הלילה הוא חייב להגיע, הוא חייב לבוא, הלילה הוא יופיע, ויקח אותי מפה

"הרפתקאות אוסף, תקוות מטפטף, על ראשי ילדים".  חני נחמיאס בפיג'מה, פיטר פן, המחזה.

אף אחד לא מנקה את השאריות של מערכת החינוך. כשהייתי צעיר בימים, והייתי משאיר אחרי אנדרלמוסיה מסוג כזה או אחר, סבתא שלי לרוב הייתה מנקה אחרי. לפעמים הייתי ננזף ונאלץ לסדר את אי הסדר שיצרתי. מישהו לקח אחריות. מי ינקה את הלכלוך של משרד החינוך? מי ייקח אחריות?

כמו ילד קטן והיפראקטיבי שמביא הרס אחריו יותר מהר מהזמן שלקח לו להרהר בדבר, כך מערכת החינוך המציאה בחופזה פתרון לילדים קטנים והיפראקטיביים. הקלות. כמה פשוט. התלמיד נשלח לאיבחון ובתוספת של אלפי שקלים וקריצה הוא חוזר עם רשימת מכולת של לקויות. תבלו אתם יום אחר יום בכיסאות נוקשים מול מערכי שיעור מיושנים ותראו כיצד גם אתם מתחילים לטפס על הקירות. מילולית. אני יכול להישבע שתלמיד שלי פעם ניסה זאת ונכשל כישלון מזהיר.

זהו פתרון קסם. בשביל מה ללמד אוריינות, בשביל מה ללמד לסדר את המחשבות ולהתבטא אם אפשר להכתיב לבוחן נייטרלי תשובות עילגות למחצה.

השבוע שימשתי כבוחן נייטרלי לו הכתיבו בחינת מתכונת בהיסטוריה.

"תרשום, איטליה וגרמניה שיתפו פעולה בגלל שלשתיהן הייתה מדייות חוץ תוקפנית"

אז רשמתי.

"תוסיף, בגלל מדיניות החוץ התוקפנית של איטליה, גרמניה רצתה לכרות איתה ברית"

אז הוספתי.

"תכתוב, ברית רומא-ברלין כללה את שתי המדינות התוקפניות – גרמניה ואיטליה"

אז כתבתי. בכאב. כשמשרד החינוך עושה בלאגן ומחליט שעשרות ילדים יזכו לשכתוב דבריהם אף אחד לא חושב על אותם בוחנים ארורים אשר יצטרכו לשבת שם ולצלק את הנייר. פגשתי את רכזת ההיסטוריה, שלמעשה כל המשמעות של התפקיד שלה הוא שהיא מסוגלת לבצע תפקיד חסר תועלת לחלוטין בכישרון רב יותר מכל אחד אחר, לאחר הבחינה. שאלתי אותה האם מלמדים את התלמידים לחזור על אותו רעיון באלף ורסיות והיא גמגמה. לא היה מדובר בתלמידה סתומה, ועם זאת, היא התנהגה כאחת. האם בגלל שהייתה פתאום צריכה לשמוע את קול מחשבתה נישא באוויר הפתוח, מוטח נגד אוזניי הניטרליות?

אף אחד לא שאל את התלמידה הזו אם היא בכלל רוצה הכתבה. מרוב עצים לא רואים את היער. מרוב פתרונות המולחמים בצורה חובבנית, המערכת כבר לא בטוחה מה הדרך הכי טובה לעבוד על עצמה. ניתקלתי בסבב הבגרויות האחרון ברשימות ארוכות של תלמידים הזכאים להכתבות גם אם אינם מעוניינים בכך, ובאין ספור אנשי צוות חסרי מעש בבית הספר, מהגזברית עד לבני שנת שירות, המחכים להחזיק את העט אשר מערכת החינוך החליטה לחטוף מידיהם של תלמידיה.

נייטרלי. על הז'רגון המכובס של משרד החינוך שווה להתעכב. נייטרלי? במרתף של המדען המשוגע בלבן מנסים להנדס בימים אלו בוחנים נייטרלים. מבטם – חתום. שפת גופם – חבויה. חיוכם – אטום. אישוניהם – מורחבים. פיים – פעור. ידם רוקדת על פיסות נייר בקצב סטקטו. מילה. מילה. מילה. מילה.

אבל אלו עוד לא יצאו מפס הייצור. הם עוד כלואים אי שם בכלובי ברזל ולא מצליחים להחליט אם לברוח או להישאר. כולם נייטרלים.

בהיעדרם, מורים, לעתים גם המורים הישירים של תלמידי ההקלות במקצוע אחר, יושבים שם, וצריכים לעשות את החיקוי הטוב ביותר שלהם של זומבים. הם צריכים לשבת שם ולספוג את הטעויות, אם בתוכן או בתחביר, ולחזור עליהן. לצרוב אותם על דף כדי שיישארו חקוקים לעד. כל צריבה כזאת חורטת את עצמה גם בנפשו של המורה התורן. כמו בסטיגמטה, אנו נושאים את פצעיו של האחר ונדונים לשחזר אותם גם אם אנו לא אשמים בדבר.

אך לא כך תמיד. בוחנים רבים מכוונים, מתקנים, מסדרים. משלימים רבעי תשובות לחצאים וחצאי תשובות לשלמים. בית הספר סומך על החולשה שלנו כזן אנושי, החמלה שלנו, כדי לשמור על ממוצע הבגרות מלקרוס כמו הכלכלה היוונית ביום רע. תלמידים מסיימים בצורה אבסורדית עם בגרויות טובות יותר מהמגן שלהם.

בסוף המבחן אמרתי לתלמידה שלי, "בכנות, אין לך סיכוי ילדה. הם שונאים לקויי למידה"

"אבל אני לא לקוית למידה" התעקשה.

"זה לא משנה" הבטחתי לה, וצדקתי. "הם שונאים את כולם".

אוי חני… קחי אותי מפה.

דברים שרואים משם, לא רואים מכאן

לפעמים אני שוכח שנקודת המבט של ילדים בני שבע אינה דומה לשלי, ולא רק בגלל היותם גמדים הנמתחים על פני מטר ועשרים.  לרובא ני לא טורח לשאול כיצד הם רואים את הדברים ולכן מפספס לראות את הפער שבינינו מבעוד מועד.  השבוע נזדמנה לי הזדמנות לחוות זאת שוב.  חשבתי שיהיה מקסים לבקש מתלמידיי לשעבר מנתניה להתכתב עם תלמידיי הנוכחים בערד.  להפגיש עולמות שונים, ערים שונות, בתי ספר שונים ( ממלכתיים ודמוקרטים ) ומצב סוציואקונומי שונה.  שיתפתי ברעיון את ידידתי, מורתם הנוכחית של התלמידים בנתניה והיא הסכימה לשתף פעולה עימי בשמחה.

אצלה, הכל התנהל כשורה.  בבית הספר הממלכתי מתקיים 'קסם' בו התלמידים כמעט ותמיד מסכימים עם הרעיונות של המורה.  להוציא מחברות, הילדים מוציאים מחברות.  היום נכתוב מכתבים, הילדים רוצים לכתוב מכתבים.  אפשר לקשט, כל התלמידים מקשטים.  הקסם שבאילוף והתנייה.  ואכן, במפגשנו הקודם קיבלתי שקית מלאה ב20 מכתבים, מקושטים ויפים, מתלמידיי כיתת ב' בנתניה.  "איזה יופי, איזה פרוייקט מרשים זה יהיה", אמרתי לעצמי.

* * *

"הבאתי לכן מכתבים מתלמידים שלי מנתניה", הסברתי ופרשתי מכתבים על השולחן בחצר.  השעה הייתה אחת עשרה, וחבורה של תלמידות צעירות הייתה שקועה בויכוח אידיאולוגי מופשט על נושא שלא הצלחתי לתפוס בבינתי הפשוטה.  מבט של חוסר עניין הופנה לכיווני.  "תראו, הם כתבו לכם על עצמם, על החיים שלהם, והם רוצים להתכתב יחד איתכן.  שכל אחת תבחר לעצמה מכתב".  למזלי, מנהיגת החבורה היא ידידה ותיקה שלי מאז שהכנו בושם מעלי נענה דחוסים במים והיא נחלצה לעזרתי.  "טוב נו", פלטה והתחילה להזיז מעטפות.

"חחחה, תראי את השמות המוזרים האלה, חח", אמרה לחברתה.  "מה כתוב פה?", שאלה אותי.

"רחל", עניתי.

"פחח, איזה שם מוזר", החלו להקרע להם מצחוק חבורת הבנות. "וזה?"

"עידן".

"פחח,  מה זה שם של בנים או בנות?", המשיכו להתגלגל.  "וזה?".

"עופר", עניתי לקול צחקוק מחודש.

"איזה שמות מוזרים יש לתלמידים שלך בנתניה", אמרו הסתכלו עליי ברחמים .

למען הסר ספק, שמותיהן של הנערות בבית הספר הדמוקרטי הם השמות המשונים ביותר שאי פעם שמעתי.  מטעמי פרטיות לא אסגיר את שמותיהן אך בצורה מכלילה אפשר לתאר את שמן כביטויי טבע מופשטים  ( כגון נגב ) או שילוב עיצורים עם כמות לא ברורה של אותיות אהוי צמודות ( לדוגמא שאהייה ).  ועדיין, מקודת מבטן רחל, עידן ונועם הם שמות חשודים עד מאוד.  והדבר הנורא ביותר מבחינתן, הוא שהן לא יודעות עם אלו בנות.  והרי, לא יעלה על הדעת שהן יכתבו לבן.

בעייה.  מנקודת מבטי לא התחשבתי בעובדה שמספר הבנים והבנות אינו מתאים.  מה זה משנה מין הכותב?  מה זה משנה מי קורא את מה שכותבים?  טעות קשה טעיתי.  כתיבה למין אחר מסתברת כפעילות מביכה, קיצונית ומעצבנת עבור חבורת בנות.  גם אחת מהן הייתה מוכנה לעשות זאת, היא לא תעשה זאת תחת עינה הבוחנות של מנהיגת השבט.  בלית ברירה, הסגרתי את שמות הבנות וחילקתי מכתבים.

"תקריא לי", ביקשה ממני הסמכות העליונה.  "אני רק בכיתה ב', למה אתה חושב שאני יודעת לקרוא?".  שיט.  שכחתי שבבית ספר הדמוקרטי הם לומדים לקרוא רק כשמתחשק להם ולרוב זה לא קורה כל כך מוקדם.  בזמן שבנתניה הם למדו לקרוא כשאנחנו רצינו, פה הדברים מתרחשים מתוך נקודת מבטם.  כששאלתי את אחת הבוגרות מתי הם מתחילים לקרוא לרוב אז היא הסבירה לי שזה תלוי.  "תלוי במה?", שאלתי.  "פעם בכמה זמן מישהו מביא ספר של הארי פוטר, ואז כל הצעירים שמסביב לומדים לקרוא כדי שיוכלו לקרוא בעצמם".  וואלה.  ואני חשבתי שיש דפוס מדעי על בסיס התפתחות הקוגניציה.  הבורות שבנקודת מבטי הזקנה על החיים.

