רדיקלים יסבירו כיצד הגענו למצב הזה וכיצד להשתמש בכלי חינוך בכדי לשנות את המציאות הזו.

השבוע צוטטה השופטת הרמה בייניש באומרה: " בימים אלה אנו מודאגים במיוחד מן הזילות בחיי אדם. אלימות קשה פשטה בקרבנו, והיא מאיימת על שלוותו וביטחונו האישי של כל אדם בישראל, שביתו אינו תמיד מבצרו; אנו חיים במציאות שבה כל יציאה לרחוב עלולה להיות סיכון חיים. לעתים נראה כי איבדנו את הערך המרכזי של הכבוד לאדם ולכל אדם, את הסבלנות ואת הסובלנות, את ההבנה, האמפתיה והחמלה, והיינו לחברה כוחנית מדי, איש כלפי רעהו".  דברים יפים אמרה בייניש תוך שימוש במטאפורות מגוונות וקריצה לפתגמים וביטויים בשפה העברית.  במבט ראשון, נראה שדבריה מדוייקים ושקל להזדהות איתם אולם, לא כך הם פני הדברים מכיוון ולמעל מחצית מהאוכלוסייה – הרוב הנשי., אין ולו נגיעה עם האלימות הזו.  מדוע השופטת בחרה בשיח פחדני המכליל גם את בנות מינה כאשמות אינני יודע.

למרבה המזל, את שבייניש לא השכילה לעשות,  העזה מיכל פיטובסקי.  ניצנים ראשונים למתקפה מאורגנת על המין הגברי התגלו במוסף סוף השבוע של הארץ בכתבה "בעל זבוב".  בדיאלוג מתוך ספר שכתבה ניתן למצוא את כל התורה על רגל אחת :  "את כזאת ילדה קטנה!" קולה של עפרי התקשח. "את חושבת שהם מפסיקים להרביץ? את טועה.  הם גדלים והולכים לצבא והורגים. הם רוצחים ואונסים ומתעללים בנשים שלהם ובילדים שלהם. את לא קוראת עיתונים? "שני נבוכה והתבלבלה. "מה? מי זה הם? "הבנים" ענתה עפרי.  מילים קשות לשמיעה אך אם רוצים לשנות את המצב, צריך קודם להכיר בו.  צריך להודות בכך שאין אלימות בחברה, יש אלימות של גברים בחברה.  ולמען הדיוק, יש אלימות של זכרים שעברו חינוך 'גברי' בחברה.

* * *

אני חוזר למזרן האימונים הכחול ורואה שוב את לוטן ואת עצמי ממרר בבכי ותוהה כיצד היה נראה להוריי המשכילים והבורגנים הגיוני לשלוח ילד בן ארבע לתת ולקבל מכות.  יכול להיות שהוריי היו ועודם פסיכופטים חובבי דם אבל הסבר זה לא מספיק בכדי להסביר את עשרות ההורים הבורגנים הנוספים שהקיפו אותנו.  מעבר לכך,  אם בגיל ארבע כבר הייתי לוחם מיומן ומחוסר אמפטיה ליריביי, זה אומר שכבר הספקתי לעבור הכשרה מנטלית ופיסית למשימה.  מתי הם הספיקו לעשות לי את זה?

טירונות חלק א' – צבעי הסוואה.

ככל הנראה, החינוך לאלימות החל כבר מרגע הלידה.  בהתחלה לקחו ממני את כל הצבעים היפים והותירו לי את שפע הצבעים בולעי האור הנמצאים על הקשת שבין כחול לשחור עם היתר חריג לצבע שמח אחד – הריהו האדום, סמל לדם שעליי להוריק ואת שעליי לגבות מיריביי הזכריים.  ההיגיון מאחורי עיקור המראה, זהה לטכניקה של גזיזת זנבות בקרב רוטוויילרים וקיצור אוזניים לבוקסרים.  כפי שמונעים מן הגורים הצעירים יכולת ויזואלית להביע עניין, משחק, כניעה ושמחה מבני מינם ובכך מסלילים אותם לבדידות, ניכור, שנאה ואלימות. כך מנעו ממני את היכולת להשיג חיוך, שמחה או התלהבות בתגובה למראי במפגשים אנושיים שרירותיים.  תגובה שהייתה עלולה, חס ושלום, לעורר אצלי רגשות נעימים.  חשוב לציין, שלמרות שניסו לרסן את עליזותי ע"י דיקטטורת צבעים, פרצתי את הגבולות ובגיל מסויים התווסף לכחול כהה, אפור כהה, אדום כהה ושחור כהה גם הירוק כהה.

טירונות חלק ב' – שבוע שבי ואימון הגוף.

לאחר מכן, הם החלו במסע התעלמות מחינניות גופי ועדינותי .  בכל פעם שהושטתי את ידיי לחבק את הדודה היא דאגה לצעוק בקול רם : "תראו אותו, איך הוא מניף את זרועותיו, בריון שכמותך".  מה? זה בכלל לא מה שהתכוונתי.  ומהרגע שיכולתי לנוע לבדי, נגזרה עלי סופית גלות מכל מגע וקירבה אנושית.  מאותו הרגע, לא חיבוק, לא עריסה ידנית, לא כלום.  יאללה לעמוד, יאללה לצעוד, יאללה ללכת.  הצלחת? הלאה, לך תביא כדור.  תופסת.  גלגולים.

