לפעמים יש רגעים בחיים שכשהם מתרחשים, אתה מרגיש שהם טובים מדי מכדי להיות אמיתיים. שהם מוסרטים. שמישהו צוחק עלייך ויהודה ברקן הולך לצוץ כל רגע ולצעוק "זה לא גברת, זה אדון". בכיתה יש רגעים לעתים, בהם אתה מרגיש שסיטואציה מסויימת היא אבסורדית מדי מכדי להיות אמיתית, או סטריאוטיפית מדי כדי לקחת ברצינות. המציאות נוטה להיות כה אפרורית ושגרתית כך שכשאירועים יוצאי דופן מתהווים מול עינייך המשתהות, כל מה שנותר הוא רק לבהות בחיוך סתום.
אף אחד לא מכין אותנו לאירועים חריגים, לשבר שיחה שתשמע מהצד ותערער את עולמך, לפרץ אלימות בלתי נשלט, לתגובה לה לא ציפית. כך אנו, מחנכים, מגיבים ספונטנית לאירועים כאלו. הכנה תיאורטית, הכנה פסיכולוגית, גיבוש אידיאולוגיה ותפיסת עולם, כל אלו עוזרים לנו להיות מוכנים בבוא העת. אך באותה שנייה בה המציאות הופכת לאולפן ואפשר לראות את כל העובדים על הסט, את נערת המים ושולחן הקייטרינג, כשזה טוב מדי כדי להיות אמיתי, אז אנו מופשטים מכל מה שלמדנו ואנו נותרים עירומים עם האינסטינקטים שלנו.
***
השבוע נערך לי שיעור צפייה. שבועיים לפני כן קיבלתי הודעה על כך והתבקשתי להיערך ולשלוח את תוכנית השיעור שלי מראש. שבוע לפני היום הגדול, התעוררתי באחד הבקרים ובצד השני הייתה אותה מפקחת אזורית של מקצוע האזרחות, אשר הייתה אמורה לבוא לצפות בי.
"שלום דורי, אני נמצאת בבית ספר עבור שיעור הצפייה שלך אך אינך כאן". אמרה בקול מורתי, חמאתי ונוזף.
בלבול, תמיהה, עצבים.
"מה? שיעור צפייה היום?!" עניתי, תוך כדי שאני הודף את קורי העכביש של השינה ממני ומדדה לעבר המחשב הנייד.
ג'ימייל, תטען כבר. יומן.
"היי, רשום לי פה שזה שבוע הבא, אני רואה את ההודעה שהמזכירה שלחה לי. הם אמרו לך שזה היום?"
שקט.
"האם תוכל להגיע לכאן?"
"אני מצטער, אבל אני לא חושב שאני אספיק"
"טוב, בסדר. להתראות".
אז ההקדמה לשיעור הצפייה שלי כבר החלה ברגל שמאל, בחסות הכאוס הרגיל של בית הספר. כבר התרגלתי לדברים יותר מוזרים. למשל אותו יום, שבועיים לפני בחינת הבגרות בחורף, בו נכנסה המורה לספרות לכיתה שלי והתחננה שאני אתן לה את השיעור שלי. "לא!" היא קראה בקול רוגז, "אני צריכה אותם יותר ממך". מול התלמידות שלי. מול התלמידות היא פתחה מעין מלחמת התשה מתחנחנת כדי לגרד עוד שעת ספרות.
או למשל היום בו הגעתי לבית הספר וגיליתי שכל השכבה הלכה לצו ראשון ואף אחד לא טרח להודיע לי על כך.
שאלתי את המנהלת הפדגוגית אם שיעור הצפייה אכן הולך להתרחש וקיבלתי תשובה מאוד עמומה. "אם הוא צריך להתקיים הוא יתקיים". אל תתחייב אף פעם לכלום. אל תפריח הבטחות חינוכיות. תזכור, כישלון הוא רק תוצאה יחסית לרף ציפיות שאתה בונה. אז אולי השיעור יתקיים, ואולי לא. בכלל, היצמדות למאגיה ומיסטיקה מוערכת מאוד בין כותלי בית הספר. אני בטוח שיקבלו זאת בחיוב כאשר אתחיל לתלות פקעות שום ולמלמל כשפים בניב לא מוכר. "שום דבר לא עוזר, אולי זה יעזור", אני כבר יכול לשמוע את המילים נהגות בהנהון וטון מצקצק.