"תכתוב אני אוהבת לצייר", אמרה לי זאטוטה אחרת.  כתבתי.  "עכשיו תקריא לי", פקדה.  הקראתי.

"רגע, מה זה?"

"כאן כתוב אוהבת".

"וזה?".

"אני".

"וזה?".

"די, המילים לא משתנות, כתוב אני אוהבת לצייר", אמרתי בקוצר רוח.  היא הפסיקה לשאול אבל הביטה בי במבט חשדני שאומר – אני לא תמימה אני יודעת שאותיות יכולות להשתנות.  אף פעם לא העלתי בדעתי שילדים כל כך חשדניים כלפי הציורים הלא ברורים האלה שמבוגרים אוהבים כל כך.

לאחר מספר דקות של עבודה, כתיבה, וקישוט ביקשה ממני אחת התלמידות לחכות לה בזמן שהיא הולכת להביא דף כדי להכין מעטפה.  "אין בעייה", עניתי לתומי והילדה החלה לרוץ לכיוון בניין בית הספר.  חלפו חמש דקות.  חלפו עשרים דקות.  בטח מצאה משהו אחר לעשות, חשבתי לעצמי, והתחלתי להתקפל.  סידרתי הכל חזרה לתיק ונכנסתי פנימה.  שעה אחר כך, בפתאומיות, זינקה עליי התלמידה.  "הנה, למה זזתם?", אמרה, רצה לכיוון אחר ולא חיכתה לתשובה.  למה זזנו?  עברה יותר משעה..

שעה או זמן, למען הסר ספק אינו דבר קיים עבור ילדים.  אך תמיד אני שוכח את זה.  הסיטואצייה הנפוצה מכל היא שאני מדבר עם תלמיד, ולפתע מגיח תלמיד אחר וקורא לי.  "חכה דקה, אני באמצע שיחה", אני טורח לומר כל פעם מחדש רק כדי לקבל קריאה חוזרת אחרי עשר שניות.  "ביקשתי שתחכה בסובלנות דקה, אני מדבר עם אביב", אני אומר בתגובה תמיד רק כדי לקבל את המשפט המוכר : "מהה, אני מחכה פה כבר מלא זמן".  מורים רבים רואים בתלמידהם חוצפנים ומציקנים אבל אני יכול להשבע שכנראה שהזמן מנקודת מבטם הוא מושג ערטילאי לחלוטין.

* * *

לבסוף חזרתי הבייתה עם שק מכתבים.  מאושר כמו דוור צעיר בתום יומו הראשון.  גאה בכך שגרמתי לילדים להשתמש במכתבים אמיתיים ולא להתכתב במחשב.  אז מה אם אומר שקצב תחלופת המכתבים התארך פי עשר או שהם לא יוכלו להמשיך בהתכתב בלעדיי או העובדה שהם לא התלהבו יותר מדי.  ילדים אוהבים לקבל מכתבים יותר מלקבל מיילים.  כן כן.  נקודת מבטי הנחרצת נשענה לאחור וטפחה על ביטנה, מרוצה מעצמה כרגיל.  ילדים אוהבים לקבל מכתבים.  אתה צודק.  אתה תמיד צודק.  אתה המורה.  אתה יודע מה טוב להם.  אתה יודע מה טוב.  אתה יודע מה.  אתה יודע.  אתה.  אתה ואתה ואתה.   אני.

כושי בוב אנס ברחוב, הוא ילד טוב הכושי בוב?

"הכושי בוב טייל ברחוב , הוא ילד טוב הכושי בוב 
חכם הילד וענו ,עורו שחור ליבו זהב 
וגיל שורק ומצפצף , וגם בדגל מנפנף 
הנה בא רם כולו סיפוק , הוא באשפה מצא חשוק 
מולו רץ גד קופץ מיד , ובייגלה מחזיק ביד "

* * *

 "אם אני בעלת מועדון ולא בא לי להכניס ערבים, זה בסדר, זה זכותי". היא פסקה בנחרצות, ולא ידעה שתוך מספר דקות היא הולכת לאכול את המילים שלה. אני אפילו לא יודע איך קוראים לה, כל פעם זורקים לי תלמידים אחרים לתגבר כמו איזה דג עצוב שזורקים לו פירורי לחם.

"וזה שלא מכניסים אתיופים רבים למועדונים, או מזרחים כי הם נראים ערסים?" שאלתי בתגובה.

"הם לא מכניסים אותם כי הם עושים בלאגן."

"איך הם יודעים מי יעשה בלאגן? כי מישהו מתלבש בצורה מסוימת? אם מישהו עושה בלאגן, שיוציאו אותו, בשביל זה הם מביאים אבטחה, לא? מצדי שלא יתנו להיכנס למי שעושה בלאגן כבר בתור. אבל לפסול מישהו רק בגלל מראה, זה גזענות. זה אפליה פסולה." וזה גם החומר לבגרות, מסתבר.

"תשמע אם מישהו לא רוצה לא להכניס אותי זה בעיה שלו, אני לא רוצה להיכנס בכל מקרה למקום שלא רוצה להכניס אותי". ואני חשבתי תמיד שהמשפט הולך אחרת, שלא הייתי רוצה להיכנס למקום שמכניס אנשים כמוני.

"אם לא יקבלו אותך למקום עבודה כי את אישה את תקבלי את זה כך בשלווה?"

"מה אני יכולה לעשות, להתעצבן?"

"את יכו.." ולפני שהספקתי להגיע אפילו לאמצע המשפט, התערבה התלמידה השנייה בתגבור, שגם את שמה לא ידעתי, ונכנה אותה מתוגברת #2. "תגיד זה גם אפליה אם לא מכניסים סודנים?"

עוד פעם חזרנו לסודנים.

"אם לא מכניסים סודנים לאן?"

"למסיבות"

"כן"

"אבל הם לא אזרחים"

"זה שאתה לא אזרח לא אומר שלא חלה עליך אף זכות וחובה של אזרחים"

"זה לא בסדר שאם סודני אונס או רוצח אז הוא לא הולך לכלא"

למרות שאני מנסה להיות סובלני לפעמים אני סובל מעווית מסוימת כשאני שומע משפטים חסרי כל הגיון או הקשר. העווית הזאת מופיעה כשתלמידים, או כל אדם באשר הוא, מביע טענות תמוהות. כשהיא אמרה זאת העווית הזאת הופיעה. לעווית הזו גם התלווה כאב ראש. לא שוב פעם הסודנים. די. נמאס לי. אין לי כוח יותר לדבר עם התלמידים שלי על מבקשי המקלט. לא יכול להיות שמפריע כל כך לטייאנג'רים מפוצצים בהורמונים הנוכחות של עשרות אלפי מבקשי מקלט בדרום ת"א. מילא, אם הם היו דרום תל אביביים. אבל הם לא. אולי זה הציפיות הארורות שלי שדברים אחרים יטרידו אותם.

ביליתי כעשר דקות נוספות בהסבר על תופעת הפליטים/מבקשי מקלט/מסתננים/מהגרי עבודה, על המעמד החוקי שלהם ועל מדינות המוצא שלהם. הייתי מצפה שהם יהיו כבר בקיאים בנושא, אבל נראה שהמקום השמור לתובנות כלפי 'שחורים' כבר נתפס.  מתי?

* * *

"מה הם חושבים כל כך מצחיק , עורו שחור וזה מספיק 
והם אחריו ברחוב הולכים , ובמקהלה יחד צורחים 

כושי סמבו השחור , הוא נפל אל תוך הבור , כושי סמבו המלוכלך,  הוא נפל אל תוך הפח ,
הוא נפל תוך הפח , כושי סמבו המלוכלך "

קל לפטור את עצמנו כמחנכים ולהצביע על התנהגות או אמירה של תלמידים כחסרי היגיון או הקשר אך פליטות וססמאות אלו שאנו עדים להם הם למעשה גילויים נדירים של החינוך הסמוי והלא מודע שמתרחש באמצעי המדיה שסובבים את הילדים.

מאות אלפי מהגרי עבודה, או עובדים זרים לפי הז'רגון המקובל, חיים ועובדים בישראל בערך מאז תחילת שנות התשעים כאשר ממשלת רבין ובייגה שוחט היו צריכים למצוא תחליף לכוח העבודה הזול מהשטחים שהפך לאיום ביטחוני עם האינתפיאדה הראשונה והעממית. מאז יותר מדי לא השתנה. בדומה לשאר מדינות המערב, כוח עבודה זול נכנס ממדינות עולם שלישי ואייש סקטורים בכלכלה כמו בניין, חקלאות וסיעוד שדרשו עבודה קשה ושחקו מהר את העובדים אך תיגמלו בצורה מוגבלת. הסידור הזה היה נוח למדינה ולמעבידים, הם גם הצליחו להעלות את הרווחיות שלהם וגם יכלו למתן דרישות שכר במשק. "אם תבקשו יותר מדי, סופכם יהיה זהה" – המסר הועבר וחילחל לשאר העובדים ולאיגודים המקצועיים המתנוונים.

עשרים שנה של דלת מסתובבת בה מאות אלפי עובדים מדרום מזרח אסיה ומדינות מזרח אירופה באים, הולכים, ולעתים נשארים, עוררו מרמור לעתים בקרב ישראלים ואנחת רווחה במקרים אחרים, למשל כאשר אפשר לסעוד קשישים 24 שעות ביממה במחיר שווה נפש. כאשר עברתי לגור בדרום ת"א, מעט לפני האקסודוס המאסיבי מקרן אפריקה, שכונות התקווה, שפירא ונווה שאנן כבר המו בלשונות זרים ומיסתוריים. למעט מקרים חריגים, אף חלון לא נסדק. אף משמר שכונות לא קם. אף הורה לא דיבר בחרדה על לתת לילדיו לשחק ברחוב ואף מהגר לא חשש ללכת ברחוב מפני שייפגע.