הנורא מכל האימונים הללו, היה תרגיל החמור והגזר :  אני צועד לכיוון אבי, עורג לקירבתו, אהבתו וחום גופו אך הוא מתרחק ממני בצעד בכל פעם שאני כמעט ומגיע.  כך זה חזר, נפילה אחר נפילה, עד שלמדתי את השיעור – אף אחד לא יתפוס אותך אם תיפול, אל תסמוך על אף אחד, כל מה שיש לך בעולם זה הכוח שלך.  עם התבגרותי, ראיתי פעמים אין ספור ילדים מחזיקים עצם באוויר, ובכל פעם שכלבם כמעט ומגיע – הם מעלים את ידם מעלה.  מעולם לא ראיתי ילדה מתעללת כך בכלבתה האהובה.

טירונות חלק ג' – מכות, הטרדות מיניות ושוב מכות.

למעשה כבר בשלב זה, בסביבות גיל שנתיים,  הייתי מוכן רגשית להפוך לייצור האלים אליו כיוונו אותי.  החומר היה מתאים אולם את הצורה עוד נותר להם לעצב.  נכות רגשית וכוח פיסי אינם הופכים ישירות לפשע, תקיפה ואונס.  לשם כך, גייסו את מיטב המדיות הזמינות – ספרי הילדים.  נסיך אחד מנשק יפיפיה חסרת הכרה ונסיך שני מנשק בחורה חיוורת מחנק תפוח ללא רשותה.  אלו ואלו, מודות להן ונישאות להן באושר ועושר.  האמנם זהו האידיאל בעקבותיו רצוי שאלך אמא?  ואולי אלו דמויות הציידים הרצחניות שמגשימות את הצדק על ידי הטבעת/דקירת/הריגת הזאב?  לא ולא, האידיאל הוא האב שמגרש את אשתו המרושעת מביתו לאחר שניסתה להביא את צמד ילדיו אל מותם בבית ממתקים בכדי להשיג את כל רכושו.

תוך מספר חודשים נוספים, כבר התעצבתי מחדש כאנס ( נסיך ), רוצח ( רודף צדק ) ובעל מכה ( אב אוהב ) והחל תהליך הגלוריפיקציה באמצעות סדרות הילדים.  עשרות דמויות גבריות אלימות מכות עשרות דמויות גבריות מרושעות אך ללא דם, ללא צרחות כאב וללא הרס של המשפחות.  אולם בניגוד לדעה הרווחת, שטיפת המוח אינה נמצאת במה שהם עושים, אלא בעיקר בפעולות האנושיות היומיומיות שאינם עושים.    אבירי האור, צבי הנינג'ה, אקסמן, רובוטריקים או אופנוברים – הם לא מדברים אחד עם השני על החיים, לא מטיילים יחדיו, לא מבלים עם הילדים, לא מתחבקים ולא הולכים יד ביד.  כך גם אתה תהיה בני יקירי – בגיר אלים נכה ריגשית.

* * *

אבל לוטן מפחיד ואני בוכה.  במציאות זה יותר מסובך ואני לא מרגיש הנאה בפנים כשאני מכאיב לחברים שלי.  בגיל ארבע זה עוד התקבל בצורה מסוייגת, שנתיים אחרי זה התנהגות שמחוץ למגדר כבר זיכתה אותי בכינוי גנאי ( תינוקת, ילדה ), כינוי גבול מגדרי ( הומו ) או באלימות מחנכת.  גדלתי בבית ממעמד בינוני בשכונה טובה והייתי חלק בכל יום, כפוגע, צופה או קורבן, באלימות גברית קלה בשכונה ובבית הספר היסודי.  מהגו'דו עברתי לקראטה, מהקראטה לאגרוף תילאנדי, מאגרוף תיאלנדי לג'יו ג'יטסו, ומשם להכשרה לנשק אוטומטי ורימונים.  למען הסר ספק, אני אחד הדגמים הכי שיגרתיים ועדינים שנוצרו במפעל האלימות הגברי הישראלי.

סוף לאלימות הוא סוף המגדר הגברי.  לכאורה, משימת המחנכים היא להעתיק את החינוך והיחס הגלוי והסמוי לנשים אל בעלי האיבר הזכרי. כלומר, לקחת את דפוסי החינוך המופנים כלפי ילדות, נערות ונשים, ולהשתמש בהם באינטרקציה החינוכית עם ילדים, נערים וגברים. כך, בנים יגדלו ללא המטען האגרסיבי והאלים היושב עליהם ועל החברה כאבני ריחיים. אולם, האם תפיסה זו אינה פזיזה מדי? לא אחראית? מעבר לכך שבנים מחונכים להתנהגות אלימה וזוכים לעידוד מהסביבה שלהם על היותם גברים-גברים, אל לנו לשכוח שבחברה שלנו, בראש ובראשונה, האלימות מופנית ברמה יומיומית כלפינו. בנים ובנות, נשים וגברים, עובדים ועובדות.  אולי אני מגונן על המין שלי מהכחדה ואולי אני תוצר של חינוך זה, אבל מנקודת המבט החינוכית-גברית שלי, לקחת מילדים באחריותי את היכולת להגן על עצמם מול מדינת ישראל, על שוטריה, חייליה ובעלי ההון שלה, היא  עוול.  המשימה שלי היא לנתב את האלימות, למסד אותה ולהפוך אותה לכוח משחרר עבור תלמידיי.