ומה הערך של שיעור הצפייה? מפקח/מנהלת/מורה נכנסים לכיתה שאינם מכירים, צופים במורה שאינם מכירים, מעריכים דינמיקות שהופכות אוטומטית למזויפות לחלוטין עקב הנוכחות הזרה, ומעניקים ציון לתוכנית שיעור יחידה ובודדה, מבלי להתעניין לרגע בתוכנית ארוכת הטווח של המורה בכיתה. קשה לאמוד עבודה של מורה, אבל אין ספק שמשרד החינוך לעולם לא יתייאש בניסיון לכך.
כבר הספקתי בעבר לחוות שיעור צפייה. אז אפילו לא קיבלתי אזהרה מראש, והמפקחת האזורית פשוט הופיעה במפתן דלת כיתתי. מופתע אך אדיש, קיבלתי אותה. צפה לבלתי צפוי, זוהי המנטרה. השיעור בו היא צפתה היה למזלי שיעור ללא דופי. זה היה בזמן הכנה לבגרות, והכיתה עבדה בשקדנות. בסוף השיעור שוחחנו בקצרה בחדר המורים.
"אתה צריך להכתיב להם תשובות על הלוח". קבעה בפסקנות.
"אבל זה לא יעזור להם. התשובה תלויה לחלוטין בקטע אותו הם מקבלים. התשובה תשתנה תמיד כי הקטע תמיד משתנה. יותר חשוב שהם ילמדו כיצד מנמקים" ג'אב, קרוס, נוקאאוט.
"הילדים האלו לא מסוגלים לעשות דברים כאלו"
עיניים מתכווצות בחוסר הבנה המלווה בשמץ של הבנה ובהעדפה לנסות לא להבין.
היא לא ויתרה והמשיכה, "הילדים האלו לא מסוגלים לענות על שאלות כמו התלמידים באוהל שם"
בלית ברירה התגוננתי. "זה לא משנה. אין לי ברירה. אני יכול לנסות להכין אותם הכי טוב שאני יכול ולעזור להם לפתח מיומנויות של נימוק ויישום. אני יכול להכתיב להם תשובות עד מחר, אין לזה שום משמעות".
השיחה המשיכה בצורה מעגלית עוד מספר דקות, ובסופה הבטחתי להכתיב להם תשובות. לא הבטחתי לקיים.
***
חוק מרפי, או אחד מהם לפחות, גורס שאם משהו יכול להתקלקל – הוא יתקלקל. ואם יש זמן שהוא לא צריך להתקלקל בו – אז דווקא אז הוא יתקלקל. אז כמובן, דווקא בבוקר שיעור הצפייה שלי, הרכבת החליטה לאחר משמעותית. הגעתי לכיתה באיחור של שבע וחצי דקות. עבור מורים רבים, שבע דקות וחצי לאחר הצלצול זה הזמן להיכנס לכיתה. אך אנו עוסקים כרגע בשיעור צפייה. בפנטזיה האימבצילית של משרד החינוך. בהזיה הזו שיעורים מתחילים בזמן, התלמידים יושבים מהוגנים, והמורים מלמדים על פי תוכנית השיעור המנומקת.
נכנסתי לכיתה, והכיתה כולה החלה למחוא כפיים. אלו לא היו מחיאות כפיים של זלזול, או מחיאות כפיים של בוא-נרעיש, אלא מחיאות כפיים של הערכה. מגיע באיחור לשיעור הצפייה שלו? צוחק על המערכת? אחד משלנו. אחד משלנו. הנחתי את התיק על הכיסא שליד שולחן המורה. שלפתי את מחברת הכיתה שלי ואת החומרים לשיעור. ואז זה קרה.