באופן מקרי,  עיינתי השבוע בשירותים בספר ילדות שתמיד אהבתי –  "יפתח המלוכלך" ,מכיוון והשמיץ את שמו של אחי הגדול; ונתקלתי בסיפור ששכחתי אודות ה"כושי בוב".  ה"כושי בוב" מצויר בדיוק כמו שהייתם מצפים – קווים גסים, שפתיים עבות, עיניים זגוגיות.  מספר ילדים לועגים לבוב, ועל כך נענשים בכך שהם הופכים להיות שחורים גם כן. הסיפור נגמר בכך שאנו למדים ש"סופם היה שחור משחור". תתרחקו מהשחורים כדי שלא תהפכו להיות כמוהם. מסר מתקתק באריזת שי.  בום בראש!  בכלל שכחתי שהייתי מבלה שעות עם סיפורי הילדות הללו. שכחתי שהמסרים האלה נמצאים ומחנכים ילדים בכל אלמנט תרבותי קיים.  אצל דיסני, החיה היא חומה, והיפה היא לבנה.  בהוליווד – כמעט כל רוצח, גנב ופושע בסרטים הוא שחור.  ולא במקרה אחד הביטויים השגורים בספרות הוא בני האור ובני החושך.  תלמידים בלוד שמעולם לא נתקלו בסוגיות של אפריקאים בשכונתם או בעירם למעשה כבר מתוכנתים לעניין.  כמו סוכן סמוי שרק מחכה להיות מופעל.  איך אני אמור להתמודד עם זה בכיתה?

***

מנגד, בתוך מבול המילים כולנו נופלים לתוך שיח קריקטוריסטי.  גם אלו המתיימרים להיות אנשי צדק ומוסר.  האנושיות של שחורים כישות שלמה,  מעולם לא הוצגה ואילו רובנו לא פגשו או שוחחו איתם בכלל, לבטח שלא בהקשר אחר מהיותם שחורים, פליטים או זרים – הם נותרים קריקטורות.

השיח והסיקור של משבר הפליטים 2012 הוא סצנה הוליוודית שטחית גם כן.  המצב המוצג הוא בלתי נסבל, הוא גיהנום. לתושבי השכונות, למבקשי המקלט. גם אם מדובר בהפרזה מתוזמנת היטב, כך התופעה נתפסת, ובואו נשאיר אותה לרגע כך. אז מצד אחד יש לנו את הסיטואציה הנוראית. מצד שני, הרוב המוחלט שמדבר על הנושא לא דיבר ולא פגש מעולם מבקש מקלט. חלק ראו אותם ברחוב או בבית עסק כלשהו. קבוצה קטנה יותר אף עבדה איתם באותו מקום, אך שם הדיאלוג שנוצר הוא אפסי. האריתראים, הסודנים ושאר בעלי הויזות שמגיעה אלינו מהיבשת הסמוכה נתפסים כקריקטורות.

התמזל מזלי וכבר מספר חודשים אני מרכז ומלמד בפרויקט בו מלמדים עברית נערים מבקשי מקלט הנשלחים אלינו לאחר שהם משוחררים ממתקן כליאה בחדרה. הייתי רוצה לומר שהיה רציונל לתוכנית במקור, אבל לא כך היה. הילדים פשוט החלו להישלח למרכז היל"ה שבכלל מכין לבגרות נוער שנשר מבתי ספר. בצרוף מקרים מוצלח, הוצע לי לרכז וללמד בתוכנית כשבאתי להגיש לבגרות באזרחות. מספר חודשים אני עובד עם קבוצה של אריתראים צעירים מספר שעות אחר הצהריים, שלושה ימים בשבוע, בנוסף למשחק כדורגל שבועי בשכונת שפירא.

הרעיון של התוכנית שגיבשתי הוא פשוט – אם הם ילמדו עברית הם יוכלו להשתלב בחברה הישראלית כל עוד הם חיים בקרבה ויוכלו לגשר את מחסום הזרות המתיש. כמו כן, היה ברור לי שככל שידעו יותר עברית יוכלו לדעת מה מגיע להם ולעמוד על הזכויות שלהם, ואולי יום אחד יעמדו כתף אל כתף לצדי במאבק לחברה טובה יותר.

התמזל מזלי. לא כי ייחלתי באופן משווע ללמד עברית נערים מאריתריאה. לא היה לי מושג ולא הקלוש מאיפה להתחיל, ולא ידעתי איך להתמודד עם הפערים הגדולים בין התלמידים בכיתה והנוכחות הרחוקה מלהיות סדירה שלהם עקב הצורך ההישרדותי שלהם, והכה שונה מרוב בני ה17 שאני מכיר, לפרנס את עצמם כדי לא לגווע ברעב. התמזל מזלי כי נוצרה לי הזדמנות לגלות מי זה הצד השני. בסרטים הוליוודים הם פשוט מחרחרים למוות בזמן שהמעיים שלהם נשפכות החוצה בזרם של קטשופ.

לא הייתי רוצה לאפיין את החוויה הקולקטיבית של מבקשי המקלט האפריקאים בארץ מתוך העבודה שלי עם לא יותר מכמה עשרות, החולקים את אותה קבוצת גיל, ואשר כולם מאריתריאה. אבל כן למדתי כמה דברים שאני חושב די משמעותיים.  קודם כל, הם עסוקים מדי מכדי שזה יעסיק אותם בצורה אינטנסיבית. הם עובדים הרבה, וקשה, אני בכל מקרה צריך להילחם איתם רק כדי שיגיעו ללמוד עברית. יתר על כך, הם ברחו ממדינות שסבלו ממלחמה וסכסוכים קשים, והרעיון של רדיפה פוליטית אינו זר להם. הם עברו מסע לא פשוט כדי להגיע לכאן וחלק סוחבים עד היום את ההשלכות הפוסט-טראומטיות של המסע.

אל לנו גם לעשות אידיאליזציה למבקשי המקלט – הם אנשים אמיתיים כולל אותם פגמים. כמו שאמר איש החינוך המבריק מרסלו וקסלר, "מדוכאים, ומדוכאים יותר, לא יותר טובים מהשאר. הם חארות כמו כולם. לפעמים גם יותר" וכפי שאמר יאנוש קורצ'אק, כמו שיש מבוגרים רעים יש ילדים רעים.  יש כאלה ויש כאלה. הנערים האלו מגיעים מתרבות היררכית יותר וסקסיסטית יותר מזו הישראלית, ובתוך הסביבה החרוכה בה הם חיים כיום הם רק יפתחו יותר ויותר תכונות הישרדותיות אלימות ולא סולידריות, אהבה, או תודעה מעמדית. אבל יש להם פרצוף. יש להם אופי. הם ילדים שצריכים מרחב בטוח להתפתח בו בדיוק כמו הילדים שלי בלוד, וגם מאלו וגם מאלו מרחב זה נשלל, כל קבוצה מסיבותיה שלה.

יום אחרי ההפגנה הגדולה בשכונת התקווה שאלתי את אחד מתלמידי מה הוא חושב על מה שקרה.  תשובתו מסכמת היטב את המרחק בין הקריקטוריזציה לבין המציאות, שאנו חוטאים בה מימין ומשמאל, כאזרחים וכמחנכים.

כששאלתי אותו ביום שלאחר ההפגנה הגדולה מה הוא חושב הוא ענה – "כן, ראיתי בטלוויזיה שהיה משהו."

* * *

" המלאך כעס כל כך ,לא שתק ולא סלח , 

בתוך בקבוק של טוש שחור , טבל אותם על פי התור,

שחור להם על הנשמה , ומעינם נוזלה דמעה , 

אך שום דבר לא יעזור , יש סוף לפשע סוף שחור "

מה שתראו עכשיו, אינו קשור למציאות

סרטון מושקע של בני נוער משכונת דורה בנתניה על גזענות סמויה וגלויה כלפי אתיופים.  סרט שיכול לשמש מורים ומחנכים שמחפשים לפתוח שיחה וחשיבה עם תלמידים על גזענות בישראל כלפי אתיופים, שחורים, ערבים רוסים ועוד.

בעוד יומיים, מאמר המשך לסרטון.  צפו, שתפו והעבירו הלאה.

הוראת מתמטיקה דרך הימורים – ראוי או פסול?

מורים מוצאים מקורות השראה לא צפויים, והנה עוד אחד מהם.  5 דקות מהעונה הרביעית של 'הסמויה' על הוראת מתמטיקה והימורים שהיו השראה להוראת המתמטיקה שלי ביפו – עד שקיבלתי הוראה  חד משמעית להפסיק לאלתר כל שימוש בקלפים, שש בש והימורים בשיעורי המתמטיקה שלי.

עוד מקרה בו מצאתי את עצמי מתלבט האם המערכת צדקה שזה פסול, או שזו דרך נוספת למנוע גישה פשוטה לנערים בשכונות מצוקה אל תחום המתמטיקה במסווה של מוסריות.  לשיפוטכם.

'הסמויה' – מה חושבת הסדרה הטובה בעולם על שיח הבגרויות הבינוני באינטרנט

"זה המשחק, או שתשחק אותו או שישחקו בך", הסמויה, פרק 8, עונה ראשונה.

בחודשים האחרונים, בין גל אלימות אחד לאחר, עולה מחדש סוגיית הבגרויות.  חידוש השיח בתקשורת החל במחאת הקיץ שהעלתה מחדש את מצוקת מערכות החינוך, הוראת הקבלן וע"י הקמת פלטפורמות שונות כגון ח' חינוך וועדת החינוך של רוטשילד;  תוספת מפתיעה לנושא התקבלה ע"י הקמפיין של יאיר לפיד לראשות משרד החינוך והצלתו ע"י צמצום מערכת החינוך לשלושה מקצועות.

המאמרים משכנעים, הסרטונים יפים, ואכן רוב הציבור ופעילי החינוך משוכנעים עמוקות שהבגרויות הן העצם המרכזית בגרונה של מערכת החינוך.  אולם, השיח הכתוב והתקשורתי מובל כמעט וכולו ע"י אקדמאים, אנשי משרד החינוך, ומורי תיכון המגיעים מתחום דעת 'גבוה' אך לא מלימודי החינוך.  אלו אנשים טובים אך מיעוט קטן וקולני.

אנחנו, מורי בתי הספר היסודיים ומורי החטיבות מהווים את הרוב המוחלט של מערכת החינוך ואחראים על מרבית שנות החינוך.  לנו, אין שום נגיעה לבגרויות.  אפילו המיצב, המככב במספר מאמרים אינו מרגש אותנו באף שלב מלבד שלושה חודשים מכיתה ה'.  האם החינוך בעשר השנים הראשונות במערכת החינוך הוא חסר דופי?  חינוך משכיל, נעים, ערכי, מרתק ומפתח?  כמובן שלא.  ואין לכך קשר לבגרויות אלא לסיבות רבות ואחרות.  ועדיין, חשוב להבין לעומק מדוע יכשלו הרפורמות האלו בכדי לשכנע מורים רדיקלים לאמץ שיח אחר לגמרי סביב הבגרויות ומבחנים.

* * *

בארצות הברית בדקו מדוע כל רפורמות החינוך בחמשת העשורים האחרונים כשלו.  אחת המסקנות הייתה שהדינאמיקה הבית ספרית של המורים והתלמידים לא משתנה בעקבות הרפורמות אלא מתאימה את עצמה מחדש ולכן ממשיכה להוליד את אותה מערכת יחסים, צורת הוראה הישגים נחותים וכשלים חינוכיים.  אלו מילים גבוהות וחשוב להדגים אותם דרך שלושת כיווני הרפורמות המרכזיים, בכדי להבין את התופעה.