ברכט כתב פעם ש"הזרם הגורף נקרא אלים, אבל לאפיק המצר אותו איש לא יקרא אלים". כשילדים זורקים כיסאות מהחלון בבית הספר הם נתפסים כברוטאלים, דמונים קטנים ומרושעים שאינם יודעים מוסר וערך. אך על האלימות שהמערכת מפנה כלפיהם אף אחד לא מדבר. על לימודים בכפייה, על השפלות חוזרות ונישנות, על הפעלת מכבש שלם של מערכת כדי להביא לציות. בחדר המורים בו אני יושב אני שומע תדירות "לא תוכל להיכנס לשיעור בלי שההורים שלך יתייצבו פה", "לא אגיש אותך לבגרות אם לא תעשה כך וכך". תלמידים זוכים לעקב הברזל של המערכת על הפרצוף שלהם על כל חריגה ולו הקטנה ביותר שלהם מהנורמות. כשהם מתגוננים, או פורקים עול, הם נתפסים, ולא פעם בצדק, כאלימים. ניתן לרכך את האגרסיביות הזו על ידי מתן חינוך דמוקרטי ונעים יותר, אך האם לא נפתור כך עוול אחד ביצית עוול אחר?

ברכט המשיך וכתב בפואמה שלו, "הסופה המכופפת את עצי הלבנה נחשבת אלימה. אבל מה בדבר הסופה המכופפת את גבות פועלי הכביש"? התלמידים שלנו יסיימו את בית הספר ויגלו עולם שאינו דמוקרטי, סובלני ופלורליסטי. הם יגיעו למקומות עבודה תובעניים ומעייפים, שיקחו מחלקם את הכוח הפיזי ומאחרים את הכוח הנפשי. הם יחזרו הביתה תשושים עם כמה מעות בארנקם, ויגלו שהכסף הזה לא קונה את השחרור שלהם. כיצד הם יוציאו את התסכול הזה? לאן תופנה האלימות שתצטבר? וכיצד היא תתפרק? כאן יש לנו הזדמנות כמחנכים, מגיל צעיר, במיוחד עם הבנים אך לא רק איתם, ללמד כיצד מתנהלים עם דחפים אלימים, כיצד בוחנים את הלגיטמיות שלהם, לאן מפנים אותם. ללמד אותם שאת האלימות שהמערכת מפנה אליהם צריך להפנות בחזרה אליה, ולא לסובבים אותנו או לחלשים מאיתנו. צריך ללמד אותם שהגוף שלהם הוא נשק, וכמו שאנו לא מחלקים רובים טעונים כמו ממתקים, אנו חייבים להקנות בעזרת אלו המומחים בדבר את האמצעים לשליטה על הגוף שלנו ופוטנציאל ההרס שלו. אלימות היא דבר איום ונורא כאשר היא חסרת הבחנה ודכאנית. אך כל עוד היא מופנית אלינו ואל התלמידים שלנו, אנו חייבים לדעת להקנות את השימוש בה ככלי חינוכי.

מהו חינוך? – ברגע, לדעת לנצל את הרגע.

שיר מדהים, שאינו קשור, מתחיל בשורה : "המוסר לא בא כמו דוד עם סוכריות".  גם רגעים חינוכיים אינם באים כמו דודות עם סוכריות.  הם נדירים, ואמנות החינוך היא זיהוי הרגע, ניצולו, ועיצוב אופי הילד לעד.  פיספסת את הרגע, ונשארת דמות מבוגרת נוספת חסרת משמעות בחייהם של הילדים.

הבוקר , ישבתי במזכירות בית ספר אליו הגעתי לראיון עבודה.  המזכירות הייתה ריקה, הרי יום שישי אינו יום לימודים ( כולנו יודעים את זה, הגיע הזמן להודות.  אף אחד לא מלמד בשישי, אף אחת לא לומדת בשישי.  ו12 היא השעה האהובה על כל אדם בישראל ).  ובכן, אני יושב במזכירות ריקה, רגל מקופלת על השנייה במיקום אופטימלי המשדר סדר ורוגע, ובידי סמרטפון ישן המשווה לי מראה עכשווי.