גבירותיי ורבותיי, תחזיקו חזק. אנחנו הולכים להמריא.
בזמן שאני מסדר את החומרים על השולחן, מנגב את אגלי הזיעה ממצחי ויונק את אדי המזגן הקרירים והמתוקים, השיחה הבאה פשוט התרחשה מולי ומול הכיתה. אקספוזיציה: בכיתה שלי יש מספר תלמידות ערביות, והמפקחת האזורית התיישבה לה מאחורי שתים מהן.
"אני מבקשת שלא תדברו בערבית" המפקחת האזורית זרקה את הפצצה.
הכיתה נאלמה בין רגע. צמרמורת. זיעה קרה.
"מה?" אחת התלמידות ענתה, בטון שמהול בכעס ועצב. "למה שאני לא אדבר בערבית?"
"אני מבקשת שלא תדברו בערבית בכיתה", פסקה בצדקנות.
"למה שלא נדבר בערבית? זה דמוקרטיה, מותר לי לדבר באיזה שפה שאני רוצה." לא פראיירית, לא תוריד את הראש מול סמכות, ענתה מבלי למצמץ.
"אתן לא יכולות להתחבא מאחורי דמוקרטיה כל פעם שנוח לכם".
לא כשנוח, רק שבאים לרמוס את הזכויות שלנו כמיעוט.
המום, משועשע, זועם, אסיר-תודה על כך שניתנה לי הזדמנות להיחשף לגזענות המכוערת של המערכת, עמדתי שם. התלמידות הסבו את מבטן אליי ושאלו "המורה, מפריע לך שאנחנו מדברות בערבית?".
עירום. בלי תורות פדגוגיות, בלי רעיונות גדולים. כל מה שנותר זה רק הרפלקס.
"אתן יכולות לדבר באיזה שפה שאתן רוצות, כל עוד אתן לא עושות זאת בזמן שאני מדבר". הבטתי בהן ישירות, בלי להתחמק, בלי להסס. לא הייתה לי אפשרות להגיב אחרת. גם אם הייתי רוצה לשחק את המשחק של המפקחת האזורית, אני חושב שהלשון שלי הייתה נתקעת בחך, השיניים היו חורקות, גומות החן היו מתפוצצות והייתי מחליק אחורה כמו בסצנת סלפסטיק טיפוסית.
בזווית של העין קלטתי את התגובה של המפקחת אזורית. כרוניקה של אכזבה ידועה מראש. "לא ציפיתי ממנו ליותר", עינייה זעקו. "האח!, שמישהו ישלוף כבר את הסכין מהגב שלי", אפה נחר. בסוף השיעור היא ברחה לפני שהספקתי להחליף מילה איתה, ולא שמעתי ממנה מאז. אולי היא הרהרה שוב במעשיה והחליטה שתסגור איתי חשבון בפעם אחרת, וכרגע עדיף לא לפתוח את תיבת השרצים הזו. אולי זה יבוא עליי כמו מפולת שלג עוד מספר שבועות. אולי זה לא הזיז לה את הקצה של הציפורן, בדומה ליחס הרגיל שלה לעבודה החינוכית, והיא תמשיך להפליג על כנפי האינרציה עד הפרישה המיוחלת.
אומרים – תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולי לשנותם, האומץ לשנות את אשר ביכולתי, והתבונה להבחין בין השניים. אני אקבל בשלווה את רשפי הגיהנום שעלולים לנשוב לעברי. לא מתוך רצון מאוס להיות קדוש מעונה. מתוך הבנה שלא היתה לי אפשרות אחרת. לא פעלתי בצורה חתרנית במחשבה תחילה. עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות בתוך הסיטואציה. לפעמים מורים, ובני אדם, הם כמו בצל – מקלפים קליפה אחר קליפה ובסוף אין כלום. לפעמים מקלפים ומוצאים שם משהו יותר שימושי.