"לצמצם את הבגרויות" – אבי הכה אתכם בשוטים, ואני אכה אתכם בעקרבים.

בזכות ידידנו איש החינוך הידוע יאיר לפיד ובזכות סרטון של 5 דקות ששודר על פינלנד, צמצום הבגרויות הפך ללהיט החדש.  על פי תאוריה זו – אם תלמידי ישראל יוכלו להתרכז במקצועות בעלי ההישגים הנמוכים ( מתמטיקה, אנגלית, לשון ) ואולי לבלות שעות בנוסף לקיימות במערכת, רמתם והישגיהם יעלו.  טענה זו מניחה שהסיבה לכשלון הוא פיזור התלמידים ופיזור הכוח המקצועי ומניחה שבבית ספר מתקיימת דינמיקה של למידה ולא של מאבק.

אך המציאות היא אחרת והרפורמה לעולם לא תתרחש.  ראשית, ההתנגדות תגיע מחבריי מורי התיכונים שיגידו שבלי השוט, הם לא יוכלו ללמד.  זה לא שהם אוהבים את השוט. הם היו שמחים ללמד בצורה חופשית ומעניינת אבל הם יודעים שהם כבר השניאו את הלימודים ושתלמידיהם לא יתנו סיכוי לסגנון הוראה חדש.  ללא איום הבגרויות, התלמידים לא יגיעו לשיעורים.  במהרה, אותם מורי מקצועות הרוח, שדוחפים היום לשינוי שיטת הבגרויות וההערכה ימצאו את עצמם מגיניה.  במילים אחרות:  אנחנו מבקשים רפורמה שתיתן לנו חופש – לא לתלמידים!  זה לטובתם.

אך גם אם תעבור הרפורמה את התנגדות המורים, היא תתבטל בצורה סמויה בתוך בתי הספר.  התלמידים נכשלים בגלל שנאה למקצוע ושיטת ההוראה; שלושת המקצועות המדוברים עוסקים באיתור תבניות ושינונן בתרגול אינסופי בניגוד לעיסוק האינטואיטיבי בחיים.  תלמידים יעדיפו ללמוד תשעה מקצועות נוספים, לרוץ מסביב לבית ספר כל בוקר, להתנדב בניקוי מחראות ציבוריות ולנקות שיניים תותבות לסבתות קשישות מאשר לשבת בעוד שיעורים של חמש יחידות מתמטיקה ואנגלית ולהרגיש מטומטמים.  תגבורים, חיזוקים ושיפורים שהתווספו בשנים האחרונות לא הוסיפו טיפת ידע.

רפורמה שכזו, בתוך דינמיקת חוסר העניין של תלמידים בחומר, רק תעצים את מלחמת ההתשה בין המורים לתלמידים.  הרפורמה תתבטל ע"י 'ביטול סמוי' של שיעורים בתוך המערכת כך שסך שעות הלימוד האפקטיבי ישאר נמוך.  'ביטול סמוי' אצלנו נעשה ע"י הפניית שיעורים להכנת שיעורי בית, הודעת הודעות, זמן פעילות חופשי בכיתה תחת כותרת "עבודה בחוברת" בזמן שאנחנו ממלאים טפסים ובדרכים נוספות ויצרתיות.  כבר היום, שעות הלימוד במקצועות אלו רבות מדי ובתוך גילדת המורים שלנו מתבצע 'ביטול סמוי' של שיעורים ומורים המקבלים תלמידים בשעות השישית, שביעית ושמינית לא מנסים ללמד דבר.  התלמידים יודעים את זה.  המורים יודעים את זה.  כולם יודעים את זה.

 " להחליף את הבגרויות בשיטות הערכה רב שנתיות" – מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח.

שיח אחר ונפוץ הוא הרחבת מנגנון השליטה על התלמידים לאורך שנים רבות יותר ופיצול הבגרות למספר מבחנים כפי שכבר נעשה בפיצול הבגרות ביב' למספר שאלונים על פני שנות התיכון.  מילא העובדה שפיצול שאלוני הבגרות לא תרם דבר בשנים האחרונות מלבד הרס שנתיים נוספות במערכת החינוך.  הסיבה שרפורמה זו היא חסרת משמעות היא המפלצת יורקת האש הידועה בכינוייה – ילד בכיתה ז'.

מי שדיבר, שיחק או היה בחברתם של בנים בגיל בו אוננות היא הבילוי המרכזי והסוגייה השכלתנית ביותר עימה הם מתמודדים יודע שזאת בדיחה.  להגיד לילד בגיל 12 שאם הוא לא ישתף פעולה עם שיעורים משמימים אזי בגיל 24 הוא יתקשה להתקבל לאוניברסיטה זה כמו להגיד לבוגר מעשן בן 20 שאם לא יפסיק לעשן הוא יהיה חולה יותר בגיל 80.  העתיד כל כך רחוק, מופשט ולא רלוונטי שהוא אינו נתפס.  מהרגע שמורים ומנהלים יגלו במבחנים רשמיים בחטיבות את חוסר הידע של התלמידים יתחיל מהלך רמאות מתוכנן כפי שקורה אצלנו היום סביב מבחני המיצב וכפי שמתכונות הפכו לאמצעי המרכזי של מורים ומנהלים לשחק עם המספרים והממוצעים.  ההוראה לא תשתפר והנתונים לא יתנו מידע אמין יותר.  רק עוד טפסים.  ועוד טפסים.  ואנחנו המורים שונאים טפסים.

"לחפש שיטות הערכה אלטרנטיביות" – אם זה הולך כמו ברווז, ונשמע כמו ברווז, זה ברווז.

שיח נוסף בנושא שאני נתקל בו נוגע לשיטות הערכה אלטרנטיביות.  מורים סולדים מההערכות המספריות בגלל חוסר רלוונטיות אובייקטיבית או חינוכית ומחפשים דרכים אחרות כגון הערכה מילולית, כתיבת הערכה משותפת ועוד.  לצערם, נסיונות שכאלה יעצרו על ידי הפיקוח מלמעלה.

למרות שמורים והורים רבים מסרבים להודות שתפקיד מערכת החינוך הוא להכשיל את מרבית התלמידים ולסנן את ילדי הבורגנות משאר התלמידים, עמוק בפנים הם יודעים שמשרד החינוך הקיים לא יאפשר שיטת הערכה שלא מאפשרת סינון עדיף לשכבות העשירות.  אבל גם אם היה ניתן לעשות רפורמה שכזו, חשוב לציין שהיא חסרת טעם.  בבית ספר יש חברת ילדים עצמאית עם חוקים משלה והם למדו שהם נמדדים אחד מול השני ולא מול עצמם.  תלמידיי ביפו היו משווים אורך של שורות בהערכה מילולית, כמות חזרה על מילים מסויימות, או סוג הצורה הגרפית הנוצרת בכדי לגלות מי יותר טוב ממי; דוגמא נוספת אני יכול למצוא בסיפור ששמעתי השבוע. מורה לתאטרון  סיפרה לי שהיא נותנת לתלמידיה שלושה ציונים – 100,98,97; ולמרות זאת, תלמידה שקיבלה 97 פרצה בבכי והיסטריה מכיוון ובדינאמיקה הקיימת לא הציון האבסולוטי הוא החשוב אלא מקומך במערכת המיון והסינון.

כפי שאנחנו לא רואים כמורים תועלת בהערכה מילולית של שלוש שורות בסוף שנת עבודתנו כך לתלמידים אין תועלת שבכך.  בתוך הדינמיקה הבית ספרית, כל אמצעי הערכה הוא אמצעי שאינו תורם ללמידה אלא רק לפיקוח, השוואה ושליטה ולכן כל חיפוש אחר שיטות הערכה אלטרנטיביות הוא חיפוש סרק מיותר.

הדרך היחידה להתמודד עם סוגיית ההערכה היא להעריך ולהוציא את ערכה של ההערכה באותו זמן.  הכיצד?

* * *

בסדרת המופת 'הסמויה', בעונה השלישית,  מתבקשת המשטרה להוריד את אחוזי הפשיעה בעיר ויהי מה.  במסכת אירועים ופרקים שהינם חובה לכל מחנך רדיקלי להבנת דינמיקה של מערכות ציבוריות בחברה קפיטליסטית, נראים קציני המשטרה המחוזיים עושים מאמצים חסרי יעילות להורדת המספרים הכוללים הרחבת שעות העבודה ( אופק חדש ), העברת כוחות ממקום למקום ( צמצום בגרויות ) ועוד. כצפוי, הפשע לא יורד וההישגים המספריים מתקבלים ע"י משחק 'עדין' עם הדיווחים. ,'שחק עם המספרים' (fix the numbers) נקראת התופעה הדומה בצורה מפחידה למתרחש בכל בתי הספר היסודיים בתקופת המיצבים.  אבל, במחוז אחד מתרחש אירוע שונה.  'באני', מפקד המחוז על סף פרישה, בוחר לתחום אזור בו סחר הסמים הוא חוקי ובפיקוח המשטרה בתנאי ששאר אזורי העיר הופכים להיות נקיים מסחר.  תוך שבועות ספורים הפשע, האלימות והמספרים נופלים בצורה דרסטית.  זוהי ככל הנראה הדרך בה מורים בבתי הספר ובעיקר בתיכונים צריכים ללכת בה כל עוד המערכת הכללית והמדינית לא משתנה.

כפי שבאני הפריד תחילה בין אזור הפשע ואזור החיים, אנחנו כמורים צריכים להפריד בין שעות ללמידה מעניינת ושעות ההכנה למבחן.  בשעות הלמידה ועל שעות הלמידה, לא צריך לקיים נסיונות הערכה של הידע.  ובמקביל, כפי שבאני אינו יוצא כנגד גורמי הפשע באזור המותר, כך אנחנו צריכים לאפשר ללא דאגה בשעות ההכנה למבחנים את חוסר ההבנה והכשלון העתידי במבחן.  מה יהיו התוצאות של מהלך שכזה?