בעודי יושב בכסאי ועומל על הפוזה המתוחכמת בא אמצא לכשיקראו לי לראיון העבודה, פרץ ילד מייבב אל חדר המזכירות, כשידיו ורגליו מוכתמות בדם.  פרץ פנימה, והחל לרוץ אל קצה המזכירות.  לרגע, שקלתי לשאול אם הכל בסדר.  אבל, מכיוון ואיני חובב שאלות רטוריות מאז הצבא, ויתרתי על השאלה, ועברתי להערכת מצב קצרה.  הילד ככל הנראה נפל, השתפשף במפרקים, קם, ורץ מרחק גדול מאוד מאזור הנפילה אל אזור המזכירות.  הילד בסדר.  חזרתי לשחק בטלפון בעוד הילד נעלם במסדרונות המזכירות.

רעשי הייבוב ככל הנראה הפריעו לפגישה בחדר המנהלת, שיצאה החוצה לראות מה קורה.  חמש דקות לאחר מכן, כשיצאה מהחדר בו נעלם הילד המדמם, הביטה בי ושאלה האם אני יכול לדאוג לו, ונכנסה חזרה לחדרה.  קמתי מישיבתי האצילית והנינוחה, וצעדתי אל החדר בקצה.  שם, נגלה לי מראה מפחיד.  הילד הקטן הפך למומיית טישו ודם.  חשוב לציין, שאיני נמנה עם חסידי השיטה הידועה בחינוך הממלכתי הנקראת 'לך שטוף את זה בברזייה', טיפול מסורתי הידוע בהצלחתו המסחררת לטפל בחתכים, שברים, חום, כאבים, דימומים וכשל מערכות פנימיות.  ועדיין, לא הצלחתי להבין איך חבישת חתך קטן ומדמם קלות, בעזרת טישו הגדול בשטחו פי 20 מהפצע, ומאפשר התפשטות הצבע האדום בקלילות, עוזר בהרגעת הילד, או הכאב.

התיישבתי ליד הפרעון החנוט, ותהיתי.  האם אותה פדגוגיית חום ואהבה, שהתפתחה כנגד פדגוגיית הניכור הבית ספרית הישנה, אכן עוזרת לילדים?  באיזו קלות אנחנו לוקחים את העצמאות מהם?  מה יותר בסיסי מלדאוג לגוף של עצמך?  התחלתי לדמיין.  סיטואצייה של תלמיד שנכנס מדמם למזכירות.  והמנהלת אומרת לו, אני רואה שנפלת ויש לך שפשוף קל ונבהלת.  הילד עונה נכון.  ואז המנהלת שואלת :  " אתה יודע איך לטפל בעצמך? אם לא, בקופסא שם יש יוד.  תנקה קצת את השפשוף עם מים, ושים קצת יוד.  אם יש בעייה, תקרא לי אני פה ליד".

הסתכלתי על הטישו המייבב לצידי, ואמרתי :  " נפלת ונבהלת ".  הוא ענה, "נכון".  מעולה חשבתי לעצמי והמשכתי.  " אתה יכול להוריד את הטישו, ולהסתכל איך העור שלך בנוי ".  הילד הסתכל בי בעיניים מבועתות.  אדם זר חושק לחקור את גופו המצולק.  לפתע, בקול שמחה, צצה מורה עליזה עם תרסיס חשוד בידה.  " מה קורה חמוד, נפצעת?  הבאתי ספריי זה יחטא את הפצע, ואז יתקשה אחרי כמה שניות ויהפוך לפלסטר".  עוד הספקתי לתהות אילו כימקלים קטלניים הופכים מגז לפלסטר ועל התועלת הבריאותית בהחדרתם לגופו, לפני שהילד התחיל לצרוח.  אהההה, זה שורף, שורף.  " מעולה, זה עובד, עכשיו תביא לי את הפצע השני", אמרה והצביעה על המרפק.   "לא לא לא ", הוא צעק והחל להחלץ מאחיזתה.

הילד צריך לשרוד חברת ילדים מופקרת 12 שנים, מערכת חינוך קשה, מבחנים וקשיים, גזענות, מלחמות, ניצול בעבודה ומאבק קיומי ומעמדי.  מישהו צריך לספר לו, שמי שלא דואגים לעצמם, אף אחד אחר לא ידאג להם.  האם עכשיו זה הרגע?  האם זהו הוא ה-הרגע?

אמנות ההוראה – פרק שתיים

אז מה היה? בפרק הראשון, טענתי בגסות רוח שהוראה וחינוך אינם מקצוע בישראל, ושכלל המערכת מלמעלה עד למטה רוויה באנשים בעלי הכשרה מינימלית או חסרי כל הכשרה.  עכשיו מתחיל תהליך של פירוק והרכבה של שרשרת החובבנות הנקראת מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל.  המתודה בה אשתמש, תהיה פשוטה.  אני אשוב ואחזור על הקבלה בין אנשים שאנו מזהים כאנשי מקצוע ( רופאים, חשמלאים וכד' ), לבין אנשים העוסקים בענף החינוך וההוראה.

מהם מורים מקצוענים?