***
בימים שחלפו מאז אותו אירוע יצא לי להרהר לא מעט בבוקר ההוא. ניסיתי להבין את המציאות החברתית והפסיכולוגית שהובילה את המפקחת האזורית להשיל את כל היומרות הליברליות וכללי ההתנהגות המקובלים. ברצוני היה להימנע מהכללות והפשטות ולשאול את השאלה הישירה ביותר – מדוע בחרה המפקחת האזורית לבקש משתי תלמידות לא להשתמש בשפה הערבית בכיתה?
ככל הנראה, מאותה סיבה שאחראית משמרת טורחת להעיר למלצרים על כיוון ניגוב הכוס ומפקד מעיר על כפתור פתוח בכיס החולצה – ביסוס יחסי כוח היררכיים המאפיינים חברה לא שיוויונית. לצערי, רוב האנשים התחנכו להאמין שהדרך היחידה לארגן מערכות היא על ידי כל מיני בוסים סמכותניים בעלי שררה. התפיסה שאומרת שמורה טוב הוא מורה ששולט בכיתה שלו, היא תפיסה אשר נפוצה אצל כל המחנכים כולל אצל מרבית אלו שרואים את עצמם כמחנכים מתקדמים. בחדרי המורים ממהרים לקדם מורים חדשים ולהזכיר להם שהתלמידים ( חיילים, עובדים ) זוממים לבחון את כוחם, ומוטב להם להשאיר במכללה את כל התפיסות היפות שלהם. במקרה שלנו, אל אידיאל השליטה התווסף גם איום לא קונוונציונאלי. שפה זרה שברוב בורותה אין היא מבינה ולפיכך מבטלת את כל יחסי הכוח בינה לבינם.
אבל, אין ספק שהסיפור אינו מתמצה בביקורת כללית על העתקת יחסי עבודה בחברה קפיטליסטית אל שאר מסגרות החיים. העובדה שהמפקחת ביקשה מהתלמידות לא לדבר בערבית, נותרה החלק הבשרני בסיפור שלנו. מפקחת אזורית של מקצוע האזרחות, המפקחת הארצית לשעבר, שוכחת את כל חומר הלימוד אשר על הוראתו היא מפקחת. איזה אבסורד. זכויות מיעוט? חופש הביטוי? מעמד החברה הערבית בישראל? כל ג'יבריש ליברלי שאני יכול לחשוב עליו הוא מספיק כדי לקבור הצעה כזו לנצח נצחים.
המקפחת האזורית לא רק ביקשה לשים על מיוט לרגע את הזהות של התלמידות הערביות. זו הייתה הבלחה שמאחוריה עומדת אג'נדה הרבה יותר קשה. היא הולכת בערך כך – אנחנו לא רוצים שתיטמעו בחברה הישראלית, אנחנו לא רוצים לראות אתכם שומרים על הזהות שלכם ובו זמנית מוצאים את המקום בו אתם יכולים להשתלב יחד עם ישראלים. אנחנו לא רוצים לראות אתכם. אנחנו רוצים שתחזרו לשכונה המסריחה שלכם, לכפר המסריח שלכם, ולא תצאו משם. בית ספר מעורב? זה ליפי נפש.
תקלטו את זה כבר, אתם פה על זמן שאול.
***
בסוף השיעור עם המפקחת שוחחתי עם שתי התלמידות. לא במפתיע, הן הביעו זעם ותסכול. הן לא הצליחו להבין כיצד המפקחת, מכל האנשים בעולם, מרשה לעצמה לחשוף את הגזענות שלה. שאלתי אותן אם הן רוצות לעשות משהו בנידון, והן פילבלו בעיניהן. "מה אני אעשה, אשלח מכתב? אתה חושב שלמישהו יהיה אכפת, שמשהו ישתנה?", ענתה זו שישבה בימין. אמרתי להן בכנות, שלא יטפחו אשליות בכך שתלונה או מכתב ישנו משהו, אך גם הם לא יעשו דברים גרועים יותר. "מה יש לכן להפסיד", תהיתי בקול רם.
"אני לא יודעת", ענתה הפעם זו שישבה בשמאל. "תכלס, גם המנהל אמר לנו את זה פעם".
פדגוגיה של שחרור 