כאשר לימדתי חשבון ביפו ניסיתי ליישם את השיטה ושעות ההוראה הופרדו בגלוי לשעות מתמטיקה ושעות הכנה למבחן.  בדומה למתרחש במחוז של 'באני', כך התרחש בכיתתי.  הדינמיקה של המאבק פסקה ובמקומה נולדו תופעות מעניינות.  ראשית, שעות המתמטיקה הפכו למהנות ומקצוע החשבון השנוא הפך לאחד המקצועות האהובים.  אני כמורה הרגשתי שאני מלמד דברים משמעותיים, והתלמידים חיכו לשיעורים אלו, למשימות, לאתגרים ולצחוק.  ואילו בשיעורי ההכנה למבחן הייתה הכנה נקודתית וקוד התנהגות קשוח שלא גרם לי להרגיש מדכא.  אלו שלא ידעו דבר לא הסתירו את חוסר הידע שלהם ויכולתי לנסות ולעזור להם ( כפי שבאני יכל לתת לארגוני גמילה לעבוד בצורה יעילה במרכז סחר הסמים ), אלו שלא רצו ללמוד למבחן יכלו לצאת 'לשירותים' ולא לחזור, והתלמידים שרצו ללמוד למבחן למדו אליו בצורה מדויקת.  את הידע, החוויות והיכולות שנרכשו בשיעורי הלמידה לא יכולתי ולא התייסרתי בלמדוד, ואילו כשנדרשתי לתת ציון יכולתי לעשות זאת ללא נקיפות מצפון כולל ציונים חד ספרתיים.  התלמידים מצידם, התייחסו לציונים כציון על הכנתם למבחן, ולא על עצמם או הידע שלהם מאחר ויחס השיעורים היה 5 ל – 1 לטובת שיעורי המתמטיקה המהנים, כאשר הלמידה למבחן התרכזה במרתון בשבועיים שלפני המבחן עצמו, פעמיים בשנה.

תופעה אחרונה ומעניינת הייתה שבהשוואה לשנים עברו גם ההישגים והמספריים עלו.  ככל הנראה בגלל שכולנו הגענו רעננים למרתון ההכנה למבחן, הדינמיקה של אמון ועניין משיעורי המתמטיקה חדרה לשיעורי ההכנה למבחן והקשר ביני לבינם התהדק כך שיכולתי לדעת בדיוק היכן הם עומדים בכל שלב בימים שלפני המבחן.

* * *

"המשחק מכור, אבל אתה לא יכול להפסיד בו אם אתה לא משחק אותו ", הסמויה, פרק 2, עונה ראשונה.

וכיתתו חניתותיהם למתמטיקה / גל חן

יאיר לפיד תפס שוב את הכותרות, עם הכרזתו לפיה במידה וימונה לשר החינוך יבטל את כלל בחינות הבגרות, למעט מתמטיקה, אנגלית והבנת הנקרא – והקבלה לאוניברסיטאות תהיה מותנית במבחנים. את הרציונל מאחורי אמירה זו הסביר בסטטוס ארוך שכתב, איך לא, בעמוד הפייסבוק שלו. עד רגע כתיבת מילים אלו קיבל לפיד 827 לייקים, ואף 213 אנשים חלקו את הסטטוס. זה קרה תוך שעה מרגע הפרסום, באמצע הלילה. אני מניחה שעד מחר המספרים יהיו גדולים באופן ניכר.

בפוסט מתאר לפיד את מערכת החינוך בפינלנד, בה מנהיגים מדיניות דומה, לדבריו. הוא גורס כי הבעייה האמיתית במערכת החינוך היא חוסר האמון במורים, בעקבותו מנהיג משרד החינוך מדיניות של בחינות "קלות", שיעלו את הממוצע הארצי ואת סיכוייהם של תלמידים רבים יותר להיות זכאים לתעודת בגרות.

בפברואר הקרוב תהיה בגרות בתושב"ע – תורה שבעל פה – לדרוזים! תהיה בגרות ב"לקט מצוות", יש דבר כזה, בגרות ברוסית, בגרות בפסיכולוגיה, בגרות באמנות, האם אתם מודעים לזה שיש שתי בגרויות בחקלאות – בגרות בחקלאות הצומח ובגרות בחקלאות בעלי החיים (נשבע לכם!), בגרות באמנות התיאטרון, בגרות בתקשורת המונים, הם יעשו בגרות על "האח הגדול". . יש בגרות במלונאות, בגרות בשֶפיות – הם לומדים לעשות עוגיות – יש בגרות בשיט ומדעי הים. בתיכון מילטון בבת-ים פגשתי תלמידים שרקדו סלסה בחצר, ואמרתי "איזה יופי שהם רוקדים בהפסקה", ואמרו לי "לא, הם לא לא הפסקה, הם מתכוננים לבגרות בסלסה." הם רוקדים סלסה, זו הבגרות שלהם.

אני רוצה להבהיר, אני לא נגד זה שילדים ילמדו סלסה. בחינוך מודרני הרעיון הוא שכל ילד יפתח את מה שנקרא 'אזור החוזק' שלו. זה מקסים ונכון. הבעיה מתחילה כשמישהו מנצל את איזורי החוזק של הילדים שלנו כדי להעלות את אחוזי הזכאות לבגרות שלו, או כדי לשפר את יחסי הציבור של משרד החינוך.

הוא ממשיך ומגולל סיפור שכתב קן רובינסון בספרו אודות חינוך, על ילדה שציירה את אלוהים. הוא מדבר על דמיון, ועל הדרך בה עודף הפיקוח ומתן הציונים במערכת החינוך הורגת אותו, כאשר אינה נותנת אמון בתלמידים ובמורים. הוא כותב יפה, וכחלילן מהמלין גורר אחריו גדוד מעריצים השבויים בקסמו.

רגע, רגע, רגע

בואו נקרא שוב את מה שאמר לפיד, ברשותכם, והפעם באופן ביקורתי יותר. לפיד אמר שמערכת החינוך מעניקה לתלמידים שחוזקי הלמידה שלהם אינם מתמטיקה, אנגלית והבנת הנקרא, אלא, רחמנא ליצלן, תיאטרון או חקלאות, יתרון לא הוגן. למה הוא לא הוגן? כי לא הוגן שיהיה משקל כלשהו לתיאטרון, בעולם בו אנחנו יכולים ללמוד מתמטיקה. אדם שחזק בתיאטרון זה אחלה, אבל לא בבית ספרנו. אם הוא לא חזק במתמטיקה, הוא לא אמור ללמוד באוניברסיטה. בטח יש להם מכללות משלהם, לאלה.

וואלה.

נמשיך.

היתה פה ועדה – ועדת שושני – עמד בראשה שמשון שושני, שהוא היום מנכ"ל משרד החינוך, והוועדה הציעה להפעיל תקן דיפרנציאלי לתלמיד, לפי 'מדד שטראוס', להעלות את אחוז התקציב שמיועד לאפליה מתקנת ל-26%. תשארו איתי… זו בסך הכל עברית מסובכת להגיד שילד שההורים שלו לא יכולים לממן לו שיעורים פרטיים, או לקנות לו ספרי עזר, והם לא יודעים אנגלית ואין להם בגרות במתמטיקה, ואין לו חדר משלו בשביל לעשות שיעורי בית – אז תפקידה של המדינה לעזור לו לסגור פערים. היא צריכה להקדיש לו 26% יותר תקציב כדי שהוא יוכל לסגור את הפערים.
אבל אתם יודעים מה קרה? משרד החינוך של דוקטור שמשון שושני, קרא את הדו"ח של דוקטור שמשון שושני – והוא לא קיבל אותו! אז היום אחוז התקציב המיועד לאפליה מתקנת הוא בערך 5%, שזה לא רק נשמע כלום, זה באמת כלום.

אוקיי, אז כל קודם, בשם הדיפלומטיה, זה לא "אפליה מתקנת", אלא העדפה מתקנת. אולי זה נשמע כמו קטנוניות סמנטית, אבל מטריד אותי שצמצום פערים בין אוכלוסיות מכונה "אפליה". חוצמזה, האקדמיה לעברית אמרה. אחרי שהבהרנו את הנקודה הזו, בואו נחזור לשמשון שושני, שהזכיר לי שאול אמסטרדמסקי שבניגוד לתיאורו של לפיד אותו, כבר חדל להיות מנכ"ל משרד החינוך לפני מספר חודשים. שושני מוכר גם כאחד מאבותיה המייסדים של ההפרטה במערכת החינוך בישראל ומתומכיה הגדולים עד עצם היום הזה. אותו שמשון שושני, אגב, הנהיג מדיניות של מדידה ופיקוח. לדבריו, "ללא יעדים מדידים לא ניתן לחולל תהליכי שיפור ושינוי […] תוכניות עבודה שמבוססות על סטנדרטים, יעדי ביצוע והצלחה הן הדרך לשיפור המערכת החל מכיתת הלימודים בבית הספר היסודי". מוזמנים לקרוא עוד על החבר באתר עבודה שחורה. שושני, בניגוד למה שלפיד טוען כאן, גם דוגל בפה מלא ב"עידוד המצוינות", מכבסת מילים לשיטה דיפרנציאלית לפיה החזקים "ימשכו את החלשים" – או במילים אחרות, החזקים יתעלמו מהחלשים שינבלו בצד. לפי התוכנית שיזמה ועדת שושני, יינתנו מעט יותר שעות לימוד לתלמידים מאוכלוסיות עניות, אולם הפיקוח עליהם רק יגבר. מדיניות זו סותרת בתכלית את טענתו של לפיד אודות עודף פיקוח במערכת החינוך, ומחזקת את טענתו הנגדית. יותר מזה, לפי ועדת שושני תוספת התקציב לילדים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך תרד מדי שנה מעת החלתה, עד שכעבור כחמש שנים ההבדל יהיה מינורי בלבד.

אח, יאיר.

מאחר ובוודאי הלאיתי אתכם בפוסט הזה, אקפוץ ישירות לפסקת הסיום של הסטטוס שכתב לפיד, האהובה עלי, באופן אישי.

לפי כל המדדים שמשרד החינוך כל כך אוהב, צעירים ישראלים בני שבע עשרה הם מטומטמים, ואותם צעירים בדיוק, כשהם בני עשרים וארבע, הופכים לגאונים.
בגיל 17 הם מהמקומות האחרונים בעולם המערבי במתמטיקה, באנגלית, במחשבים, בפיזיקה.
ובגיל 24 – אותם אנשים – מקימים יותר סטרט-אפים, כותבים יותר מחקרים מדעיים, מקבלים יותר תוארים אקדמאים, עושים יותר אקזיטים, ממציאים יותר אלגוריתמים וזוכים ביותר פרסים מכל קבוצה אחרת עלי אדמות.
מה קורה באמצע?
אנחנו יודעים את התשובה. הצבא. החבר'ה האלה הולכים לצבא. ובצבא קורים שני דברים: אל"ף – הם עושים קורסים שהם פי-אלף יותר תובעניים, יותר דחוסים, יותר קשים, עם אפס-הקלות, בתנאים לא נוחים, ופתאום מתברר להם, קודם כל, שהם מסוגלים. פתאום מתברר שילדינו המתוקים, שמגיל שמונה כבר יושבים אצל היועצת ובוכים על מר גורלם, בהחלט מסוגלים ללמוד כשמישהו מעיז לתבוע מהם ללמוד בלי פשרות.
והדבר השני הוא שהצבא בא אליהם ואומר להם: אני מאמין בכם. אני סומך עליכם. אני כל כך מאמין בכם שאני מפקיד בידיכם את הדבר הכי חשוב שתעסקו פה אי פעם בחייכם – את בטחונם וחייהם של שבעה וחצי מיליון בני אדם.
וזה הופך אותם לאנשים אחרים. כי מאותו רגע ואילך הם הופכים להיות אנשים שהאמינו בהם. ואנשים שמאמינים בהם יכולים לעשות הכל.