רופא צריך לדעת איך לרפא.  חשמלאי צריך לדעת לסדר מערכות חשמל.  מורה צריך לדעת איך ליצור ידע.  כשרופאה סובלת מבעייה רפואית, היא יודעת איך לאבחן את עצמה, איזה טיפול נדרש, ובמי להעזר.  כשהחשמל נופל בבית של חשמלאית, היא יודעת אילו בדיקות לעשות, איזה תיקון נדרש, ובמי להעזר.  מורה שרוצה להחזיק ידע חדש, אמור לדעת לזהות את נקודת המוצא שלו, לדעת כיצד לבנות לעצמו תהליך לימוד מתאים, ובמה להעזר.  משעמם כמה שהדברים שלי באנליים.

לפני 3 שנים, כשהתחלתי ללמוד בסמינר הקיבוצים, חשבתי שאין לי מה לקבל.  כל כך הרבה שנים בתנועות הנוער, כל כך הרבה ספרים שקראתי, אני יודע הכל.  בשבוע הראשון, המשכתי להרגיש כך.  בשבוע השני, המרצה שלי לפדגוגיה טענה שבסוף כיתה יב', היא בקושי סיימה בגרות באנגלית, אבל אחרי שעברה הכשרה בהוראה ביקורתית, ועשור וחצי אחרי, היא דוברת 12 שפות.

12 שפות?!  המים ירדו לי במקום.  אסימונים עלו, ירדו, עלו, השתוללו.  נתקלתי לראשונה בדמות מקצועית שמשאירה אותי בצילה ללא ספק.  לכאורה, כל מורה בישראל אמור לנחור מולי בזלזול : " חחחרר..  ברור זה שטויות.  הרי אני יוצר ידע  לאחרים כל יום, אתה חושב שיש לי בעייה ליצור לעצמי ידע?  אני צריך 3 חודשים ברגוע בכדי ללמוד שפה, כרגע אני דובר 7 שפות, בוא עוד שנה וחצי, אני דובר 12 שפות".  ולהוסיף עוד נחירת זלזול.

האם זה כך?  האם כל סטודנטית/מורה לחינוך שקוראת זאת חשה כך?  כמובן שלא.  מעולם לא סיפרו לנו מהי השיטה/שיטות המהירות, איכותיות, ואמינות ביותר ליצור ידע.  לו ידענו זאת, היינו מקבלים ציונים מושלמים בכל הקורסים שלנו בתואר.  יותר מכך, אפילו לא היינו צריכים להתאמץ, מכיוון ואם המורים שלנו מלמדים אותנו כיצד ללמד בצורה הנכונה, בוודאי והם היו מיישמים את הדרך, ומפלסים את דרכנו בקלילות אל הציון המושלם.  ויותר מכך, לו ידענו כיצד ללמד וללמוד, היינו כולנו ( מורים ) גם נגנים, ציירים, פסלים, ועוד.  היכולת ללמוד כל דבר שעולה בדמיוננו תוך זמן פעוט הייתה הופכת אותנו לאנשים מגוונים וצבעוניים ביותר.

אומרים, שבנים מאומנים לחשיבה אסוציטיבית חלשה ולכן חייבים לארגן מחדש את המידע בראשם בתבניות שוב ושוב.  ניסיתי לפרוץ את הקיבעון, אך לבסוף נותרתי שוב ושוב עם שתי אפשרויות :  מדע הלמידה לא קיים, ולכן לא סיפרו לנו.  מדע הלמידה קיים, ולא סיפרו לנו.  בספר "למה ילדים נכשלים", טוענים שכל המורים, וכל המרצים, יודעים – שהם אינם מצליחים ללמד דבר.  ויודעים שלו יבחנו את תלמידהם בפתאומיות, כולם יכשלו, ויחשף כי הם אינם יודעים ליצור ידע.  ולכן, הם דואגים להודיע על המבחנים מראש, ולתת בצורה מרומזת יותר או פחות, את שאלות המבחן הנדרשות בכדי לעבור אותו.  מאז שקראתי את הספר, בדקתי שוב ושוב את התאורייה בקרב סטודנטים וגיליתי עשרות דרכים מופלאות ושונות בהן המרצה דואג שמחצית משאלות המבחן יהיו ידועות לתלמידים ( לדוגמא : "שחזור" מבחנים, חזרה שיטתית על מאגר שאלות, מבחן לדוגמא המהווה דוגמא למופת, חזרה על חלקים מעבודות שנבדקו ונשלחו אליהן תשובות ועוד ).

בעצם, לא כולם יכשלו אלא כמעט כולם.  מערך ההוראה מייצר ידע גבוה אצל אחוז קטן מהאוכלוסיה דור אחר דור. בעצם, אם נקרא לילד בשמו ולא נשתמש בסיסמא שלימדו את המורים להגיד – החינוך בישראל במצב קשה, אין משאבים, אין זמן וכו', אפשר לראות בצורה ברורה שיש שיטת הוראה מדוייקת ואמינה שמייצרת ידע גבוה אצל אחוז קטן מתוך האוכלוסייה, ומורים מקבלים הכשרה ללמד באמצעותה ולא באמצעות אחרת.