והנה לנו, חברים, התשובה לפערים במערכת החינוך, לעובדה שחלק עצום מן המורים מועסקים דרך קבלן, לצפיפות בכיתות הלימוד ולרדוקציה המחשבתית שעושה מערכת החינוך – הצבא! הצבא הוא זה שנותן לילדינו תחושת ערך, כאשר נותן להם את הזכות האדירה לעבוד בחינם במשך שנתיים-שלוש שנים מחייהם, לבלות שעות ארוכות בשמירה על חלקות אדמה, לבהות בקירות המשרדים ולירות בנשק חם. כך ילדי ישראל מקבלים תחושת ערך עצמי.  האמת, למה שרק בגיל 18 הם יקבלו ערך עצמי? אולי נחליף את שיעורי החינוך הגופני במטווחים, את תולדות התיאטרון בדקלום דיאלוגים שהם עתידים לנהל במחסומים, ואת שיעורי החקלאות הארורים באיתור יעדי שדה?

לפיד מתעלם בדבריו לחלוטין מהפערים בחברה הישראלית, ומהעובדה שאותם אנשי הייטק של היום הם (לרוב) אלו שזכו לחינוך יסודי ותיכוני טוב. ממוצע בגרות ומעמד כלכלי מכתיבים גם את התפקיד הצבאי, את סיכויי הקבלה לאוניברסיטאות, את החופש שיהיה לאותם ילדים בקבלת החלטות. הוא שוגה בחלומות על הצבא ככור ההיתוך של החברה הישראלית, ושוכח שבמודיעין כולם אשכנזים ובגבעתי מזרחים. אחר כך החבר'ה שהגיעו למודיעין ילכו לאוניברסיטאות ויקימו חברות הייטק, והחבר'ה שהיו בגבעתי יהיו מאבטחים. מעבר לטיעון המיליטריסטי במהותו, ההתעלמות מהשעתוק המעמדי בחברה הישראלית, שמתקיימת בכל שלב שעתיד לעבור ילד בחייו, בלתי נסבלת בעיני. השטחיות שבהסתכלות על הצבא מתוך האתוס של "כור ההיתוך של החברה הישראלית", תוך התעלמות מהריבוד בתוכו, בלתי נסבלת בעיני. אפילו אם הוא לא היה צבא, על כלל המשמעויות הנלוות מכך. אותם הילדים שבגיל 17 נשרו מבתי הספר לא יפתחו חברות הייטק בגיל 24. הילדים שעשו בגרות מלאה במדעים ובאו מיישובים מבוססים אולי כן.

להוריד את הבגרות הנלוזה בחקלאות היא לא הפתרון להצלת מערכת החינוך. הייתי מציעה למר לפיד לשבת וללמוד את הנושא, לקרוא דו"חות שלמים ולא ערכים חסרים בוויקיפדיה, להבין מה הוא אומר לפני שהוא ממהר לשטוח טיעוניו על דפי הפייסבוק. עד אז, שאלוהים יעזור לי, אני מעדיפה כבר את גדעון סער. לפחות כשהוא מפריט את מערכת החינוך, אנחנו יודעים את זה.

* לשם הגילוי הנאות, הכותבת מתנגדת נחרצות לשיטת בחינות הבגרות והמבחנים באופן כללי. פשוט לא ככה.

(הפוסט פורסם במקור ב15 במרץ בבלוג של גל חן – תחפושת מבריקה. ראינו לנכון לפרסם אותו שוב ולחלוק אותו עם קהל הקוראים של הבלוג שלנו)

סוף שנה בתיכון ציבורי – קומדיה בסי מאז'ור

"זה ספר על פתגמים ומטבעות לשון באנגלית. זה טוב מאוד". הוא שלף שתי חוברות מצומקות מתיק-מזוודת המורים שלו, עטופות בפלסטיק ורוד וכעור, והניח אותם על השולחן.

"מה אתה רוצה בדיוק שאני אעשה איתם?" תהיתי בעיניים מכווצות.

"אתה מלמד בעוד בית ספר, לא? תראה את זה למורה לאנגלית, אולי היא תרצה לקנות את זה".

"אבל אני לא מכיר את המורה לאנגלית שם". למה השיחה הזו עדיין לא נפסקה? אני לעולם לא הולך לשבת עם הנס-קפה הדלוח שלי לידך.

הוא מיקד את שני העיניים הזבוביות שלו בי, כאילו הוא מנסה לירות בי איזה קרן לייזר מהמצח שלו. בזז. בזז.

"תקשיב, תגיד לה שלום שלום, תראה לה את זה. תגיד לה שאני אעשה לה מחיר. שלושים שקלים לחוברת".

השפלתי את מבטי בחזרה לחוברת, מנסה לברוח מהמבט המתחנן שלו. מנסה להגות מפלט מהסיטואציה המביכה הזו. פתחתי את החוברת, החלתי לדפדף. מלא מילים. מלא מילים קטנות וצפופות, רודפות אחת אחר השנייה. לא משאירות מקום לנשימה, לחשיבה, ליצירתיות. חוברות ללימוד אנגלית שנוצרו על ידי רובוטים חסרי לב.

"אתה לא חושב שהחוברת מעט, אממ, עמוסה?" אולי אם אערער לו את הביטחון העצמי הוא יפסיק לנסות לשדל אותי כאילו אני איזו פיסת בשר שתלויה על קרס.

"זה לא לרמה של הבית ספר פה, זה לרמה גבוהה יותר". טוב, אז מסתבר שחדוות הלמידה היא אינה נחלתם של תלמידי חמש יחידות לאנגלית.

"תשמע, אני אשאיר את החוברות האלו אצלך. תעשה מה שאתה יכול".

הנהנתי בהסכמה חסרת ברירה, ותחבתי את החוברות בתיק-מזוודת המורים שלי.

"בוריס", זהו המורה לאנגלית במשרה מלאה והמעאכר במשרה חלקית, "מה אתה עושה פה בכלל?".

"מה זאת אומרת?"

"מה אתה עושה פה כרגע בחדר המורים. אתה לא מלמד?"

"הגשתי לבגרות שבוע שעבר. מאז לקחו לי את כל השעות וחילקו אותם למקצועות אחרים אשר ניגשים בהם לבגרות כרגע"

"אז מה אתה עושה פה בבית ספר?"

"אני עדיין צריך לשהות פה. חלק מהזמן אני מעביר כאן ולפעמים אני פשוט הולך הביתה".

"ומה אתה חושב על זה? אני מניח שהיית שמח לקבל תוספת של שעות עבור כיתה שאתה מלמד לפני בגרות"

"זה לא בדיוק ככה. אנגלית זו שפה, לא לומדים במכה לפני בגרות. זה לא היסטוריה או ספרות שאפשר לעשות מרתון. בלימוד אנגלית, בלימוד שפה, חייב להיות אלמנט של קביעות. בלי ההמשכיות הלימוד לא שווה כלום."

"ומה בית ספר חושב על זה?"

משך כתפיו, כיווץ שפתיו, חייך חיוך נוגה.

"זה מה יש".

***

אווירת סוף שנה. אם אתה אחד מהמורים אשר מגיש לבגרות ביוני, נידונת להתקוטט על שעות עם שאר המורים, מגרד מה שאתה יכול עבור התלמידים שלך.  לעומת זאת, אם הגשת לבגרות במאי, או בחורף, או אתה בכלל מלמד כיתות שאינן ניגשות לבגרות באותה שנה, אתה יכול לצאת לפנסיה מוקדמת ולהתחיל לתכנן את תוכניות הקיץ שלך. לצוף על פני ים סוף? לארוז פקלאותיך ולטייל ברחבי הארץ? לצאת למסע בהרי גיאורגיה? הכל אתה יכול בחופש הגדול. ואם אתה מורה במשרד החינוך אז יש לך חודש שלם להרהר בכך.

המערכת משדרת מסר והתלמידים מבינים אותו היטב.  משחקים, משחקים, וכשיש בגרויות עוטים את פרצוף המשחק ויוצאים לקרב. אחרי חג האפיקומנים, אם אתה לא מגיש לבגרות אתה אבק.

השבוע הגעתי ללמד, חמוש בתוכנית – לכבד את אווירת סוף השנה אך לא לוותר על ההזדמנות להכין אותם לאחת המשימות שלהם במקצוע לשנה הבאה.  התלמידים שלי היו אמורים להמשיך עבודת חקר שהתחילו בחדר המחשבים הממוזג.  בעוד אני פוסע במסדרונות הכלא הצרים, הגיחה רכזת השכבה, ורד, מן הצללים. "השיעור שלך מבוטל". הודיעה, "תוכל להיכנס לי'4 במקום?".

מופתע-אך-לא-מופתע, כן התרגלתי כבר להנחתות האלו, ניסיתי לברר מה קרה.

"מעכשיו ועד סוף השנה השיעורים שלך עם הכיתה הזו מבוטלים".

"מה?!"

"הכיתה הזו היא כיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל. האירוניה.), ועל כך היא מקבלת תקציבים מיוחדים מאגף שח"ר (שירותי רווחה וחינוך. בירוקרטיה כלשהי שאחראית כביכול לקידום אוכלוסיות חלשות) במשרד החינוך."

"אוקיי, זה עדיין לא מסביר לי למה השיעורים שלי מבוטלים"

"קיבלנו הודעה מאגף שח"ר שהכיתה הזו צריכה לגשת לשאלון 803 עוד שבועיים וחצי"

"ולא ידעתם על זה עד עכשיו?"

"לא"

"אז אתם הולכים להגיש את הכיתה הזו לשאלון בגרות אשר הם לא למדו אליו מעולם. עוד שבועיים וחצי. בזמן שהם לומדים לעוד מספר בגרויות בו זמנית. בגלל שאגף שח"ר אמר". אמרתי בחיוך שחשף סט שיניים מלא.

"כן. בגלל זה אנחנו לוקחים כמה שיותר שעות מכל המורים"

"טוב. אז לאן רצית שאני אלך בדיוק?"

"לי'4. לקחנו להם את המורה למתמטיקה שלהם אז אין שם אף אחד. תלמד אותם אזרחות."

"ללמד אותם אזרחות? לעשות להם שיעור אזרחות ראשון, בלי שום קשר לכלום, בלי שהכנתי כלום, חודש לפני סוף הלימודים?"

"כן." היא הסתכלה עליי, לא מבינה את הפליאה שלי, ועונה בפליאה משל עצמה. "אתה צריך ספר?"