מהי אותה שיטה בהרחבה, מהי שיטת הלמידה האחרת שמרצתי התעקשה ללמד אותנו, ואיך כל זה קשור לחוג קארטה?  פרק שלישי עוד יגיע בעזרת השם.

חינוך סמוי – אקספוזיציה

לקראת תחילתה של סידרת פוסטים מרתקים בנושא חינוך סמוי ושיוויון :

 סרטון משעשע ( למי שיכולים להבליג על עולמם הערכי ), המנתח מסרים סמויים בספרי ילדים מנקודת ראות גברית שוביניסטית.

שרוק, שרוק.

"שרוק!", הטיחה בי המנהלת ואחזה באשכיי, "שרוק".  למי שאינם מיודעים עם המשחק אזכיר את העקרון המנחה, אם הצלחת לשרוק, משחררים אותך מלפיתת האשכים.  האתגר : לשרוק בזמן שאשכייך, כבודך, וגופך מתפתלים וסביבך המון משולהב.

בחזרה לסיפור.  בעודי מתפתל, נכנסה המורה למתמטיקה, רכנה לעברי וניסתה להכניס לי אצבע לאוזן.  " ששש.. ששש", ניסיתי לשרוק, אבל העניין היה אבוד.  שתי חזיתות היו מעל ליכולתיי וכבר הייתי בדרך לבכי, כשלפתע נכנסה סגנית המנהלת.  והידיים התוקפניות התקפלו לתוך הכיסים בצורה משכנעת.  " מה אתם עושים שם?", שאלה הסגנית.  " שום דבר, רק משחקים", ענתה המנהלת שלי וחייכה.  הסגנית הסתכלה עוד רגע בהם ובי, ושאלה אם זה משחק.  "בטח, בטח", מלמלתי והתחלתי לקום.  "מבוגרים..", סיננה הסגנית והמשיכה בדרכה אל ספל הקפה הנכסף.

אתמול, בערב המאוחר, סיפרה לי זוגתי ( שתזכה לחיים ) שילדה הקניטה אותה במרכז הנוער בו היא עובדת.  לא אמירה קשה, לא אמירה בוטה, רק כזו שמספיקה כדי להביך ולהשפיל מול שאר ילדים ערניים.  במקריות ( או שלא ), בדיוק התקשר אליי חבר לעצה מכיוון ובמרכז הנוער בו הוא עובד, אחד החניכים מתעלם מאחת המדריכות, וגורם לה בכך למבוכה, השפלה, ומצוקה.  סמיכות המקרים אולי הייתה מקרית, אבל מקרים מסוג אלה מתרחשים כל הזמן במערכות החינוכיות.  ברוב המקומות, מתמודדים על ידי הענשה, הדחקה, הכחשה, ו"ריחוק חינוכי" (ע"ע דיסטנס).  במקומות ספורים, מודים בקיום בעיית מוגנות של הצוות ומדווחים על אלימות כלפי הצוות, אולם לרוב רק על אלימות פיסית ( ולא מילולית או מנטלית ).  ורק במקומות בודדים, מתמודדים על ידי גישור בין אנשי הצוות לחניכים/תלמידים.

בחזרה לזוגתי בעלת החיים הארוכים, תגובתי הלא תומכת הגיעה במהרה.  "טוב מאוד, אם לילדים אין את הזכות למרחב חיים מוגן, גם לצוות לא צריך להיות".  זאת, בדיני זוגות, נקראת אמירה מתסיסה-לא-תומכת-מבשרת-רע.  למזלי, מולי ניצבה אשת מקצוע שלווה.  "למה אתה מתכוון?", שאלה.  "למה אני מתכוון?  היום בבוקר אני מדבר עם ילד בן 9 בבית הספר.  הוא מראה לי שהאוזן שלו אדומה ושיש לו דלקת.  אז אני שואל, ממתי, והוא אומר, מלפני חמש דקות שירון משך לי בכוח באזניים.  למה? שאלתי.  הלכנו מכות בצחוק.  זה הצחיק אותך? המשכתי בדיאלוג הסוקרטי משהו.  לא, זה כאב.  אבל אני גם מכאיב לו לפעמים.  וזה נעים לכם? המשכתי.  לא תמיד, הוא ענה.  כשהוא מקלל אותי כשהוא מרביץ, אני יודע שזה משחק.  אבל לפעמים הוא סתם מרביץ לי. (לתומי חשבתי שמכה עדיפה מקללה ומכה, התנשאות של מבוגרים )  אז למה אתה לא מגיש נגדו תביעה? ניסיתי להגיע לשורש העניין ( שלא תטעו, מדובר בבית ספר דמוקרטי מתקדם.  אפשר להגיש תביעה ובית משפט של ילדים וצוות יטפל בנושא, אפשר לבקש גישור, אפשר לבקש שיחה ).  אני לא אוהב להגיש תביעות כי הם יענישו אותו, ואני לא אוהב את הגישור, אני רוצה שהוא יפסיק פשוט".