טיפסתי לי4, דפקתי על הדלת ברכות, ונכנסתי לכיתה. שישים עיניים כוונו אליי במכה.  הסתכלתי על שולחן המורה, שם ישבה מורה אחרת. "את מלמדת כאן?" שאלתי. "כן" ענתה בבהירות. "אבל אמרו לי להיכנס לכאן". זכיתי בתגובה למבט. כולנו בבית הספר מכירים את המבט. המבט אומר – גם אנחנו היינו שם. המבט אומר – אותו החרא, יום אחר.

חזרתי לחדר המורים שם ישבה ורד. ניגשתי בזהירות. "יש מורה בי'4".

"באמת" סיננה את המילה בטון חסר אמפתיה.

"אז תכנס לי'5".  איך היא הספיקה לענות כל כך מהר?  "כנס לשם. למד אותם היסטוריה".

"אבל אני מורה לאזרחות"

"נו, תלמד אותם היסטוריה יש להם חוברות".

נכנסנו יחד לכיתה.  התלמידים קמו כאחד ועמדו כמו חיילים טובים במסדר.  אני בטוח שיש מקומות בהם המנהג הזה מקובל,  צפון קוריאה למשל, ועדיין אני חש בחילה קלה שמורים נאלצים לנקוט בטקטיקות אימה כדי לשרוד את היום.  "תוציאו חוברות" , קראה במעין צווחת קרב סמוראית. "יש להם בגרות עוד שבועיים", אמרה תוך כדי ששברה את מבטה אליי. "תחזרו על החומר".

הרכזת יצאה מהכיתה והשאירה אותי עם הכיתה הזרה. לקחתי חוברת מאחד התלמידים ושאלתי אותם על מה הם רוצים לחזור.  מישהו צעק הרצל; טוב, הרצל שיהיה.  הסתכלתי על החומר, כתבתי להם שאלה על החומר.  התחלתי לעבור בין התלמידים ובמהרה שמתי לב שאווירת האימה שהייתה מקודם התפוגגה, והתלמידים לא מתכוונים לחזור על החומר.  כמו חול ים שנוזל בין האצבעות, כך התלמידים חזרו לעיסוקיהם.  משום מה זה הרגיז אותי.  משום מה עצבן אותי שהכיתה הזרה הזו מתעלמת מהשאלה שכתבתי על הלוח והבקשה של ורד לחזור על החומר.  בכל זאת, בגרות.  זיהיתי מספר גורמים מפריעים בכיתה וביקשתי מהם להפסיק. כשלא נענו לי, יצאתי אל ורד שלימדה בכיתה סמוכה. "נתתי להם שאלה אך מספר תלמידים שם לא לומדים ומפריעים לשאר. אני אפילו לא יודע איך קוראים להם. מה אתה רוצה שאני אעשה איתם?"

"מי שלא רוצה לחזור שלא יחזור".  זה מה שהיא אמרה, תוך כדי שטרקה לי את הדלת בפרצוף.  אך זה לא מה שהיא באמת התכוונה אליו, וכמו המבט אשר למדתי להכיר, גם את העיניים המתגלגלות קלות למדתי להכיר. אלו עיניים שבאות לומר דבר אחד פשוט.  לא אכפת לי. מעולם לא היה אכפת לי. אם אי פעם חשבת שאכפת לי – אז זו רק הייתה העמדת פנים ארעית. תעזוב אותי בשקט. תעשה מה שאתה רוצה.

חזרתי לכיתה. ישבתי בשולחן המורה, אדיש. סוף שנה. עכשיו נזכרת להתמרמר? תחשוב על החופש הגדול. הכל אפשרי בחופש הגדול. אם נעמי שמר אמרה זאת אז זה בטוח נכון.  צלצול. שאלתי את הכיתה מה יש להם עכשיו והם ענו שיש מתמטיקה.  בדיוק נכנסה הרכזת לכיתה. "מה יש לכם עכשיו". מתמטיקה, חזרו שוב.

* * *

בחזרה לחדר המורים. אני נכנס ואני שומע מישהי אומרת את שמי אך לא קוראת לי. אני מתקרב ורואה את לאה המזכירה האדמיניסטרטיבית אומרת שאני נמצא כעת בי'5.  עמדתי מאחוריה וחייכתי.

"אז איפה אני נמצא כרגע?" עניתי בחכמולוגיות מיותרת.

"אתה לא בי5?"

"כמו שאת רואה, לא. הם אמרו לי ולורד שיש להם מתמטיקה". תוך כדי שפלטתי את המילים ראיתי אותה מנענעת את ראשה לצדדים ומגניבה חיוך קטן.  פירשתי בקלות את שפת הגוף.

"הם עבדו על שנינו? מרשים".

לא הספקתי להתרווח בכסא בו התיישבתי ואף לא למתוח את רגליי ולאה כבר ספק ביקשה ספק ציוותה עליי להיכנס לט6. אפילו לא התעניינתי הפעם.  גררתי את עצמי מחוץ לחדר המורים והתחלתי לטפס, בפעם השלישית היום, לכיתה שאני לא מכיר. החלטתי שלפני שאכנס לכיתה אעבור אצל כיתת האזרחות שנשדדה ממני ואאחל להם בהצלחה.

התקרבתי לעבר הכיתה וראיתי שהדלת פתוחה למחצה. הצצתי ומחזה מוזר למדי התגלה בפני עיניי.  בכיתה היו ארבעה תלמידים בלבד, והמורה לספרות היא זו שעמדה מולם. "מה את עושה כאן?" ניסיתי בחוסר הצלחה להסוות עד כמה אני המום. "ביקשו ממני להיכנס." היא ענתה.

איך לא ניחשתי זאת לבד.

אמרתי כל טוב והלכתי משם.  מה מצפה לי כעת? אני אפתח את הכיתה ואגלה כיתה רדופת שדים ופיות/לפרקונים קסומים/מסיבת קוקטייל עם מוזיקה של פעם? המנהל והמפקחת ירקדו את הצ'ה-צ'ה? חזרתי לגרם המדרגות והגעתי למסדרון של שכבת ט'.  כל המסדרונות בבית הספר הזה נראים זהה. כולם באותו צבע בית חולים דהוי ומדכא.

פתחתי את הכיתה ואיך לא, היו שם רק שלוש תלמידות. חייכתי, לא בפעם הראשונה היום. הם הסתכלו אליי בעניין מועט. "היי, ביקשו ממני להיכנס לכיתה שלכם. איפה הכיתה שלכם?".

"הם בפרויקט טוב"

"מה זה פרויקט טוב"

"זה פרויקט טוב"

"מה זה אומר שזה פרויקט טוב. מה טוב בו?"

"לא, זה פרויקט טו"ב".

"אוקי. מה זה פרויקט טו"ב?"

"אין לנו מושג".

בהערת שוליים, פרוייקט טו"ב הוא פרוייקט שהמטרה שלו להגדיל את מספר התלמידים שמסיימים את התיכון עם תעודת בגרות. כלומר, לעשות את מה שמערכת החינוך אמורה לעשות.  זה פרויקט שמערכת החינוך מפעילה שאמור למלא את התפקיד של מערכת החינוך. אם תהיו בשקט תשמעו בת צחוק של מדען בכותונת משוגעים.  נשענתי על אחד השולחנות וגירדתי בפדחת שלי, מנסה לפענח מה לעשות עם עצמי.  אני צריך בכל מקרה לבדוק מיילים ויש לי את המפתחות לחדר המחשבים. לפעמים אחד ועוד אחד זה באמת שתים.

"רוצות ללכת לחדר מחשבים?" הצעתי.

"כן!" ועיניהן נפערו באושר.

תוך כדי שאנו הולכים לחדר המחשבים, חדתי להם חידה –

"אתן בשעשועון. כמו עשינו עסק אם אתן זוכרות. יש שלוש דלתות. המנחה אומר לכם שמאחורי אחת מהן יש אוטו, ומאחורי השתיים האחרות עז. אם תבחרו את הדלת שמאחוריה יש מכונית אז תזכו בה. אם תבחרו באחת מן השתיים האחרות, לא תזכו בדבר.

בחרתן את דלת מספר 1. אחרי שבחרתם בה, המנחה אומר לכם שהאוטו בטוח לא נמצא מאחורי דלת 3, ושואל אתכן אם תרצו להחליף את הבחירה שלכן לדלת מספר 2, או להישאר עם הבחירה המקורית שלכן. מה תעשו? מה יתן לכן יותר סיכויים לפתוח את הדלת ולמצוא שם אוטו חדש ונוצץ ולא עז?"

בזמן שאני מגולל את חידת השעשועון הגענו למעבדת המחשבים. הבנות חשבו על החידה והתיישבו כל אחת מול מחשב. גם אני.  המחשבים נדלקו ואור בקע מן המסך. לאחר שניות ספורות מערכת ההפעלה עלתה ומיד לאחר מכן שולחן העבודה.

"המורה, האינטרנט לא עובד".

כמה מפתיע. למה ציפיתי שמשהו פה ילך כשורה?

***

הקהל הריע בטירוף. אורות צבעוניים השתוללו לכל עבר באולפן. דוגמנית כושלת בתלבושת צעקנית וחושפת טפחיים חצתה את הבמה בצעדי רדיפה, נושאת שלט שכתוב עליו – מחיאות כפיים!

"חזרנו מהפסקת הפרסומות ועכשיו נחשוף מה נמצא מאחורי הדלת שבחרת", המנחה צעק לי באוזן למרות שעמדתי במרחק של לא יותר מכמה סנטימטרים ספורים ממנו. "אתה מתרגש?". כן כן, אני מתרגש, נו, תראה כבר מה יש מאחורי הדלת. "קהל נכבד, באולפן ובבית, בואו נחשוף מה מסתתר מאחורי הדלת בה בחרת!"

יש שם עז.

"שמה" – בין אוטופיה חינוכית לחינוך ציבורי.

"עץ תותים", עומר תפסה את ידי ומשכה בעוצמה חסרת פרופורציה לזרועותייה הזאטוטות.  הפנתי את עיניי לכיוונה במבט מבולבל והרחבתי את פי כהכנה לצליל תמיהה.  "אהה?", המהמתי בעייפות.  "בוא איתי לעץ תותים, אני רוצה לצאת לבוסתן ואני צריכה לקחת איתי מבוגר אחראי", היא המשיכה בצורה עניינית שגרמה לי לתהות האם אכן אני הוא האחראי.  כך החל יום עבודתי היחיד בשבוע בבית הספר הפתוח.

לקחתי את המפתח לשער בית הספר וניגשתי אל המנעול.  סיבוב, עוד סיבוב, המנעול סרב להגיב.  "תן לי אני אראה לך", אמרה וחטפה ממני את צרור המפתחות.  צ'קליק והמנעול נפתח, "צריך לדחוף את זה פה, ולהרעיד את זה כאן".  מחוץ לבית הספר ישנו בוסתן קטן ונעים המונה כעשרה עצים. לפני כמה שנים שתלו פה כמה תלמידים ואחד המורים את הבוסתן הזה", אמרה והצביעה על אזור בו חלפתי מספר פעמים ללא התייחסות.  " זה עץ שסק, אבל הציפורים אוכלות את הפירות הבשלים, זה עץ תאנה הענפים שלו מאוד גמישים אז אנחנו משתמשים בהם בתור נדנדה, הנה אני אראה לך".  בינתיים הצטרפו אלינו עוד מספר תלמידים ותלמידות.  "להוריד לכם תותים?", שאלתי והתנשאתי עליהם ממרומי שני העשורים הנוספים שלי. "לא צריך", ענו לי בכנות וזינקו לתוך עץ התותים במבנה מאורגן.  שניים זינקו מעלה על שני פיצולים גבוהים של הגזע, מתחתיהן נעמדה תלמידה נשענת על תחילת פיצול ומתחתיה שני ילדים, אחד אוסף את התותים העודפים ואחד שומר על שלושה גושי פלסטיק.  מה זה הפלסטיק הזה? ומהי שיטת חלוקת התותים הבשלים? תהיתי וניגשתי לחקור וללמוד.  ראשית, שיטת חלוקת התותים מתבססת על עקרון ההיזון החוזר.  אלו שלמעלה שמים תות בפה ובעודו מתמוסס בפיהם ממשיכים לקטוף תותים גבוהים אותם הם מעבירים לתלמידה שמתחת, שמכניסה תות לפה, ומעבירה הלאה לתלמיד שלמטה בכדי לפנות את ידיה לקבלת תותים נוספים.  התלמיד שלמטה, מכניס תות ואוגר את העודפים.  מערכת חלוקה בעלת יעילות וצדק מקסמילי בין חבריה.

"תגיד אחמד, מה זה הפלסטיק הזה שאתה שומר עליו?", שאלתי בתמיהה.  "זאת חרב אור", ענה לי והמשיך לבהות בחבריו ובתותים.  "חרב אור?", חזרתי על דבריו בטון הולך וגובהה.  "כן נו, כמו במלחמת הכוכבים, הנה תראה".  ענה ותפס בגוש הפלסטיק.  בשילוב של לחיצה על כפתור מוסתר ותנועה שליפה מהירה נחשפו שרשרת צינורות פלסטיק שיצאו אחד מן השני והפכו לפתע לחרב.  אז, להפתעתי הרבה, הילד הצעיר החל לנוע עם החרב בתנועות סיבוב ואקרובטיקה כמו בסרט.  זה היה כל כך מרשים שנפלט לי, "אתה חייב ללמד אותי את זה..".

* * *

לא פעם ולא פעמיים שמעתי סטודנטים ומורים מתקדמים לכאורה חוזרים בקול על סיסמאות כמו ללמוד מהתלמידים, דיאלוג המפרה את שני הצדדים או שיח לימודי רב משתתפים.   בנוסף לעדות השמיעה, יצא לי גם לחזות בביצוע השקר מספר פעמים בחינוך הפורמלי וגם בזה של תנועות הנוער.  ניהול שיעור בתחום ידע שאינו קשור לעולמם של התלמידים, הכולל בקשה מהם לתת דוגמאות משלהם או הבעת דעה סובייקטיבית אך דלה ולא משכילה על נושא זר אינו תהליך למידה הדדי.  יוצא לי לשבת במעגלים עצובים של מורים שמספרים כיצד הם מתרגשים ללמוד מהתלמידים ונותנים דוגמאות קטנות כגון תלמיד שסיפר בשיעור שבמרד גטו וארשה היו 53 אחוז נשים, ושסבו והוריו עדיין כותבים בכתב אשורי.

נכון,  התלמידים מוסיפים פתיתי ידע חדשים למורה ולכיתה אבל בכמויות שוליות עד כי זו צביעות לכנות זאת למידה.  מורים שעושים כך משפילים את התאוריה בדבר למידה הדדית לכדי תהום.  הלמידה ההדדית נועדה לשבור את יחסי הכוח ולתת כבוד לזהותם ועולמם המדוכאים של הילדים, לא לאפשר להם לתת עוד אסטרטגיה עלובה לפתרון חיבור ארוך.  ללמוד מהתלמידים ניתן רק כאשר מאפשרים להם להביא את עולמם לאורך זמן משמעותי בצורה חופשית או כאשר מתארחים בעולמם.  לצערי, זוהי תובנה שמחנכים לא יוכלו להבין מבלי שביקרו בבית ספר פתוח.

יום בשבוע, כאשר אני מגיע לבית הספר הפתוח, הידע הממלכתי ה'עצום' שלי בחישובים הוא כמעט שולי מול הידע האדיר בקרב הילדים במשחקי קופסא, קלפים, גינון, ניהול פינת חי, בנייה בחומר, הכנת תפאורות ועוד.  כאן יש מרחב למידה הדדי מובנה המאפשר לעבור שעות מעולמו של המורה אל זה של התלמיד, ובזמנים מוצלחים גם לשלב בינהם במקביל.

* * *

האוטופיה החינוכית של בית הספר הפתוח מדהימה, אבל לא מאתגרת אותי.  ההפוגה מהחינוך הציבורי שנתתי לעצמי למשך שלושה חודשים מגיעה לסופה ובקרוב אחזור למסדרונות האפלים.  גם אם אנסה לרכך את הנפילה בבית ספר דמוקרטי, עדיין מדובר על שמיים וארץ.  שוב כיתות, מסדרונות, שכבות, לוח זמנים וילדים שמופרדים מלאכותית מסביבתם וממבוגרים.  אם לפני שנה יכולתי לשכנע את עצמי בקלות שהדברים שאני עושה בכיתתי הם מתקדמים ומאפשרים למידה הדדית, עכשיו אאלץ לעשות רפורמות רציניות יותר.

בבית הספר הפתוח התלמידים מוקפים בסביבה המותאמת להם : משחקים, מרחב, צמחייה וחפצים לא מוגמרים; בשילוב עם שעות חופשיות רבות הם יכולים להביא את עולמם, כישוריהם ומשחקיהם מהבית אל בית הספר.  הידע העצום הזה שמגיע מהבתים והשכונה ומנותק ממסגרת בית הספר מאפשר למידה הדדית אינסופית.  אבל הכיתה הציבורית שלי היא מדבר בטון ואם זה לא מספיק, אז המדבר הזה גם משובץ בחומות דמויות שולחן המונעות כל תנועה אנושית;  בנוסף לכל אלו יש לו"ז בלתי פוסק המונע כל זמן חופשי מינימלי.

כנראה שאאלץ להתחיל בביטול שיעורי מערכת.  כמובן שלא אוכל לעשות זאת בצורה רשמית אבל לא יהיה לי קושי רב להדביק כותרת מתמטית מאיימת לשיעורים – פעילות אתגר באלגוריתמים מתמטיים ע"י חיפוש תבניות בפעילויות יומיומיות,  ולבקש מהתלמידים לכתוב מחברת תיעוד בסוף יום למה שעשו.  התיעוד ישרת אותי, אותם, את יכולות הכתיבה שלהם ואת הכסת"ח.  חוץ מזה, שאם יש דבר קבוע בכל בית ספר הוא אימת הצוות מכל התערבות בשיעורי מתמטיקה העלולים לחשוף בורות.

לאחר מכן, אהיה חייב להפטר מהשולחנות והכיסאות.  מי משתמש בשולחן גם ככה, באיזו מאה אנחנו חיים בדיוק.  ללא יוצא מהכלל, כל הילדים מעדיפים לכתוב בשכיבה על שטיח, במיטה או בישיבה בדיוק כמו שאנחנו המבוגרים אוהבים לשבת עם הלפטופ כמעט בכל מקום מלבד שולחן העבודה.  מכיוון ולא אוכל לשרוף אותם אני מניח שאצטרך להצמיד את חלקם לקירות ואת הנותרים להפוך לפסל סביבתי מעניין.  בטח אוכל לכנות את הפסל פעילות לבניית מבנים גאומטרים מורכבים בסביבה תלת מימדית.  מי יודע, אולי אפילו ישלמו לי במשרד החינוך על בניית מערכי מתמטיקה חדשים בתחום הנדסת המרחב.

לבסוף אצטרך לבקש מהילדים להפוך את המדבר בטון למקום חי.  עם כמות מספיקה של בדים, צעצועים, משחקים, כדורים, כריות, מזרונים, שטיחים ענפים וגרוטאות שיגיעו או יזרקו מהבתים, אני מאמין שאוכל להפיח חיים במקום.  וילונות לבנים רחבים שיסתירו את סורגי הכלא בשילוב עם פנסים סיניים שיכניסו חום באורות הניאון המשרדיים, וכמות נכבדת של צמחים חיים, ירקות ופירות; ואני מאמין שניתן לייצר מגרש גרוטאות וצמחים איכותי.  כמובן, שאאלץ לבסוף להתמודד עם המשוכה הגובהה מכולן – שומרת הסדר הקיים, הישן, הטוב והמדכא.  אחותי החורגת למעמד העובדים.  המנקה.  אבל מי שמאמין לא מפחד, כדברי אייל גולן.

האם זה יספיק?  האם אתמודד עם הרעש העצום שייווצר?  האם לא אצטרך להשאר כל יום שעות לסדר ולנקות? האם המערכת תתערב ותאסור עליי להשתמש בפדגוגיה משחררת?  שאלות רבות לפני, בינתיים נחזור לרגע של שלווה באוטופיה הקסומה.

* * *

"שמה".  "הנה, שמה, תסתכל בסבלנות", עומר ניסתה לכוון אותי אל תות שחום ובשל.  "שמה זה לא מושג מדויק עומר, ימין שמאל, למעלה למטה?", עניתי בתסכול.  "זה שמה", היא חזרה והתעקשה.  בסוף מצאתי את זה שמה.

בימים של גזענות, תיעוד עבודה רדיקלית של מחנכת

כל מחנך מהפכן, אך גם מחנך ליברלי תוהה בימים אלו כיצד להתמודד עם אמירות, מחשבות ותגובות של תלמידיו וחניכיו לשיח המתלהם והגזעני כלפי בני אדם שהוריהם מיבשת אפריקה.

ל'שמחתנו', הגזענות לא נולדה היום ולכן אפשר ללמוד ממחנכים עתיקים מאיתנו על ניסיונות רדיקלים להתמודד עם התופעה.  ג'ון אליוט בתיעוד מקורי של העבודה הנדירה שעשתה בכיתות שלה.  אם לא לחיקוי אז לפחות מקור להשראה.  יש מה לעשות ומותר לצאת מתבניות.  חובה לצפות כאשר יש ברשותכם לפחות 10 דקות שלוות.  פיסה של גאונות