לקחתי נשימה מהסיפור, וחזרתי לשתף את זוגתי במחשבותיי הגשמיות ולהתעלם מחוויותיה האמיתיות : " את מבינה,  אנחנו לא סופרים בכלל התנהגויות שכאלה בתור בעייה.  בתור עדות לחוסר המוגנות של ילדים.  וזאת דוגמא מבית ספר דמוקרטי מדהים, חבל שאני אתחיל לדבר על מה שהיה ביפו".  "כשאנחנו חושבים על עצמנו, אנחנו לא מעלים על הדעת שמורה ימשוך לאחרת באוזניים בעוצמה בחדר מורים.  זה מצחיק רק לחשוב על זה.  לא חושבים שהמורה ספורט יזרוק כדורסל לפנים שלנו, שמנהלת תשחק איתנו ב"שרוק", ולא שהמורה לתנ"ך יקרא לנו בשמות.  אבל אצל תלמידים או חניכים, זה נראה לנו נסבל.  "שטויות של ילדים" מחנכים אומרים.  אבל זה שקר, הם עוברים פגיעות נפשיות ופיסיות בתכיפות עצומה, ובאשמת המבוגרים שבונים מוסדות חינוכיים מופקרים".

"תשמע", אמרה לי זוגתי.  "אתה ממש צודק, אתה פשוט צודק". אני התמוגגתי והיא המשיכה.   "אתה פשוט צודק, ותזכיר לי גם לנאום לך נאומים בפעם הבאה שתגיע פגוע הבייתה".

אחח.  מתחת לחגורה.  ולרגע כבר הייתי בשמיים נותן כיפים לקורצ'ק.

אמנות ההוראה – פרק ראשון וחצי

יפעת ואורון, הם חלק מפרוייקט מלגות ( תעבוד מספר שעות קבוע, תקבל 25 שקלים לשעה, אבל לא נקרא לזה עבודה ) נוסף, בו הם "מתנדבים" בקופת החולים בתור רופאים 8 שעות בשבוע ובתמורה משלמים להם את שכר הדירה.  לדוגמא, היום יפעת סיפרה לי שהגיע אליה ילד מהשכונה, ניסים, עם סחרחורות.  ושהיא רשמה לו מרשם לאקמול, ולקחה לו בדיקת דם.  אבל, בזמן שהיא ניסתה למצוא את הוריד, היא פגעה בשריר, והילד התחיל לצעוק ולהקיא ולקבל סחרחורות.  בשלב הזה, כשהיא אובדת עצות, היא יצאה מהחדר, וקראה לאורון, מהחדר ליד, לבוא להציל את המצב.  אורון ניסה להרים את הרגליים, אבל המצב לא השתפר.  ורק אחרי שעה, המצב נרגע.  שזה יצא להם בדיוק הזמן ללכת בכל מקרה.

סיפור מזעזע.  מי לעזאזל נותן לאנשים חסרי הכשרה לעבוד במקצוע שכזה, ועוד עם ילדים?  נכון, שניהם סטודנטים, מוכשרים בתחומם, ובעלי בריאות ברמה גבוהה.  ונכון, אלו חבר'ה צעירים בעלי מוטיבציה, ולכן מפתה להעסיק אותם במקצוע יקר, ובזול.  ועדיין,  הדבר גובל בהפקרות.  אי אפשר להאמין לזה.

ובאמת, אין סיבה להאמין.  זה לא נכון.  אף אחד לא יעלה בדעתו לנדב אותם להיות רופאים.  במציאות הם "סך הכל" עובדים כמחנכים ומורים במרכז בשכונה.  ניסים אינו סובל מהזנחה בריאותית, אלא מהזנחה חינוכית,כלכלית ותרבותית.  ויפעת הייתה במצוקה בזמן שניסים היה קורבן למתקפה של ילדים אחרים תחת השגחתה ולא מתקפת הקאות.

בישראל, חינוך והוראה אינם מקצוע.  ולכן, כל אדם מעצם היותו מסיים מערכת אקדמית, נתפס כמוכשר לביצוע שתי משימות אלה.  כל מקצוע אחר : רופא, מהנדס, ארכיאולוג, שומר, רתכית, פחחית, נגרית מבוצע רק על ידי אנשים שהוכשרו לכך ויודעים לבצע את העבודה.  כל מקצוע, מלבד הוראה ומלבד חינוך.  מעבר לכך,  הוראה וחינוך משולבים יחד כאילו הינם זהים.  אולם,  זהו רק תוצר של הפיכתם שלא שני מקצועות אלו לריקים מתוכן.  מורה שהוכשר ברמה מקצועית גבוהה, הוא אומן יצירת הידע.  ומחנך שהוכשר ברמה מקצועית גבוהה, הוא אומן בעיצוב אופי האדם.  לא אלו, ולא אלו, מסתובבים בינינו.  יפעת ואורון הם דווקא דוגמא שמקלה על הרשלנות של מדינת ישראל.  הסיפור מתחיל מהעדר שירות ביבייסיטר מקצועי, והעסקת ילדים בשחור ( סביר שמתחת לגיל המותר בחוק בישראל ), ממשיך להתרת עבודה חינוכית בתנועות הנוער על ידי ילדים בני חמש עשרה, וכלה בצוותי הוראה שלמים בהשכלה הגבוהה חסרי כל הכשרה בהוראה או חינוך, המשתמשים בשיטות הוראה מימי הביניים.  כולל, במסגרות הכשרת המורים.  מלבד, רצוי לציין, מערכת אחת אותה אני מכיר בצורה חלקית, והיא מערכת ההכשרה של החינוך האנטרופוסופי.  שם מסתובבים מקצוענים.  מלמעלה ועד למסגרות הראשוניות ביותר.

על כל אלו עוד ארחיב בעתיד בפרקים נוספים. בשלב זה, לא אזלזל בכם שססמאות הפסקה האחרונה הספיקו.  אבל,  אסתפק בשכנוע עמוק מצד הקוראים בכך שמשהו חשוד.  מאוד חשוד קורה פה.

"חינוך לצדק", או "חינוך להתעסק בבעיות של האחר"

" זרקו לי סוגיות מהעבודה שלכם, וננסה לנתח אותם", הפציר המרצה לפדגוגיה ביקורתית בכיתתנו היום.  דממה.  חוט דק של שתיקה עצבנית נפרש בכיתה.  לאמת את עצמנו עם המציאות?  לא לדבר באוויר?  מה הוא עושה האיש המרושע הזה?

לבסוף, הרימה את קולה סטודנטית מהוססת.  " השבוע באו הילדים איתם אני עובדת מיום הזכרון לבושים בלבן, וסמל יזכור ".  לכאורה, סיפור לא מרשים עד כדי לא מרגש עד כדי מעלה את השאלה מדוע הסטודנטית בחרה לספר זאת.  אבל, העלילה מסתבכת, מכיוון והילדים הם ילדי מהגרים ופליטים. לא יהודים.  הדיון סבב את הילדים, ומה צריך לעשות מחנך רדיקלי בסיטואצייה הזו.  ואכן,  עלו רעיונות שונים ומגוונים שיפה להם דיון בפוסט אחר, אולם הסיפור הזה הולך למחוזות אחרים כי הסטודנטית שלנו הייתה לבנה וצחורה כמו שלג ראשון על צמרות העצים, מעוטרת בתפרחת אדמונית לא אפריקאית בעליל.  ובראשי עלה קול השואל, מה בדיוק את עושה שם?

השיעור המשיך.  סטודנטית נוספת שיתפה בסיטואצייה מורכבת בה חניכיה בשומר הצעיר קראו בסמינר טקסט של התנועה בו נכתב שהם קן של נוער בסיכון – מה שגרר עלבון, בלבול, כעס ובלאגן.  הסטודנטית שיתפה את הדילמה, מה היא הייתה אמורה לעשות בדיעבד.  גם כאן, אני אנתק את הדיון המעניין, ואדגיש רק את העובדה ששוב, סטודנטית בהירה כיונת שלום הולכת לעבוד עם נוער עם חיים שאינם קשורים ואינם קרובים לזהותה או לחייה.

הדברים האלה אינם חדשים או מפתיעים.  כבר עשורים רבים שרואים אקטיביסטים ומחנכים מעדיפים להתעסק באלו שנמצאים מעליהם בהיררכיית הדיכוי, ולנסות ולעזור להם, במקום להאבק מול כוחות הדיכוי המופעלים עליהם ועל הסביבה שלהם.  אקטיביסטים אלה הם תוצר של "חינוך לצדק", בתנועות הנוער ובאקדמיה, שאני מעדיף לכנות אותו "חינוך להתעסקות בבעיות של אחרים".  למה זה רע?  כי אי אפשר לומר לילדים תאבקו על הזכויות שלכם, בזמן שאתה לא נאבק על הזכויות שלך.  ואי אפשר להאבק בזכויות שלך, אם אתה מעורב בבעיות של אחרים.  ואז אין דוגמא.  ומי שמע על חינוך ללא דוגמא?  ללא מודל חיקוי?

אבל,  את זה אני יכול עוד להבין.  אנחנו אנשים עם לב.  וכאב של אוכלוסייה מדוכאת מאיתנו מעורר אמפטיה.  אבל אז אני רואה בפייסבוק, שהקבוצות נוער של מרץ מתכננות להרים שלטים כנגד ניצול עובדי הקבלן בארץ, בצעדת האחד במאי.  עד כאן!  אוכלוסייה חלשה נאבקת בשביל אוכלוסייה חזקה ממנה?  בני נוער מחוסרים זכויות פוליטיות, מגוייסים בכוח לצבא, חסרי זכויות סוציאליות, ויכולים רק לחלום על שכר  וזכויות של עובדי קבלן.  ילדים הם האוכלוסייה הכי חשופה להטרדות מיניות, אלימות, תאונות ועוד ועוד.  למה גם הם לא נאבקים עבור עצמם?  מהו אותו מנגנון חינוך לצדק שגורם לכל האנשים בארץ לחשוב שאנשים השיגו זכויות על ידי מאבק של אחרים עבורם?

מטריד.  מאוד מטריד.